מאז שהחלה המלחמה אומני ישראל לא שבו לבמות. במקום זאת, בשבועות האחרונים הם מופיעים בבתי עלמין, מרכזי שיקום, בתי חולים, בסיסים צבאיים ובתי מלון שמארחים מפונים כחלק מהניסיון לנחם, גם אם זה רק לשיר אחד. המשימה הופכת מורכבת אף יותר כשהם בעצמם נחלצו מהתופת ב-7 באוקטובר, ובדרך איבדו חברים וקרובים. "אני לא אומן שבא להרים את המורל, אני אומן שבא מהזוועות והם רוצים לשמוע את הסיפור", אומר מיכה ביטון, תושב נתיב העשרה.
להקת "הפיל הכחול", על כל ששת חבריה, מתגוררים באשקלון ובעוטף, אך ביום הראשון של המלחמה הם התפזרו בארץ מצפון ועד דרום, ועדיין לא יודעים מתי ייפגשו כולם שוב ויעלו לבמה יחד. בינתיים, שני הסולנים לירון אטיה וגלעד לוי עוברים בין לוויה לשבעה ומנסים לעשות מעט טוב בעזרת שירי הלהקה.
לוי, שמתגורר ביד מרדכי עם אשתו מיכל ובנם בן ה-4, שרד את מתקפת הטרור בזכות כיתת הכוננות וכוח משטרתי שחבר אליה, אשר הצליחו להדוף את המחבלים בשער הקיבוץ. מהחדר בבית המלון שבו הם מתארחים בחדרה, הוא משחזר את שעברו בשבת השחורה: "בלילה שלפני המתקפה אשתי ואני יצאנו לבילוי, וכמו רבים האזעקות העירו אותנו בשש וחצי בבוקר. רצנו לממ"ד, שזה החדר של הבן שלי, ותוך כדי שאני אוטם את החלון אני מתחיל לשמוע בומים. זמן קצר לאחר מכן אני רואה בטלגרם תמונות של עשרות טנדרים חוצים את קיבוץ ארז שסמוך אלינו, ואז אמרתי לאשתי - 'מיכל, הם פה'. מהשעה 07:00 התחיל קרב יריות מטורף, צרורות ירי בלתי פוסקות שאתה שומע מטר ממך".
"בשעה 10:00 בערך נפלה כל התקשורת - אין סלולר, אין אינטרנט", לוי המשיך. "אתה נצור בבית שלך ובמקביל ממשיך לשמוע ירי. פתחתי את החדשות והתחלתי לעקוב איפה החדירות. הדלת של הבית שלנו מעץ ואפשר לשבור אותה בקלות, ואז אנחנו מתחילים לקבל הודעות מחברים של חברים: 'אנחנו בממ"ד, ירו באימא ואני לא יודעת מה לעשות'. היינו כמו ברווזים במטווח. עם סכין מטבח ביד, רק חיכיתי שהמחבלים יגיעו. במקביל, אתה ממתין שהצבא יגיע וישתלט על האירוע, אבל בשלב מסוים אתה מבין שהכוחות לא מגיעים. בסופו של דבר, את יד מרדכי הצילו עשרה לוחמי יס"מ ועוד ארבעה לוחמי מג"ב ביחד עם כיתת הכוננות שלנו. הם ממש נבלמו בשער שלנו ורק בשלוש בלילה הצבא נכנס ליד מרדכי".
עוד קודם לכן, גלעד הבחין בשכנים שלו עוזבים עם הילדים את הבית. "הם אמרו לנו - 'תכסו לילדים את העיניים ותצאו'. התחלנו לארגן מזוודות, אשתי עוד מחליטה להתקלח ולשטוף כלים. היא טוענת שזו הדחקה של הסיטואציה", הוא נזכר וצוחק. "יצאנו מהקיבוץ ב-20:00 בלי לדעת עוד לאן בדיוק, רק עם כמה מזוודות. העמסנו איתנו את שני הכלבים הגדולים שלנו, אשתי הצילה בדרך שני גורי חתולים ואיכשהו נכנסנו כולם לרכב. היציאה מהקיבוץ הייתה מחזה נוראי. רכבים שרופים, גופות, בזמן שהאזעקות והירי הרקטי נמשך מעל הראש שלנו. בשלב הזה כבר שום דבר לא עניין אותי ואמרתי למיכל - 'תלחצי על הגז' וככה יצאנו מהעוטף שהפך למשולש גיהינום".
"היה לנו מזל גדול, אבל אנחנו מסתובבים עם כאב גדול. אני מרגיש שהגוף שלי בטראומה. לפני כמה ימים עמדתי בחוף הים עם הבן שלי ואשתי אמרה לי 'ראיתי מישהו עם אופנוע וחשבתי שהוא הולך לרסס אותנו'. אבל די, אנחנו בחוף הים. משהו בי התעוות בפנים. מצד אחד, אתה חושב לעצמך - איזה מזל, ומצד שני, הבן שלי יודע שהוא לא יוכל לחזור הביתה עד שהרעים יובסו".
"הימים הראשונים היו מאוד מלחיצים עם הרבה חוסר ודאות", מצטרף הסולן לירון אטיה, תושב אשקלון, "בנוסף לכך אני גם מתנייד בכיסא גלגלים ולכן לא הספקתי להגיע לממ"ד באזעקות הראשונות". אטיה בן ה-36 נפצע קשה בתאונת סנובורד בחרמון כשהיה בכיתה י"ב, ובעקבות כך נותר משותק ומרותק לכיסא גלגלים למשך כל ימי חייו. "יצאתי לתל אביב לכמה ימי התרעננות והאזעקות נמשכו גם שם, אז החלטתי לחזור הביתה. הכלבים שלי פה, הכול פה. אשקלון הייתה עיר רפאים בשבועות הראשונים, הכול היה סגור. זו העיר המטווחת ביותר מתחילת המלחמה, וככה גם הייתה בסבבי הלחימה הקודמים. קצת מוזר לומר אבל כבר התרגלנו לקסאמים, רק שהפעם אני מכיר לא אחד ולא שניים שנהרגו, ועוד אשקלוני שחטוף. זה מרגיש כל כך קרוב".
הוצאתם השנה אלבום. מה אסון בקנה מידה היסטורי גורם ליצירה?
לירון: "אתה כותב שירים ויוצר מוזיקה, ואין לך מושג באמת מה יקרה עם זה בעתיד. עכשיו למשל אנחנו מקבלים הודעות ממשפחות של נרצחים שהשירים שלנו היו חלק גדול מאוד מהחיים שלהם. לי באופן אישי היה קשה לראות שתוך יומיים-שלושה אחרי האסון אומנים התחילו להוציא שירים. לא כל כך הבנתי. הרגיש לי לא נכון, לא אמין ולא אותנטי".
ולא, כשלירון מדבר על שירי הלהקה שתופסים מקום בליבן של המשפחות, הוא לא בהכרח מתכוון ל"יסמין", הלהיט הגדול של הלהקה. "יש לנו ארבעה אלבומים עם לא מעט שירים שאנשים התחברו אליהם. מצאנו את עצמנו, גלעד ואני, מגיעים לבתי חולים, לטקס אזכרה, לגילוי מצבה. היינו בשבעה של רות פרץ, הנערה עם ניוון שרירים שנרצחה עם אביה אריק במסיבה ברעים. בכל שלושה או ארבעה ימים אנחנו באים ושרים, ובכל פעם זה קשה ברמה שאי אפשר להסביר. אתה נכנס לתוך עולם שלם של בן אדם שלא הכרת, וזה כל כך עצוב שאלה הנסיבות שאתה מכיר את בני המשפחה והחברים שלו. כרגע אין לי חשק להופיע בשום מקום שהוא לא לוויה או שבעה".
לירון הוסיף: "כולנו, חברי 'הפיל', מפוזרים עכשיו בכל הארץ - מהצפון ועד הדרום. אנחנו עדיין לא יודעים מתי נתראה שוב ומתי נוכל לשיר ולנגן ביחד. אני בטוח שהמצב יתבטא בשירים יום אחד". בינתיים הוא מצא דרך שעוזרת לו לעבור את התקופה והחל להתנדב במקום שמסייע לחיילים עם פוסט טראומה. "אני נפגש עם אנשים ששירתו במבצעים קודמים וגם חיילים במלחמה הנוכחית שראו הרבה יותר ממה שהם אמורים לראות".
מיכה ביטון, יליד שדרות, הוא אחד הזמרים והיוצרים הבולטים מדרום הארץ. בשנות ה-90 הוא הקים משפחה עם אשתו נעמה בנתיב העשרה, אחד היישובים צמודי הגדר שהוחזקו שעות בידי מחבלים שפלשו מרצועת עזה. "20 חברים איבדנו במתקפה, חלקם ממש חברי נפש קרובים. את כולם אני מכיר, אנחנו קהילה קטנה", הוא אומר בכאב. "כרגע חלק מהאנשים שלנו נמצאים במלון בתל אביב וחלק בקיבוץ מעלה החמישה". ביטון, אומן בכל רמ"ח איבריו, כבר הספיק להפיק בשבוע שעבר אירוע קבלת שבת לזכר הנרצחים בבית האופרה בתל אביב, אליו גם הגיע נשיא המדינה יצחק הרצוג. "הזמנתי את ריטה, גלי עטרי ודני בסן, הדר מרקס הנחתה וגם אני הופעתי", הוא מספר.
בבוקר מתקפת הפתע, מיכה התעורר כמו רבים לקול המטחים. בשבת ההיא, בניגוד לסופי שבוע אחרים, נשארו לישון בביתו שתי הבנות שלו עם בני זוגן והנכדים. "בדרך כלל הם באים לארוחה ועוזבים. בשבת הזו הספציפית הם נשארו כולם. התעוררנו ב-06:20 וזה היה מטח 'לא רגיל'", הוא אומר כמי שמתגורר במושב שהתמודד במשך שנים עם החיים תחת איום הקסאמים. "נכנסנו לממ"ד ואז החשמל נפל. אטמנו את החדר ולכן היה חושך מוחלט, אבל גם לא תיארנו לעצמנו שנישאר בפנים במשך 14 שעות. ואז, בקבוצת הוואטסאפ של המושב, התחילו הדיווחים על חדירת מחבלים והבנו שאנחנו באירוע שונה לגמרי".
"נמצאת איתך כל המשפחה שלך ואתה יכול רק להתפלל לאלוהים שלא יגיע הרגע שמישהו ייכנס לבית שלך כדי לרצוח אותך", הוא חוזר לאותם רגעים מורטי עצבים. "זה לא נתפס. מפסטורליה מוחלטת של החיים בנתיב העשרה ואמון מוחלט בצבא ובכל מה שמספרים לנו, פתאום מחבלים טובחים במושב שלך. ואז אתה מאמין לעצמך - 'תכף הצבא יפתור את העניין, יבוא כוח, יבוא חיל האוויר, ובעוד שעה גג אנחנו אחרי האירוע'. אבל אז אני מבין שמי שנמצא בחוץ זו רק כיתת הכוננות".
"בשלב מסוים אנחנו מבינים שאנחנו מופקרים לבד", ממשיך מיכה לתאר, "התקשרתי לתמיר סטיינמן כדי להבין אם הוא יודע מה קורה ומבקש ממנו להודיע לצבא, למישהו, שיבואו להציל אותנו. אחר כך עליתי לשידור עם ירון אברהם והסברתי לו שאני עם הבנות שלי, שנפלה עלינו ההבנה שהפקירו אותנו ושאנחנו זועקים להעיר את הצבא ואת כל מי שאמון על הביטחון שלנו".
"אם הם היו נכנסים הביתה, כל המשפחה שלי הייתה שם. כל מה שיש לי בעולם"
מיכה ביטון
תוך כדי השהות הארוכה והשעות הקשות בממ"ד, ביטון ומשפחתו התחילו לקבל תיעודים קורעי לב מזירות הטבח בעוטף. "אני מבין שאנחנו נרצחים בזה אחר זה בתוך המושב, וזה מגיע גם מהחברים שלנו בבארי ובכפר עזה, ואז אנחנו מבינים שזו מתקפה משולבת. האוויר בחדר לאט לאט נגמר, וזה הרגע שהחלטתי לצאת מהממ"ד כדי לקחת את כל הפטישים שיש לי בבית. אחד נתתי לחתן שלי ואחד לחבר של הבת שלי. אמרתי להם לעמוד ליד הכניסה לחדר כדי שייכנס קצת אוויר ואני הלכתי למרכז הבית. כל החלונות היו פתוחים ולכן זחלתי והבאתי מים ודברים לתינוקות. באותם רגעים אתה מרגיש פחד אימים בתוך הבית שלך. המתח הלך וגבר, ותוך כדי קיבלנו עוד ידיעות על חברים קרובים שלנו שמתו, בכינו כמו ילדים".
"רק אחרי 14 שעות הבנו שהמחבלים נחתו עם מצנח ממש ליד הבית שלנו והמשיכו דרומה במושב. בבית השני מאיתנו נרצחה משפחה, הורים וילדה, והם המשיכו הלאה", הוא אומר. "נכנסנו לרכבים, נסענו לעין השופט לאחות של אשתי ולא הסתכלנו אחורה. רק לקחתי איתי את הגיטרה, לגבי היתר פשוט לא היה אכפת לי". בשבועות הראשונים אחרי המתקפה רק מחשבה איומה אחת הטרידה את מיכה: "אם הם היו נכנסים לבית שלי, כל המשפחה שלי הייתה שם. כל מה שיש לי בעולם. אני חושב על השכנים שלי שנרצחו בצורה כל כך אכזרית, על חברים שנספו, ואתה היית כל כך קרוב לזה. זו מחשבה שאי אפשר לתאר אותה".
"זקוקים לתמלוגים ולהשמעות ברדיו, זה כל מה שיש לנו כרגע"
מיכה ביטון
את החור העצום שנפער בלב מנסים אנשים רבים למלא בטוב. "אנשים יוצאים מגדרם כדי לעזור לנו", אומר מיכה, "אנחנו בלי בית כרגע ומנסים לנהל את עצמנו. הבן שלי, גוני, עלה לתורה בפרדס חנה בעזרתו של חנן בן ארי, חבר טוב ויקר שחיבר אותי לקהילה. הוא בא, גם רביד פלוטניק הופיע, ועשינו לו שמח עם אנשים שלא הכרנו. בינתיים אני לא יכול להופיע ואין פרנסה. במושב בניתי מאהל מדהים שהפך להיות מפעל חיי וזה עיקר הפרנסה שלי. כתבתי על זה פוסט שזכה למאות שיתופים ואנשים מדהימים הרימו את הכפפה ופנו לאנשי תקשורת כדי שישמיעו שירים של אומנים מהעוטף. אנחנו זקוקים לתמלוגים ולהשמעות ברדיו, זה כל מה שיש לנו כרגע. שיוכלו לתת לנו להתקיים כי הדבר היחיד שאנחנו יודעים לעשות זה לחיות ממוזיקה".
מהמופע עם ריטה ודני בסן:
@michabiton ♬ צליל מקורי - michabiton
יש בכלל חשק להופיע?
"בהתחלה לא יכולתי לנגן בכלל, זה היה תהליך. מי שהאיצה בי הייתה רבקה מיכאלי שהזמינה אותי לתוכנית שלה ברדיו וביקשה שאבוא עם הגיטרה. תוך כדי שאנחנו משוחחים בתוכנית, היא אומרת לי 'אתה יכול להוציא אותה מהנרתיק?' וניגנתי ובכיתי. זה היה שחרור מבחינתי וניגנתי את 'שיבוא', שיר שלי שיכול לרפא".
לצד זאת, הוא מספר על הקושי להופיע מול משפחות החטופים והנעדרים: "אני לא אומן שבא להרים את המורל, אני אומן שבא מהזוועות והם רוצים לשמוע את הסיפור. אני מוצא את עצמי בין הרצון לנסות להרים אותם לבין הרצון שלהם להתחבר למקום הכואב וזה לא פשוט. בין תקווה, ייאוש, חוזק וחוסן - כל הופעה כל כך מורכבת והכל מתערבב בתוך זה".
למיכה גם יש מסר ליום שאחרי: "אני לא רוצה שנחזור לעצמנו, לא היינו במקום טוב. יש את המציאות של לפני ה-7 באוקטובר ואחרי. כל היחס והחשיבה שלנו צריכים להשתנות. כדי שנחזור לעוטף צריכים להתקיים תנאים ביטחוניים קשוחים ואנחנו חייבים לדעת ששום איום לא ירחף מעלינו. לצד היותנו עם צמא חיים, אני מאחל שלא נחזור לעצמנו כל עוד החטופים שלנו שם".
הזמרת והיוצרת סער ליבן שוחחה איתנו מהערבה אחרי שנאלצה לעזוב את ביתה במושב תלמי יוסף שבעוטף עזה. ב-2015 היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה, "עזה-תל אביב", בו היא שרה בשיר הנושא של האלבום: "ועזה נראית מרחוק כמו תל אביב / תמיד בסוף הנסיעה אני בוכה דמעות של נגב מערבי". היום הארץ כולה בוכה ומדממת, והשיר של ליבן הפך לימים לנבואת זעם.
"האלבום שלי גילם בתוכו את הקונפליקט הגדול מאוד שלי אם לנטוע שורשים בנגב, שהוא הבית שלי, ובין הרצון לכבוש את תל אביב, שם לכאורה הכול קורה. זה קונפליקט אישי, מעולם לא התכוונתי לשיר בהקשר פוליטי, אבל כנראה שהכול פוליטי. כל דימוי וכל מילה באלבום מרגישים לי כמו משהו נבואי, ועדיין הקלטנו אותו ממקום אישי, תמים ופגיע והוא הפך לתוצר קולקטיבי שמספר סיפור של חבל ארץ שלם והדמעות שלו. היום אני חושבת שהאלבום רלוונטי מתמיד, רק שהדמעות של הנגב המערבי השתנו לצונאמי".
ליבן גדלה בקיבוץ רעים בחיק משפחתה המאמצת. "זה היה הבית הראשון שלי עד אחרי הצבא", היא משתפת, "אחר כך עזבתי לתל אביב ולפני כמה שנים טובות חזרתי לעוטף, הפעם לתלמי יוסף שבדרום המועצה האזורית אשכול. בתור ילדה ברעים היינו מסתובבים כמו בקיבוצים של פעם, עם תחתונים וגופיות. הייתה לי תחושת ביטחון גדולה ואף פעם לא חששתי. לצערי תושבי המקום התחילו לחוות מציאות אחרת, סבב אחרי סבב, ועדיין למדנו לחיות בתוך השגרה הזו. פעם אפילו הרגשתי גאווה במצבים כאלה. אתה יודע, עוטף עזה, גיבורים עם חוסן נפשי".
"פעם אפילו הרגשתי גאווה במצבים כאלה. אתה יודע, עוטף עזה, גיבורים עם חוסן נפשי"
סער ליבן
הסיפור מבחינת סער מתחיל כבר בערב שקדם לפלישת חמאס. בשעת לילה מאוחרת, ללא הסבר ממשי, היא הרגישה צורך להקליט שיר לרגל 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. "נכנסתי לממ"ד, שהוא חדר המוזיקה שלי, והקלטתי קאבר לשיר של בת' גיבונס, סולנית להקת "פורטיסהד", שנקרא Mysteries. שיר לופי כזה, שחוזר על אותם משפטים כמו מנטרה, וזו הייתה מעין הכרת תודה של וואלה, אני חיה. הקלטתי את השיר, סגרתי את המחשב ופחות מחמש שעות לאחר מכן קמתי למטח פיצוצים שמעולם לא שמעתי. חשבתי שאני בתוך שדה קרב. זינקתי לממ"ד עם הילדים, הסתכלתי על בן הזוג שלי ואמרתי לו - 'הנה, יום כיפור 2'".
"בזמן שהייתי בממ"ד התחלתי לקבל הודעות פרידה אונליין", היא משתפת, "הרבה חברים טובים שלי נרצחו. אנשים טובים ויפים, תלמידים, קולגות, הורים של תלמידים שלי לפיתוח קול. הבנו שאולי זה היום האחרון שלנו". עברו שעות שהרגישו כמו נצח וליבן מבינה כי בני משפחתה והיא ניצלו בנס. "כיתת הכוננות של היישוב עצרה חוליית מחבלים שהגיעה עד לשער הכניסה של היישוב שלנו".
"אני מסתובבת עם רגשות אשם מטורפים", משתפת סער, "במשך שלושה שבועות הלכתי ללוויות ובכיתי על החברים, אבל הבנתי שאני חייבת להרים את עצמי עם כל הכאב בשביל הילדים. מה יהיה בעתיד? הכלניות יפרחו שוב, החיטה תצמח שוב, אבל המדינה כשלה לשמור עלינו ואנחנו איבדנו את האמון בה. הנפש והאמון התרסקו, איך בונים אותם מחדש? זה הבית שלי ואני מאוהבת בבית שלי, אבל הבית שלי מת", היא אומרת בקול סדוק. "אני לא יודעת לאן מועדות פנינו. בעלי רבש"צ, לכן הוא נשאר במושב ואני בערבה עם הילדים. יש כאן קהילה מקסימה ואנשים עם לב ענק שעוטפים אותנו, אבל אני עדיין לא יודעת מתי נחזור הביתה ואם בכלל".
ליבן, דרומית בגופה וברוחה, קוראת לתחנות הרדיו לתמוך באומנים מהעוטף גם - ובעיקר - בימים שפויים ולהשמיע את קולם לא רק בזמן מלחמה. "קיימת נטייה להיזכר בנו רק בעיתות כאלה. למה שמוזיקה מהפריפריה לא תקבל מקום ובמה כמו כל שיר אחר? זו מוזיקה מדמנו וכרגע זו מוזיקה מדממת. זה הקול של הנגב והוא צריך להישמע. הדבר היחיד שעשיתי ויכול לעזור הוא לבקש מכולם שייכנסו לאתר בנדקמפ (חנות מוזיקה מקוונת ופלטפורמה לאומנים להציג בה את יצירתם) ולקנות שיר או אלבום". מאז האסון היא חזרה למוזיקה וליצירה בזרועות פתוחות: "זו אחת התרפיות הכי גדולות למי שרגיל לכתוב, חומר הבעירה שמשמש כל מי שיוצר".