כבר חודש וחצי שרביב כנר נמצא על אחת הפסגות הגבוהות של החרמון. לנו זה נראה מובן מאליו, אבל רק בישראל אמן שנמצא בשיא הקריירה, כזה שקטף תארים כמו "איש השנה" ו-"זמר השנה", יכול להחליף ברגע את כובע הזמר בכובע הלוחם ולמצוא את עצמו בסרט מלחמה. בשבועיים האחרונים הוא תיעד לחדשות 12 את החיים בגבול הצפוני עם האלפיניסטים וחבריו ליחידת אגוז במילואים.
לא את הכול הוא הצליח לצלם. בכל זאת, בהקפצות אמת ובהיתקלויות קשה להרים גם מצלמה, אבל את תחושת המלחמה מרגישים בלי יותר מדי הסברים. הוא סיפר שעבורו, להגיע למילואים זו לא שאלה: "באותם רגעים אתה לא חושב בכלל על בחירה, נראה לי שזה די היה ברור. זה בברירת המחדל שלנו, אנחנו ישר מארגנים את הציוד והולכים - קופצים לאש".
במוצב הקטן, בין הקפצת אמת לתרגיל, רביב והחבר'ה מוצאים גם זמן להפוגה. בלי ניידים, מנותקים מהעולם, הם מחזקים זה את זה ומרימים את המורל, ואם כבר יש זמר בצוות - מנצלים אותו לקצת מוזיקה. אבל השיר "רסיסים" שכל כך מזוהה איתו - נכתב כידוע על מלחמה אחרת. זו לא הפעם הראשונה שרביב קופץ לאש - גם בצוק איתן הוא לחם, ואיבד חברים בלב שכונת סג'אעייה שבעזה. "יש מצב שאם הייתי מוקפץ לעזה, זה היה חוזר לי לראש", שיתף רביב.
הוא גם סיפר על הדאגה מצד הקרובים שלו: "יש את החשש של המשפחה, של בת הזוג, של אנשים שלא רוצים שתלך. הם יודעים כבר מניסיונות עבר מה קורה ומה היה. אבל מה שצריך לעשות אנחנו נעשה - בשביל שכל זה לא יהיה לשווא".
בשבוע שעבר הוא יצא הביתה לפגוש את בת הזוג, מיה, ולנסות לנוח - לאגור קצת כוחות. אבל רביב לא מבזבז זמן, ובאפטר היחיד שהיה לו הוא לא ביקר את ההורים, או נפגש עם חברים, אלא נסע לדרום לבסיס אורים לשמח את החיילים. אחרי השבת ההיא, שבה חדרו לשם המחבלים וניסו לפרוץ את החמ"ל - נהרגו שבעה חיילים. הוא הקדיש את השירים לגיבורים והגיבורות שנפלו בבסיס.
למחרת הוא כבר חזר למילואים, לקצה השני של המדינה. את המיקרופון הוא החליף שוב בנשק, אבל המדים עוד יישארו עליו - כמה שצריך, עד שזה ייגמר. "אני רוצה למסור מסר לכל מי שמנהיג אותנו בימים אלה", קרא רביב. "אל תחזירו אותנו לפני שכל החטופים נמצאים בארץ, ולפני שאפשר להבטיח את השקט גם בדרום וגם בצפון".