לליא קניג, כלת פרס ישראל לתיאטרון, מלאו אתמול (חמישי) 94 שנים. היא נולדה ב-1929 בעיר לודג' שבפולין ובתום מלחמת העולם השנייה עברה עם משפחתה לרומניה, שם הכירה את בעלה, השחקן והבמאי צבי שטולפר. ביחד השניים עלו לארץ ב-1961 והתקבלו לתיאטרון הבימה. מאז, הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי לא ירדה מהבמה וחזרה אליה גם אחרי רשימה ארוכה של מלחמות, מבצעים צבאיים ומגפה עולמית אחת. הפעם, רגע לפני שהמסך שוב עלה בתיאטרון, היא חששה מאוד. "מאז שעליתי לארץ המדינה שלנו עברה מלחמות, אבל האירועים האחרונים מוטטו אותי. הפוגרום החזיר אותי 80 שנה אחורה והתקשיתי לשוב לעבוד", קניג משתפת ימים אחרי שההצגה החדשה בכיכובה "מרציפנים" עלתה בתיאטרון הבימה. "אני לא בטוחה מאיפה הכוחות. זו כנראה האהבה למקצוע ולקהל. המפגש עם הקהל מחזיק אותי ומרגש אותי תמיד".
אחרי שחלק מהאבק שקע על אירועי 7 באוקטובר, נדמה שהכמיהה ואולי הדרישה לצרוך תרבות היא הדדית. בתיאטראות הגדולים מדווחים על נהירה לאולמות, אך במקביל מנסים להסתגל ל"שגרת החירום" בין הפוגה הומניטרית, המשך הלחימה ושחרורם המיוחל של כל החטופים. חלק מההצגות לא שבו לבמה והפקות חדשות נדחו עד להודעה חדשה. "יש פחד", אומרת ליא, "יבוא קהל? לא יבוא קהל? אבל באו ולא פחדו. המפגש הראשון של הקהל עם ההצגה הוא משמעותי מאוד וקובע את הדרך שלה. כשהצגנו את 'מרציפנים' בפעם הראשונה, התחושות מאחורי הקלעים אצל חברי הקאסט היו לא רגילות, ואז אתה יוצא לבמה ומרגיש את החום של הקהל שעוטף אותך ומחבק אותך, כאילו הם מבקשים - ליא, תשחקי, תני לנו שעה וחצי לנוח. זו הייתה הפתעה גדולה וכנראה שלמרות הכול, גם בתנאים האלה, אנחנו עם חזק מאוד".
קניג, שצברה קילומטרז' תיאטרלי ארוך, מנסה לשמור על אופטימיות זהירה באשר לשאלה אם ענף התרבות יוכל לחזור לעצמו בקרוב. "אני לא ממש יודעת מה להגיד לך. כולנו עם הכעס והשאלה הגדולה איך זה ייגמר, אבל צריך להיות אופטימיים. בדרך כלל אני אופטימית. האומנים לא יושבים בחיבוק ידיים, הם רק מחפשים לתרום משהו מעצמם, ואני חושבת שזה עושה טוב גם לנו וגם לקהל".
אחת מאותן ג'סטות יפות וקטנות לרגל המצב הייתה המיני-איחוד של השחקנים יעל לבנטל ועידן אלתרמן, כוכבי הסיטקום "החיים זה לא הכל", שגילמו בקומדיה מרובת העונות את בני הזוג אורלי ומיקי. "אנשים הגיבו על הסרטון שזו הפעם הראשונה שהם צחקו אחרי חודש וביקשו שנמשיך. ככה הבנתי שיש לנו תפקיד גם במצב הזה, ועידן ואני כבר חושבים על הסצנה הבאה שנצלם", אומרת יעל.
לפני חזרתה לבמה, היא הופיעה בהתנדבות מול משפחות מפונים בכובע השני שלה כסטנדאפיסטית, אך כבר בשלב מוקדם סכר הדמעות נפרץ. "זו לא הייתה חוויה קלה בכלל, בעיקר רציתי להגיע לאנשים ולדבר איתם", היא מספרת, "פחדתי שאם רק אפתח את הפה אפרוץ בבכי, וזה באמת מה שקרה. לכן שיתפתי אותם בתחושות שלי ובסופו של דבר מצאתי את עצמי סורגת איתם".
השבוע תעלה ב"הבימה" ההצגה "שוסטרמן", קומדיה בלשית שבה משתתפת לבנטל, עם עלילה אסקפיסטית שרחוקה מאוד מהאקלים הישראלי הנוכחי. "התחלנו לעבוד על ההצגה במצב נפשי מעורער", היא מספרת. "יש משהו בעלייה לבמה שלקוח מעולם נורמלי וכרגע בחיים שלנו אין שום דבר נורמלי, אז המפגש הזה היה נראה לי בהתחלה בלתי אפשרי. אנחנו עוברים הרבה דברים בחיים, וכל אחד עם המאבקים והמלחמה הפנימית שלו מתי לשלוח את היד לטלפון כדי להתעדכן בחדשות ולתת לעצמך שוב לשקוע".
"כמו הכיתוב על הדיסקית, 'הלב של כולנו שבוי בעזה', ככה אני מרגישה", יעל משתפת. "בתיאטרון אנחנו פוגשים קהל שגם הלב שלו לא בדיוק נמצא במקום, וביחד אנחנו מנסים להתחבר ולהיפגש בנקודה שבה אפשר שיקרה משהו בלי להצהיר שאנחנו חוזרים לשגרה או לעצמנו".
בעיתות חירום ומשבר, עולם התרבות הוא בדרך כלל הראשון להיסגר והאחרון להיפתח. הפעם ההתאוששות הייתה מהירה יחסית.
"החזרות להצגה הצילו את כולנו", מוסיפה לבנטל, "הרגשנו אסירי תודה ש'הכריחו' אותנו לעבוד. אם אני מסתכלת על החברה הישראלית בכללותה, קיום שגרה מסוימת זה בשביל הילדים שלנו, בשביל החיילים שלנו, ובשביל כל מי שצריך עכשיו מנת חוסן של התגברות".
לא כל ההצגות מנסות לסלול לצופים את שביל הבריחה. במחלקה האומנותית של התיאטרון הקאמרי עמלו בשבועות האחרונים על המופע המוזיקלי "ימים טובים פי אלף". מצד אחד, מתכתב עם הידיעות הקשות בצל המלחמה אך מנגד נועד לספק מנה של נחמה ותקווה. על הניהול המוזיקלי הופקד פיטר רוט, ובין שמות הכותבים ניתן למנות את דויד גרוסמן ואתגר קרת. במופע עצמו משתתפים בין היתר אודיה קורן ודרור קרן, ועל כך קרן מספר: "הצורך כעת הוא בעיקר להיות ביחד, חטפנו בוקס בגופנו וברוחנו. למדתי שלמרות הסכנה בהשתבללות או שקיעה בכורסה מול משדר חדשות אין-סופי, התיאטרון לא בהכרח סותר את זה - אלא יכול בדרכו לדברר את המציאות הזו ולכאוב אותה".
"אנחנו עדיין בשלב שבו כולנו מנסים להרים את עצמנו", ממשיך דרור, "עברנו ואנחנו עדיין עוברים טלטלה משום שהאירוע עדיין מתגלגל, גם ברמת הקליטה. כמעט אין ישראלי שלא מכיר מישהו שנהרג, נחטף, שרד את המסיבה, גר בעוטף או נכנס לעזה. חלקם גם מהתעשייה שלנו. רק השבוע חזרו אשתו ובתו של חן אביגדורי, תסריטאי שרבים מאיתנו עובדים איתו בטלוויזיה".
הקהל מצליח להתמסר?
"למורה למשחק סטלה אדלר הייתה הגדרה בסיסית וגנרית לתיאטרון - The Seeing Place, כלומר חברה שמתכנסת במקום אחד כדי להתבונן בחיים שלה דרך מחזה ושירה. אנחנו מנסים להתחבר לתדר הרגשי שהקהל שלנו נמצא בו. לכן, כל הטקסטים והשירים (בהם "זן נדיר", "יכול להיות שזה נגמר" ו"מדינה קטנה") נבחרו בקפידה. שירים ששרת שנים פתאום מקבלים תפנית. הקהל מקשיב, מצטרף אלינו ולפעמים זה נשמע כמו תפילה".
תוך כדי שהשירים מתנגנים במופע, מוקרנים הפנים והשמות של החטופים שנותרו בשבי חמאס, בתקווה שאותה רשימה תמשיך להתקצר. אודיה קורן מגדילה לומר: "בפעם הראשונה בחיינו אנחנו מתפללים שהצגה תרד מהר מהבמה. מבחינתי, היו כמה הפתעות. בהתחלה הרגשתי חסרת ערך מוחלט מבחינה מקצועית. לראשונה בחיי הייתה לי תחושה שהמקצוע שלי הוא הדבר הכי לא חשוב בעולם. למה אני לא רופאה, מט"קית או פקידת שומה? היה הלך רוח שחשוב מאוד לפתוח, אבל יכול להיות שיהיה פער בין הרצון שלנו לבין מה שהקהל מרגיש".
"כשחזרנו לבמה, פתאום היה כל כך ברור הצורך במה שיש לנו לתת", קורן אומרת. "אנחנו המטען, זה הדימוי שאני משתמשת בו. אנשים באים עם 10% והם נטענים בתיאטרון. אנחנו רוצים לתת להם קצת אנרגיה לחזור למה שזה לא יהיה, מה גם שהתיאטראות מקצים מושבים למפונים והם יושבים שם בקהל. כל הצגה מרגשת, המחיצות בין הקהל לשחקנים קצת נשברו ואנחנו מוצאים את עצמנו לא מעט מדברים איתם בהשתחוויה. במופע יש קטע שלם שבו אנחנו פונים לקהל ואנשים קפצו על המיקרופון - ממפונים, משפחות חטופים ועד קצין נפגעים. המטרה היא ליצור מרחב ניחומים בלי שהם צריכים להיות מחויבים לשום דבר".
"בהצגה השנייה שלי בקאמרי, 'מה קרה לעולם', הטקסט לא השתנה אבל הרבה משפטים מהדהדים לפתע", משתפת קורן. "פתאום יש משיכות באף ברגעים שלא היו, ויש לי מונולוג שבימים אלה אני נחנקת בו. הוא קיבל משמעות אחרת".
בתיאטרון בית ליסין בחרו להעלות את הקומדיה "בין קודש לחולון" בכיכובו של אבי קושניר, אך עשו זאת עם שינויים משמעותיים בטקסטים. קושניר, שמגלם את דמותו של יהודה וייס, מנהל בהצגה חיים כפולים ומפוצלים בין בית חילוני למשפחה דתית-חרדית בירושלים. "הוא מגלם בתוכו את פיצול האישיות שיש לנו, החברה הישראלית, ואנחנו עושים את זה בהומור ובאהבה", אומרת לימור גולדשטיין, שמשחקת לצידו של קושניר את דמותה של איילה, בת זוגו החילונית.
"ההצגה עברה טלטלה", היא מסבירה, "ב-7 באוקטובר הארור היינו אמורים לעלות בהתרגשות ואז נשאבנו לחור השחור של המציאות. כשחקן וכאומן, אתה מרגיש במצב כזה הכי מיותר בעולם, הרי אם לא נחטפת או נרצחת, תגיד תודה ותשמור על שתיקה. שבוע לאחר מכן נפגשנו כדי לצלם ראן של ההצגה, כי מי ידע מתי נחזור לעבוד, ואז הייתה הבנה ברורה שיש המון משפטים בהצגה שאי אפשר לומר היום. בטקסט המקורי של הדמות שלי, כשמאלנית חילונית, הייתה התייחסות גדולה להפיכה המשטרית ולהפגנות. הסיפור הרגיש מאוד לא רלוונטי והיינו חייבים להוריד אותו, כי זה כאילו נלקח מעולם אחר. גם מונולוג הסיום של קושניר השתנה. בכלל, כל מיני מילים שגורות כמו 'מסיבה' נעשו טעונות היום".
"היה סימן שאלה גדול האם ומתי להעלות את ההצגה, ואם יש רצון ויכולת של הקהל לצרוך משהו חוץ מאקטואליה", לימור ממשיכה, "אבל ברגע שעלינו איתה, התחושה היא שהקהל צורך את התוכן כמו חמצן לגוף. כנראה שיש דרישה להפוגה קלילה, מנחמת ואולי משעשעת ללב הדואב והשבור של כולנו. ברפרטואר הבינו שיש מקום לא רק למדיאה, שלאנשים יש מספיק דרמה, מתח ואסון בחיים האישיים שלהם".
"כשאני על הבמה, אני לא חושבת על המציאות בחוץ, אבל בכל פעם כשאני יורדת מהבמה, אפילו בהפסקות בין קטעים, אני ישר פותחת את החדשות. אני לא יכולה להתנתק ולכן בשבילי זו הצלה נפשית לעשות קומדיה עכשיו. אני מוצאת בה הרבה היגיון".