כבר שלושה עשורים שעמיר לב, אחד הקולות העמוקים והאהובים במוזיקה הישראלית, לא מחפש סיבה מיוחדת למסיבה. כשבא לו, הוא מוציא את אלבומו האחרון "רומה" במהדורת ויניל, וכשמתחשק לו הוא מעלה מופע עם כל שירי האלבום - וגם מארח את ברי סחרוף על הדרך. כך הולך לקרות ב-13 באוגוסט במועדון הבארבי.
לב שמר על דיסקוגרפיה עשירה מאז תחילת שנות ה-90. מאחוריו שמונה אלבומי אולפן, ובמקביל - מיצירה אחת לאחרת - הביקורות רק הוסיפו לשבח את יצירתו עם השנים. המוזיקה שלו נחשבת ללא מתיימרת, מחוברת ל"כאן ועכשיו" ותופסת את הרגעים הקטנים והפשוטים בחייהם של ישראלים רבים. "אלה החיים שלי", הוא אומר, "משפחה ומוזיקה ביחד. אנשים הם ההשראות שלי תמיד".
"אהבתי ביקורות נוקבות כלפיי כי תמיד למדתי מהן", מספר לב, שכבר מזמן מיקם את עצמו במרכז מפת הרוק הישראלי. "כמובן שנחמד לקבל מילים טובות אבל כשיש ביקורת שטוענת לכל מיני פגמים, אז אני חייב להתייחס לזה ולבדוק את העניין. זה מאוד מקרב אותי לעצמי בהשוואה לביקורת טובה, כי ככה אני ניגש לזה בצורה פרקטית. אני גם לא חושב שמישהו נגדי אלא בסך הכול מדובר בבן אדם ששמע בתום לב את האלבום. פידבק שמעורר בך דברים שלא ראית זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות בתהליך".
אחד הסיפורים הקטנים שעליהם כתב לב עסק ברומה, אחד מתלמידיו לשעבר שמת ממנת יתר. בהשראתו כתב את אלבומו האחרון ולזכרו גם קרא לו בשמו. "זה קרה לפני חמש שנים. רומה היה תלמיד שלי כשהיה בן 17 אבל חייו הסתיימו בגיל 34. שמרנו על קשר לאורך השנים האלה והוא היה חלק מחיי. גם כשהוא התגלגל לכלא ביקרתי אותו באופן קבוע, תמכנו, עודדנו וקיווינו לטוב, ובאמת הייתה תקופה ענקית של טוב עד שאירע מקרה אחד שמוטט אותו. הוא לקח מנה רגילה כמו שנהג פעם והגוף שלו לא עמד בזה. המדינה לא ראתה אותו והוא לא קיבל עזרה. היה בן אדם בלי מענה בשום מקום וזה היה מקרה טרגי של אותם אנשים שנשכחים, אותם אנשים שלא הולך להם ועם עזרה מסוימת היה יכול להיות להם סוף אחר. בלי קשר לימין או לשמאל, אנחנו מדינה שפחות ופחות רואה את האנשים הקטנים, ויותר ויותר רואה את בעלי ההון והשליטה".
אתה כותב על רומה, אבל רבים יכולים להזדהות עם תחושותיו של האדם השקוף.
"כן, באלבום יש כמה שירים שעוסקים בו ישירות וכל שיר מעורר היבט אחר בהתייחסות שלי לחייו. מי שלא מכיר את הסיפור יכול לחשוב בקלות על אדם אחר בגלל שזה משותף לאנשים רבים".
"אני חי בין אנשים שהחלום הגדול שלהם זה לחיות. לא להתעשר ולא להתפרסם, וזה מושיב אותי"
לב מתגורר עם אשתו וחמשת ילדיו ביישוב כליל שבלב הגליל. המרחק מתל אביב עושה לו רק טוב. "רוב הספרים והסרטים נכתבו על האנשים הקטנים שמנהלים חיים פשוטים. לאו דווקא בתל אביב. אני רואה את הדברים האלה מכאן, ואני אומר שלא אכפת לי. הרבה דברים בסביבה הזו עושים לי טוב. אני מרגיש את זה בצפון וזה יותר מדבר אליי. לכן אני גם לא מרבה להופיע בטלוויזיה או להתראיין לעיתון ובעיקר עובד עם הקהל שלי. אם החומרים טובים, זה כבר יעבור מפה לאוזן, ואם יש לך קהל של 4,000 איש בהופעה - זה כבר עלול לבוא על חשבון החיים שלך".
התנאים במרכז אכן שונים מאוד מהחיים בצפון אך ההפגנות נגד המהפכה המשפטית חוצות ערים וצמתים ברחבי הארץ. לב יוצא גם הוא להפגין כבר 30 שבועות, אך גם יש לו לא מעט טענות כלפי מובילי המחאה: "מוזר לי שבמחאה הזו זועקים 'דמוקרטיה' בזמן שהפלסטינים לצידנו לא חיים בדמוקרטיה. מוזר לי שלא מדברים על הכיבוש כשאנחנו מתעמרים בעם שלם במשך שנים רבות כל-כך. מפריע לי שלא רואים את מי שלא חושב כמונו. זה יותר מורכב מאשר נאומים כובשים עם דגל ביד. כאילו אומרים 'אל תדבר על הכיבוש, זה יהרוס לנו'. אני לא מצליח להבין אמירות כמו 'לירות בתוך הנגמ"ש'. מה זה הביטויים האלה, מה אנחנו בצבא? רוצים שלום, לא? איזו מין גאווה זו?"
"אם נסתכל על המחאה ביום שאחרי, אני לא בטוח שיש לה היבט ערכי", הוא ממשיך. "איפה השיח על יוקר המחיה? זה לא מרשים אותי. ועדיין, אין דבר יותר מדהים מכך שכבר 30 שבועות ברצף אנשים עוזבים את הבית, הבילויים והנסיעות לחו"ל ויוצאים להפגין. שום דבר לא מוביל אותם חוץ מדאגה ומצפון".
אומנים רבים בוחרים לשתוק לנוכח החקיקה או מביעים מסר של "ביחד". להם אין מצפון?
"מה זה נהיה ביחד? גם דמוקרטיה וגם דיקטטורה? אומנים יושבים על הגדר כי הם חוששים ודואגים להופעות שלהם. אבל אתה יודע, כל אחד והחוזק והחוסן הנפשי שלו. לדעתי, לשבת על הגדר בתקופה כזו כי אנחנו 'בעד ביחד' זה טמטום מוחלט".
אתה לא חושש שקהל מסוים יפסיק להגיע בגלל התבטאויות כאלה ואחרות?
"אני מקווה שהסיבה שרוב הקהל בא להופעות שלי היא כי הייתי אמיתי ונאמן לעצמי. אתמול למשל מישהו כתב לי בפייסבוק 'עד כאן'. הוא ראה ששיתפתי סרטון כלשהו על מתנחלים שפרצו לבית פלסטיני ונערי גבעות שצעקו על אימא. ממש טרור. לי היה נורא שהמדינה שלי אחראית לדבר הזה, וזה נהיה פסיכי. אני לא מתכחש, גם האלימות בצד השני גדולה. אבל בוא נשאל כל יהודי מה הוא היה עושה אם היו כובשים אותו או מציתים מטע זיתים בבעלותו? הוא לא היה מתנגד? בקיצור, אותו בחור בפייסבוק כתב לי שהוא לא בא להופעות שלי יותר".
לא צבט לך?
"לא. לו יש דעה ולי יש דעה. אם הוא היה מזמין אותי לקפה הייתי מסרב כי יש לו השקפה שונה משלי? בגיל 60 הבנתי שארצה לסיים את החיים שלי כשאמרתי את דעתי. הרי גם כשאתה לא מדבר יש קריאות להחרים אותך, כמו שקרה לשלמה ארצי שבהתחלה לא אמר כלום על המהפכה המשפטית. בסופו של דבר, אנשים מנהלים את חיי היום-יום ובאים להופעות בגלל המוזיקה".
לפני כשנה היוצר עורר סערה כשאמר כי עלינו לחמול יותר כחברה, גם אם מדובר ברוצח ראש הממשלה לשעבר יגאל עמיר. השבוע, במהלך דיון בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14, אמר חבר הפאנל ארי שמאי כי "הגיע הזמן לשחרר את המתנקש יגאל עמיר". דבריו החמורים זכו לגינוי מכל ובערוץ סיימו את ההתקשרות עימו. השיחה עם לב התקיימה לפני שידור התוכנית אך גם היום הוא לא מתחרט על דבריו ומביע דעה נחרצת: "המדינה ביוקר מחייה, יש בלגן ביטחוני ואין דירות לילדים שלא באו ממשפחות מבוססות. מה אכפת לכם מיגאל עמיר? מה אכפת לכם אם הוא ישתחרר עכשיו? מה זו הנקמה הזו? חמלה חוצה את כל הגבולות. אחרי שאדם ריצה את עונשו, לנו אין רגשות נקמניים. הוא קיבל את מה שהיה צריך לקבל".