הריאיון הזה התחיל באימון סוער בקצב גבוה.
זה לא היה בהסכם, נשמה. אני באתי לראיין את ענת עצמון על המשחק, השירה.
"רציתי להוכיח שאני עדיין יכולה לקפוץ כמו בחורה בת... בת כמה את? לא להגיד?"
41, בואכה 42.
"ואני כבר... את יודעת, אני 64. אני לא יכולה לשקר, כולם יודעים מתי התחלתי פה".
עכשיו את יודעת כמה נשים מקללות אותך?
"למה?"
כי אמרת 64 ואת נראית איך שאת נראית?
"אה, באמת? אבל זה הרבה בגלל זה גם. אני מזיזה את ה... הם עולים לי למעלה. אני לא עושה ניתוחים, אני עושה קפיצות".
"לא הייתי הבלונדינית היפיפייה, החמודה"
בהיכל התהילה של התרבות הישראלית לענת עצמון יש מקום של כבוד. ללא כל התרעה מוקדמת, כשהיא רק בגיל 19, היא פרצה לתודעה כנילי ב"אסקימו לימון". אחר כך באה אוסי מ"דיזנגוף 99" - ובהמשך הרבה תפקידים בקולנוע, בתיאטרון, בסדרות טלוויזיה וב"יידישפיל" והייתה גם הופעה בלתי נשכחת בקדם אירוויזיון. אם תשאלו את ענת, היא לא מתה על נוסטלגיה, אבל אם התחלנו בקפיצות, אין מנוס מקפיצה אחורה בזמן להתחלה שלא הייתה הכי קלה.
"נולדתי עם בעיות בעיניים, אז הייתי ככה פוזלת כזה. ועד שתיקנו לי - גם הילדים לא כל כך קיבלו את זה, אז פוליטיקלי קורקט לא היה קיים, המילה הזאת לא הייתה קיימת - אז צחקו עליי. וגם לא ראיתי טוב במשקפיים, בואי נגיד שלא הייתי הבלונדינית היפיפייה, החמודה שכולם אומרים: 'איזה פוצק'לה מוצק'לה', זה לא היה אז. ובגיל 12, אז כבר העיניים תוקנו, הורדתי את המשקפיים, השיער צימח ובנים פתאום... פתאום 'שלום, הגעתי, הגחתי'.
מהברווזון המכוער למלכת הכיתה.
"כן, כן. ממש קיצוני".
כשהגיע הזמן להתגייס לצבא ענת ניסתה להתקבל ללהקה צבאית, אבל באודישן לא הצליחה לשיר מרוב התרגשות. היא התקבלה לתיאטרון צה"ל, שם מישהו ראה אותה באחת ההצגות וסיפר עליה לבמאי בועז דוידזון שבדיוק חיפש את האחת שתכבוש את הלב של בנצי ומומו ב"אסקימו לימון". עצמון הצליחה לכבוש לא רק את הלב שלהם, אלא את זה של מדינה שלמה: "פתאום אני הולכת ברחוב ומצביעים עליי – הלו, מה עשיתי? כולה עשיתי סרט".
"אסקימו לימון הראשון היה תמים"
"אסקימו לימון" יצא בשנת 1978 ועד היום הוא הסרט הישראלי המצליח בכל הזמנים, עם 1,350,000 צופים בבתי הקולנוע ועוד מיליונים רבים בקלטות ובטלוויזיה. "מי חשב שהסרט הזה כל כך יצליח? זה לא שידענו מראש. זה פשוט היה מטורף".
בואי נגיד שהיום תסריט כזה לא היה עובר.
"שליש מהסרט היה נשרף".
תוך כדי שאת עושה את הסרט, את בכלל מבינה לאן נכנסת?
"כלום".
וכשאת קוראת את התסריט בבית?
"תראי, אני מאוד התרכזתי בתפקיד שלי שהוא לגמרי בסדר - זאת אומרת, ילדה שעברה היריון לא מתוכנן – אבל הדברים האחרים לא עברו לי בראש. אנשים צחקו, נגיד עם הקטע של היצאנית - זה נראה להם משעשע, לא היה בזה רוע, כאילו צחוקים, בידור".
ובעקבות ההצלחה האדירה של "אסקימו לימון" בארץ ובעולם הגיעו גם סרטי ההמשך. לאכזבת הקהל, ענת לא ממשיכה ל"יוצאים קבוע", "שפשוף נעים" ויתר ההמשכים. "הסרט הראשון הוא היה תמים, אחר כך התחילו לעשות מזה כבר בלגן", היא מנמקת. אבל התפקיד של הכוכבת הראשית לצד שלישיית הבנים - יפתח קצור, יהונתן סגל וצחי נוי - הופך לסוג של "נערת בונד הישראלית".
ההורים שלך ראו את זה?
"בוודאי".
אוקיי. בואי נפתח את זה.
"אימא שלי, היו לה מבטים כאלה, הבנתי שיש דברים שקשה לה איתם. אני בטוחה שהיא התכווצה, שלא נדבר שהילדים שלי היום מתכווצים".
אבל את מכווצת עוד יותר ב"דיזנגוף 99".
ואיך נגיד, זו הייתה חתיכת התכווצות. הסרט של אבי נשר בכיכובם של ענת עצמון, גידי גוב וגלי עטרי, על שלושה צעירים שעוברים לגור יחד בתל אביב, הפך לסרט פולחן שאף לוח שידורים של יום עצמאות לא שלם בלעדיו - והייתה בסרט הזה סצנה אחת בלתי נשכחת שאיך לומר, חשפה הרבה יותר מטפח או שניים. שלושה, ליתר דיוק.
"העירום? לא מרגישה שלא כיבדו אותי"
"שחקנית עושה דמויות וחלק מהדמות זה גם הגוף שלה. זאת אומרת, הרגשתי שזה חלק מהמקצוע. כי יש עירום ויש ללכת ולעשות צחוק מאישה או לא לכבד אותה - אני לא מרגישה שלא כיבדו אותי. דבר שני, לבמאים היה איזשהו רצון נורא למכור כרטיסים, אז הם חשבו שזה יהיה נורא יפה אם יהיה גם קצת עירום, אקשן, עניינים - הכול ביחד חבר לדבר כזה שזה מה שיצא. ואף אחד לא עשה שום דבר מכוונה רעה".
כמה זה פצע אותך?
"קודם כול, 'פצע' זו מילה מאוד קשה כי... זה לא פצע, זו איזושהי שריטונת אולי, הייתי מגדירה. אבל אין לי רגעי חרטה שאני אומרת 'יואו, מה עשיתי' – לא, אין לי את זה בכלל. אני לא מתחרטת. אני שונאת לדבר על זה, לוסי, שונאת נוסטלגיה. בואו נדבר על ההווה והעתיד".
אז נעזוב את העבר ונתקדם להווה – ובהווה ענת גרה בעיר שבה נולדה ולא חולמת לעזוב אותה. "תל אביב זה החיים, אני אוהבת אותה מאוד מאוד מאוד מאוד, והיא חלק ממני". היא משחקת בהצגה "שיעור באהבה" בתיאטרון העברי ויש לה גם מופע יחיד, "פנים לאהבה".
ה"הבליינד דייט" עם סנדרסון שהפך לקשר
בעלה הראשון היה השחקן דן תורג'מן ויש להם שני בנים. אחרי הגירושין, לפני 15 שנים, הגיעה לבליינד דייט עם אחד, דני סנדרסון, אם אפשר לקרוא לפגישה בין שני הכוכבים האלה "בליינד דייט".
"לא ידעתי כאילו. אני קבעתי איתו ואמרתי שאני אבוא אליו", היא משחזרת, "ואז אמרתי לחברה שלי 'אני הולכת אליו ואני לא יודעת מה יהיה, ואם פתאום הוא לא ימצא חן בעיניי', אני בכלל לא חשבתי שיקרה מזה... אני הייתי נורא מבולבלת ואימא כבר לשני ילדים. אני בכלל חושבת שהוא סתם רוצה להכיר אותי, אני עוד לא חושבת שהוא רוצה להתחיל איתי".
ואז את נכנסת לדייט ומה?
"ו... ו..."
ומה? יש קליק מהרגע הראשון?
"די, כן. אני נכנסת, קודם כול, בית יפהפה. ואני אומרת לו 'וואו, איזה בית', ואני רואה שם את אשתו (נעמי סנדרסון ז"ל) בכל מקום בתמונות - כל כך מכבד, כל כך יפה - והוא מצחיק. ונהיינו חברים. כנראה שאנחנו משדרים על אותו גל ואנחנו חברים נורא טובים".
והשבחים לסנדרסון לא נעצרים שם: "הוא בן אדם מקסים. זה מעבר למשיכה ואהבה וחברות וצחוקים – שאת זה צריך אבל אפשר נגיד, בלי אחד מהם. אב ילדיי, דן תורג'מן שאני מדברת עליו בכבוד רב, הבעיה בינינו הייתה שאנחנו לא שידרנו על אותו גל. כבני אדם, משהו שם לא, לא עבד. לכן אנחנו לא יחד".
איך הכרת את דן?
"הכרנו על סט צילומים של סרט, 'הלם קרב', והשאר הוא היסטוריה. ויש לנו שני ילדים מדהימים, זה דבר נפלא שיצא משנינו, וזה לא צלח".
מה יגידו הילדים עלייך היום כשנפגוש אותם?
"ילכלכו עליי בלי סוף. סתם, הם צוחקים עליי כל הזמן".
"ערבבתי בין הגפילטע לחרירה"
אותה נערה שהייתה מושא החלומות של דור שלם היא קודם כול ולפני הכול, כמו שהיא אומרת, אימא פולנייה. שני הבנים, אלעד בן 24, הוא סטנדאפיסט, וליאם, בן 28, מוזיקאי. "הייתי בטוחה שהוא היחידי שיצא נורמלי", היא אומרת על ליאם, ואלעד מודה: "האמת שליאם היה התקווה האחרונה שלנו. ברגע שהוא נהיה מוזיקאי, אמרנו 'הספינה הזאת שוקעת'".
ואחרי הצחוקים, אלעד מסביר: "היא אימא שכאילו אומרת 'תעשה, מקסימום תיפול, אני מאחוריך תמיד. מקסימום תיכשל'". אימא ענת תוהה אם יש או אין דגש ב-כ' ב"תיכשל", והוא עונה לה: "את מתקנת אותי על עברית, אימא? ומול מצלמות?".
עצמון מצהירה: "הם תורג'מנים, אני ערבבתי בין הגפילטע לחרירה, עבדתי בזה שעות נוספות", ואלעד מחדד: "כשאומרים פה, אשכנזי, מזרחי - אנחנו לא חיים את זה. כולנו כבר הכול, וזה לא מעניין, זה לא מעניין אף אחד". ואחיו הגדול ליאם מתייחס למצב הסוער בחוץ: "השנאה שיש בין כולם - בסוף, יש המון המון המון אנשים שיוצאים לרחוב כי נורא אכפת להם איך המדינה הזאת תיראה, אז יש בתוך זה גם אופטימיות", ואימו מייחלת שהוא צודק: "הלוואי, אני נאחזת בזה גם - שיש פה אהבה ויש רצון וצריך וחייבים ואין לנו אופציה אחרת. על זה גידלתי את ילדיי, אבל אני שמחה לשמוע שהם גם חושבים ככה".
"הבן שלה? עשיתי על זה קריירה בסטנד-אפ"
אתם יודעים, בסוף, אנחנו עושים כתבה על ענת עצמון, "נערת הבונד הישראלית", אולי מהראשונות שהיו פה.
אלעד: "להיות עם צחי נוי - יש בזה משהו 'בונדי?' לא חושב שיש משהו ב'אסקימו לימון' שהוא מסתורי וחשאי".
ענת: "אמרתי לך, רק יורדים עליי".
אתם שני בנים, גדלים לאחת הנשים הנחשקות ביותר בארץ - זה לא פשוט.
אלעד: "אצל נהגי מוניות, תמיד זה הקטע, כשיודעים שאני הבן של ענת – 'וואה! איפה אימא? למה, אימא לא נוסעת איתך? בוא ניסע לאימא'".
איפה היא שמה לי ברקס בריאיון? כשדיברתי איתה על "דיזנגוף" ועל "אסקימו לימון".
אלעד: "אני קצת עשיתי על זה קריירה בסטנד-אפ. כאילו, הייתי הולך לכל במה פתוחה ואומר 'כולנו גדלנו על הציצים של אימא שלי' וככה מתחיל את הסט".
ענת: "זה מרגיז אותי שעושים מזה כאילו... את יודעת, אני יכולה לכתוב טרילוגיה ויזכירו לי את זה".
ליאם: "אולי אם היינו עושים מזה מיליונים היה יותר קל להמתיק את הגלולה".
אולי שכחנו, אבל אימא בכלל התמודדה בקדם אירוויזיון.
אלעד: "אני חושב שלא מאוחר, אירוויזיון. אני חושב שאם דורון מדלי צופה, אפשר לתת פה נאמבר מטורף".
ענת: "יאללה. שלושתנו".
אלעד: "אוכלת את נועה קירל".
ליאם: "אולי אירוויזיון ביידיש".
ענת: "לא חשבתי על זה, זה הרבה יותר גרוע מהסרטים, נראה לי".
אלעד: "מה שמצלק זה היידישפיל, הסרטים זה 'צ'יפס', קליל".
מה אתם רוצים הכי בשבילה, בעולם?
אלעד: "שיישאר ככה".
ענת, לליאם: "שאתה תתיישר, זה אני הכי רוצה. כן, שתהיה נחת".
אלעד: "כל כך שמח שהיא לא אומרת נכדים".
ענת: "זה עומד לי על קצה ה... נחת".
"המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל"
ועד שיגיעו הנכדים מהבנים, לענת יש איפה לתרגל סבתאות. "אני סבתא, כן. פעם אמרתי חורגת, אמרו לי שחורגת זו מילה רעה. אני בהחלט מרגישה ניחוחות סבתאות בגאווה רבה, כן. יש לנו לוסי במשפחה - הבת של דינה, קוראים לה לוסי. אתמול החזקתי אותה".
רק ילדות מתוקות קוראים להן לוסי.
"נכון. החזקתי אותה ככה והיא נרדמה עליי ואין אושר גדול מזה".
ענת אומרת שהיא גדלה בין הקוליסות של התיאטרון. אבא שלה, שמואל, שמוליק עצמון, הוא אגדת תיאטרון ישראלית: הוא שיחק באין-ספור הצגות, בעיקר ב"הבימה", ובהמשך ייסד את תיאטרון ה"יידישפיל". גם היום, בגיל 93, הוא עדיין משחק. "ראיתי שאם אני רוצה להתבולל בתוך הישראליות אני מוכרח אחרי כל משפט להגיד 'דחיל רבאק', 'ינעל דינק', אז יתחילו להבין שאני כבר צבר. ועשרים שנה לא דיברתי יידיש בפומבי, מה שנקרא".
התביישת?
"לא, זה היה כתם".
מה אתה אוהב בענת?
שמואל עצמון, אבא שלה: "היא לא, היא לא תשמח לשמוע את זה. את חוסר הביטחון שלה".
ענת: "באמת, אבא? אתה אוהב את זה? זו המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל".
שמואל: "אני מבקר את זה, אבל אני אוהב את זה כי זה מדבר על צניעות מסוימת. היא לא סטאר נפוח".
השיר שיהונתן גפן כתב עליה
איפה מפספסים אותך?
ענת: "אני חושבת שאני יכולה לעשות הרבה יותר קולנוע, אני חושבת שאני יכולה לעשות הרבה יותר טלוויזיה. אני חושבת שלא נותנים מספיק תפקידים לנשים בגילי".
בשביל כולם את ענת עצמון, את כאילו "טיימלס". את מרגישה את הזמן עובר?
ענת: "עובר נורא מהר לדעתי. ככל שאתה מתבגר הזמן יותר מהר, השבוע נהיה יותר קצר. אבל אומרים שזה טוב כשנהנים אז זה עובר מהר. אולי צודקים".
יהונתן גפן, שהובא הבוקר למנוחות, הודה לפני כמה שנים שאת השיר "נערה במשקפיים" הוא כתב על ענת עצמון. "כתבתי את זה כשהיינו צעירים ואוהבים", הוא אמר, "אבל לא תמיד ראינו אחד את השנייה".
עם משקפיים או בלי, את ענת אי אפשר שלא לאהוב. ואם תפגשו בה באחד מטיולי הבוקר שלה ברחובות העיר, תעצרו לרגע ותדעו שהיא מאלה שייתנו לכם תקווה דרך חלון שטוף אור לחלומות שלא ידעתם: "אסור לך להפסיק לחלום ואני כל הזמן חולמת. חלומות לא חסר".
הנערה במשקפיים ביקשה מאיתנו להבהיר שהכתבה צולמה לפני מותו של יהונתן גפן, ושהיא שולחת חיבוק למשפחה. המופע של ענת "פנים לאהבה" יתקיים ב-1 במאי בקפה קאמרי.