הפגישה הראשונה עם דורון נשר מתקיימת ביום הראשון שלמוחרת פסח. בשל החג כבר שבוע נמנעה ממנו פעילות הפנאי שהוא כה אוהב – רכיבה על אופניים במסגרת קבוצת הרכיבה על אופני יד (אופניים שמונעים באמצעות ידיות ולא בדוושות) של בית הלוחם. לא סתם הוא בוחר להזכיר את העניין כבר בראשית הפגישה: התחביב שלו, הוא מסביר, הוא עבורו סם חיים של ממש. בימים שבהם הוא רוכב יכולת ההתנסחות שלו משתפרת לאין שיעור. כשאינו רוכב, לעומת זאת, הוא ממש מתקשה לדבר. ודווקא בגלל זה הוא החליט לאתגר באותו הבוקר את עצמו ולהתראיין, בתום שבוע של מנוחה.
"זו חידה", אומר נשר ופוצח בהסבר קצר. "יש ויכוח בין הרופאים: זה שניתח אותי אומר שאין לזה כל השפעה חוץ מהרגשה טובה. לעומתו, הרופא שהיה אחראי לשיקום שלי בלוינשטיין אומר שאני צודק לחלוטין – וכראיה הוא טוען שכשהייתה אליפות העולם בשח בהלסינקי בשנת 65' בין בובי פישר לבוריס ספסקי, שניהם הביאו כל אחד מאמן כושר והשקיעו כל אחד שעה וחצי בכושר גופני".
"אני רוכב כבר כמה שנים ואני נורא נורא נהנה. בלי הרכיבה לא הייתי מסוגל להמשיך. יש שם כמה חברים עם פציעות מאוד-מאוד קשות. ואז באוטו אני אומר לעצמי, 'איך אתה לא מתבייש? אתה – היד כואבת לך, הרגל כואבת לך?' זה מחזק, וגם האדרנלין. זה שאנחנו באים בשש בבוקר, גם אם קר וגם אם חם. ארבע שעות רכיבה, שלוש שעות בשבוע. זה הכוח. ודרך אגב, אני רוכב לבד בשטח, גם הם. אנחנו נפגשים אחרי זה אבל זה נותן להם ולי את הכוח. המלחמה ביום-יום היא קשה מאוד. נילי (אשתו – י"כ) אומרת שאני מצליח לתעתע, אני כאילו נראה בסדר, אבל החולשות שלי הן ללכת לבשל, ללכת לקנות. כל הדברים שהייתי רגיל אליהם".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ככה מתנהלים חייו של נשר כבר קרוב ל-11 שנה, מאז הערב המר שבו תקף אותו אירוע מוחי בעת ששהה לבדו בביתו. פינויו של נשר התעכב שעות רבות, בפרשה שזכתה להדים רבים בשעתו, הגיעה גם לבית המשפט – והובילה לשינוי נוהל הפינוי של מד"א כאשר החולה מתנגד. בגיל 58 מצא עצמו נשר מתחיל כמעט הכול מהתחלה, ומאז התמסר לשיקום, שנמשך שנים ארוכות. התהליך עודנו נמשך וילווה אותו כבר שנים רבות. אף שהוא עדיין סובל משיתוק חלקי בצד הימני של גופו, הוא מנהל חיים עצמאיים למדי כבר כמה שנים.
אך השנה האחרונה מסתמנת כשנת מפנה במסע שבו הוא מתמיד מאז: לפני חודשים ספורים חזר לבמה מי שהיה מראשוני הסטנדאפיסטים בישראל, והוא מעלה מופע יחיד העוסק בהתאוששותו מהאירוע ושאיתו כבר הספיק להגיע לכמה וכמה פינות של הארץ: ב-14 במאי הוא מגיע עם המופע לסביון וב-30 בחודש – לקריית אונו. "יש לי הופעות שפתאום אני לא מדבר בהן טוב, ואני אומר את זה לקהל בהתחלה", מספר נשר. "אבל אלה ההופעות הכי-הכי שוות. הקהל יחד איתי, אבל לי זה סיוט. זה כמו תוכנית ריאליטי חיה, שהקורבן נלחם על חייו".
"יש לי דרך ארוכה, אבל אני נורא חם על זה", ממשיך נשר. "זה חלק מתהליך השיקום שלי, שיימשך עד יום מותי. אין דדליין לדבר הזה. יותר מזה, אם לא איענה לאתגר הזה, אני מת. אני חייב להיות נורא מרוכז כל הזמן כי אחרת כל המגדל הזה מתמוטט. הינה עכשיו נפתחה הדלת והבת שלי נכנסה, ואיבדתי את הפוקוס במשפט. פעם הייתי יכול להכיל את העולמות במקביל. האתגר הגדול הוא לשמור כל הזמן על הריכוז".
נשר מדמה את המצב שהוא שרוי בו מאז האירוע שחווה (וששמו הרפואי הרשמי הוא אפזיה) להרכבה אין-סופית של פאזל. כשהוא בינו לבין מחשבותיו, כך הוא מסביר, הכול תקין: בדיאלוג הפנימי שלו המשפטים מופיעים בראשו באופן שלם ובהיר, כפי שהיה תמיד. כל זה לא מסייע לו כשהוא בא להפיק את מילותיו מפיו. אז בא לידי ביטוי הקושי הגדול, אותו פאזל מילים שיש להרכיב מחדש. האפזיה, שמתעקשת להתעלל בו כבר עשור לערך, מתבטאת דווקא בשדה המילולי, בזמן שתפקודי מוח אחרים כמעט לא נפגעו.
"יש לי הופעות שפתאום אני לא מדבר בהן טוב, ואני אומר את זה לקהל בהתחלה. אבל אלה ההופעות הכי-הכי שוות. הקהל יחד איתי – אבל לי זה סיוט"
"אין פה איזה קו אפס, אני מאבד מילים", אומר נשר בצער מהול בתקווה. "אם אני לא מאמץ את כל התאים שיש לי במוח סביב העניין הזה, פשוט אאבד מילים. זה לא רק בדיבור אלא גם בכתיבה וגם בקריאה. אתן לך דוגמה, כשאני קורא עיתון, חלק מהדברים אני לא מבין. יותר מזה, המשפטים הארוכים זה עניין, כי הם ניזונים מהזיכרון של כל מיני מחלקות וצריכים לסדר אותן בסדר מסוים. כל מה שאצלך הוא אוטומטי, אצלי זה ידני".
בתקופה כל כך משוגעת קשה עוד יותר לשמור על ריכוז?
"קשה מאוד. אבל אגיד לך מה, באירוע המוחי נמחקה לי האנגלית לגמרי. לפני זה חייתי עשור בארצות הברית, הופעתי ועשיתי דברים באנגלית שוטפת. האנגלית נמחקה וכך גם הגרמנית שדיברתי בילדותי. אם אני רוצה לדבר או לקרוא אנגלית, אני צריך להשקיע את כל מה שהשקעתי בעברית גם בזה. אלוהים כאילו עשה לי את הבחירה. הוא אומר לי, 'תעזוב אותך מאנגלית, תעזוב אותך מגרמנית, תבחר במה שחשוב לך באמת, כי הכוחות שלך מוגבלים'. זאת אומרת שאני צריך את מרב המאמצים שלי להשקיע במה שקורה פה".
מביקורת פוליטית למחאה
לאורך שנים היה נשר אדם פורה במיוחד ודעתן. מי שהתחיל את דרכו כשחקן, וכאמור עסק גם בסטנד-אפ, טיפח במקביל גם קריירה כתסריטאי ויצר ב-1987 (עם הבמאי רנן שור) את "בלוז לחופש הגדול", להיט עצום שכבר מזמן נהפך לסרט פולחן כמעט. עוד הוא חיבר חמישה ספרים. באותן שנים גם השתתף בתשדירים של מפ"ם (שהפכה לימים לחלק ממרצ).
ב-1990 נחת ישבנו של נשר באחת הכורסאות הכי חשובות של הטלוויזיה החד-ערוצית של ישראל, זו של הלרלרן הלאומי הבא לסכם את השבוע במדורת השבט המשודרת. את הגיגיו מסר מדי יום שישי לירון לונדון, שאכלס את כורסת המגיש.
"לאנשים שמארגנים את ההפגנות מגיע פרס ישראל. זה מצוין, וכל זה בלי אלימות כמעט. ואתה רואה את האויב, הוא מנסה ליידות אבנים ולקרוא להם 'אנרכיסטים'. וזה לא יעזור לו"
זמן לא רב לאחר מכן פרצה מלחמת המפרץ ומעמדו של נשר השתדרג שבעתיים. אף שהקריירה הטלוויזיונית שלו החלה עוד קודם לכן כשהגיש את תוכנית הילדים "שיישאר בינינו", פתע זהר כוכבו והוא נעשה לסטיריקן מושחז ופובליציסט ביקורתי, אך כזה שסוקר את החיים בארץ הזו עם מנה גדושה של ערגה – מסורת ששכלל כשנדד לרדיו והגיש שנים ארוכות תוכנית אישית בגלי צה"ל.
במעין סגירת מעגל סמלית שכזו ממש ממול אולפני הטלוויזיה שהפגין בהם מדי שבוע את יכולותיו הסאטיריות, נשר מפגין עכשיו, מדי שבוע, למען הדמוקרטיה. נשר, תושב רמת השרון, מקפיד מדי מוצ"ש לפקוד את ההפגנות המתקיימות בהרצליה, והוא מתמוגג ממה שרואות עיניו.
"אני לא מכיר את האנשים שמארגנים את ההפגנות, אבל כבר מגיע להם פרס ישראל. במשך שבועות מיצג כזה, כמעט בלי טעויות, עם חושים בריאים ובלי פוליטיקאים מכהנים. זה מצוין. יותר מזה, זה נראה כמו מעמד הר סיני. זה מעמד הר סיני המודרני. באים אנשים ומציעים את מה שהם חושבים בכל מיני ארגומנטים ועם כל הדגלים האלו. וכל זה בלי אלימות כמעט. ואתה רואה את האויב, הוא מנסה ליידות אבנים ולקרוא להם 'אנרכיסטים'. ומנסה ומנסה מנסה את כל הכוחות שלו וזה לא יעזור לו, זה פשוט לא יעזור לו".
"אני עומד בקהל ואני מתרגש. גם שמתי לב ששיעור הספרדים והאשכנזים זהה לגמרי. יש שם מכל הזרמים, וזה ממלא אותי בגאווה. כל האנשים מסתכלים זה על זה והם לא מכירים זה את זה, ואתה יודע שהם שותפים לרגע דרמטי. ראיתי את מאיר שטרית, שהיה בליכוד, נואם שם – והוא אמר: 'אני רוצה להודות לביבי שהוא העיר אותנו'. בטלוויזיה לפעמים אתה רואה איך הצעירים רוקדים בהפגנות ושואל את עצמך על מה יש להם לרקוד, ומנגד עומדים אנשים בגילי עם שלטים וצועקים 'ד-מו-קרט-יה!' לא סתם אני קורא לזה 'מעמד הר סיני'. זו אשכרה הזהות שלנו שנקבעת עכשיו. אני שואב המון עידוד והשראה מהחגיגה הזו, אבל אני חרד עד עמקי נשמתי. אני מרגיש ככה בכל יום בתקופה האחרונה".
מעניין שהשתמשת בביטוי "האויב", זו מילה קשה מאוד.
"זה לגמרי אויב. זה לא סתם שכל כך הרבה אנשים וכל כך הרבה אנשים איכותיים הצטרפו למחאה הזו. תחשוב על אליקים רובינשטיין או אפילו אלן דרשוביץ, שהוא בכלל ימני, והוא אומר לביבי 'איך אתה לא מתבייש? תעצור' – לא, ביביהולך הלאה. ולימור לבנת, שהייתה בליכוד. הם ימניים, הם דתיים, הם ליכודניקים, הם בטוח לא האויבים שלי. אבל יש אויב, בטח".
"ומנגד הטייסים", ממשיך נשר. "הרי זה לא שהם שיכורי כוח, הם לא מתהדרים בכוחות שלהם. הם עשו מעשה הכי אצילי שיש. יעברו שנים ואנחנו לא נשכח להם את הצעד האצילי הזה. הם הבקיעו את הגול שקבע את התוצאה של המחצית. זה הרואי. בכל הערוצים אתה שומע שמדברים בגנותם. אבל הם לא נכנסו לריב. הם עשו את שלהם. איזה קלאס".
מלחמות – אז ועכשיו
זה בהחלט לא היה ריאיון רגיל. מצבו של נשר מקשה עליו לקיים שיחה רציפה. הפגיעה בכושר הביטוי והקושי לשמור על ריכוז ולהתמיד בקו אחיד של שיחה מביאים עימם תסכול שניכר בו מאוד. העולם המאוד אסוציאטיבי שלו, שפעם היה נכס עצום לאדם שכמותו, כאילו משתלט עליו וגוזר עליו חוסר קוהרנטיות. בעבר היה יכול לרסן אותו בקלות, כיום זו חלק מההתמודדות היום-יומית שלו. למרות הבלקאאוטים שמשתלטים עליו בכל כמה דקות ועל אף ההפסקות התכופות והעייפות, הוא מתעקש להמשיך.
"דרעי, לא יעזור לו בית דין, הוא משחק אותה שהוא יהודי כשר, אבל הוא עובר על חלק מהדיברות. וגם הוא וגם ביבי צריכים להגיד 'חטאתי'"
לכן הריאיון הזה נפרס על פני כמה וכמה שעות בשני מפגשים. בכל משפט שאולי אינו מובן לחלוטין יש משהו מאיים – על המראיין ועל המרואיין כאחד. במפגש השני אני מקריא לו את כל שאמר במפגש הראשון, מילה במילה, כדי לסתום את ה"חורים" הרבים שנותרו מהמפגש הקודם.
וכך, תשובה על שאלה פשוטה לכאורה הופכת לדיון שנמשך קרוב לשעה – על פני שני מפגשים – סביב הגדרת המושג "אויב". מלחמות מלוות את נשר כבר שנים. חוויות נעוריו בשנות מלחמת ההתשה מצאו דרכן ל"בלוז לחופש הגדול", את חוויית מלחמת המפרץ תרגם להומור טלוויזיוני נשכני ואת תוכנית הרדיו שלו היה חותם מדי שבוע בביטוי "אנחנו ננצח". אבל לנצח במלחמות פנימיות זה סיפור מורכב קצת יותר לאיש שוחר השלום הזה. נדמה שחשוב לו במיוחד להיות בהיר בסוגיה נפיצה כל כך. סריקה סוציולוגית משתלבת בטבעיות במשלים מתחום עניין נוסף שמעסיק את נשר מאוד – סיפורי התנ"ך – במיוחד מאז הפך את משה רבנו לגיבור שלו ("גם הוא היה מגמגם, כמוני"). נשר מאמץ כל שריר של ביטוי.
"מעמד הר סיני המקורי, לא ברור מה היה שם" מסביר נשר. "אבל ברור לי דבר אחד, שאלוהים לא דיבר באופן שונה מהיום. זאת אומרת, הוא לא פעם דיבר ואז הוא החליט להצטנע וכבר לא בא לו. אנחנו צריכים לנחש מה אלוהים אומר לנו. וגם דרעי, לא יעזור לו בית דין, צריך לנחש. הוא משחק אותה שהוא יהודי כשר, אבל הוא עובר על חלק מהדיברות. וגם הוא וגם ביבי צריכים להגיד 'חטאתי'. הם לא מסוגלים. אני רוצה לשבת עם ביבי ולדבר איתו על דוד המלך. דוד המלך חטא עם בת שבע ואוריה ובא אליו נתן הנביא ואמר לו 'חטאת'. ודוד השיב לו 'חטאתי'. ההיסטוריה מקבלת את דוד המלך שחטא. בשורה התחתונה אנחנו שרים 'דוד מלך ישראל חי וקיים', בגלל שהוא הצליח להגיד 'חטאתי'. החטא הגדול ביותר מכל חטאיו של ביבי הוא חטא היוהרה".
"אז ביבי, וגם דרעי, לא מסוגלים לשים את החוק לפניהם. אנחנו יהודים ואנחנו המצאנו את הרעיון שהחוק עומד לפנינו. שואלים את עצמם אנשים כמו יריב לוין, מי הם לעזאזל החברים בבית המשפט העליון שבוחרים את עצמם. איזה אידיוט. איך אתה לא מתבייש? אתה שר המשפטים. השופטים האלה הם עושים את זה למענם? הם נהנים מזה? כמו שיש מומחים למוח, שרק את זה הם יודעים, וכמו שיש מומחים לטיס, אז יש מומחים לחוק. זו מומחיות ספציפית מאוד ואתה צריך להעמיק בזה הרבה. והם, יש להם את המנגנון שלהם, ובגלל זה הם השומרים של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. זה התפקיד שלהם. מילא כל מיני אנשים, הם לא יודעים. אבל אתה, יריב לוין? אתה למדת את זה".
"ביבי ודרעי, בעצם זה שהם העמידו את עצמם כקודמים לחוק, פה אתה מאבד את השיפוט היהודי שלך. ביבי לחש לרב: 'השמאל שכח מה זה להיות יהודים'. אתה שכחת! אתה שכחת מה זה להיות יהודי, אידיוט. לא בגלל בני גנץ, לא בגלל לפיד, לא בגלל מישהו אחר. זה רק החוק, אידיוט. החוק. אנחנו היהודים קידמנו את הרעיון העתיק הזה, שבזמנו רק אנחנו היהודים הבנו, והעמדנו לפנינו את החוק. זה נורא אמורפי. מה זאת אומרת? מה זה נקרא 'החוק עומד מעליכם? אין לכם מלך?' לא. אין לנו מלך, יש לנו חוק".
"שואלים את עצמם אנשים כמו יריב לוין, מי הם לעזאזל החברים בבית המשפט העליון שבוחרים את עצמם. איך אתה לא מתבייש? אתה שר המשפטים. השופטים האלה הם עושים את זה למענם? הם נהנים מזה?"
לומד לחיות מחדש כמו ילד
במשך שבע שנים אינטנסיביות עמל נשר על כתיבת הספר "המוח שלי ואני". את מלאכת הכתיבה חלק עם המרַפאה בעיסוק עדינה שריד – הוא הכתיב לה את התוכן והיא הקלידה. הספר, ממואר שראה אור ב-2021, מלא ברגעים קטנים מחוויית השיקום – גם בתקווה העצומה שכל פריצת דרך קטנה טומנת בחובה, אך גם בתסכול מהסיזיפיות הבלתי נסבלת של הלימוד מחדש של כמעט כל מלאכה בסיסית, כמו הליכה או דיבור. בלילה במחלקת האשפוז בבית לוינשטיין, ובעיניים טרוטות, נזכר נשר בן ה-50 ומשהו – הלומד לחיות מחדש כמו ילד – בנער שהיה:
"פעם עמדנו לא רחוק מכאן, בסיבוב רעננה, מתחת לפנס של בית החולים לוינשטיין, והתווכחנו", כותב בספר נשר, שגדל ברעננה כשעוד הייתה מושבה קטנה. "היינו צעירים בני שש-עשרה והקולות היו גבוהים, ואני אמרתי שאם אני אהיה פתאום 'נכה' אז אני אעלה על הבניין הזה (והצבעתי על בית לוינשטיין) ואזרוק את עצמי לאבדון. ככה. כי אין יותר בשביל מה לחיות. ככה אמרתי!"
"אתה עושה את ההשוואה כל הזמן למי שהיית פעם, זה בלתי נמנע", משתף נשר בחצר ביתו. "ואין לך מושג ירקרק כמה זה קריטי. זה קריטי כדי שאני לא אקבל את אות הנכה, ואני צריך להוכיח לעצמי שאני יכול לכתוב מחזה שיתקבל לתיאטרון. או תסריט".
"אשתי אין לה ראש לכל הגינונים שלי, היא והילדים שלי – כל אחד יש לו את האופרה שלו. למשפחה אין כבר כוח לדורון הנכה. וזה דווקא טוב, כי זה דוחף אותך"
מה היעדים שלך?
"לקרוא ספר מההתחלה ולהבין אותו זו משימה בלתי אפשרית. נגיד יש ספרים שאני רוצה להתגבר עליהם. אני רוצה ללמוד מההתחלה אנגלית ואני מת ללמוד ערבית. יש עוד כמה יעדים. יש לי חבר בארצות הברית אבל איתו אני מצליח לדבר משפטים של שלוש עד חמש מילים. היה לי פעם אוצר מילים באנגלית, אבל הוא נהרס. אז אני חייב איכשהו להתגבר על זה. אני צופה בסרטים בלי תרגום ולאט-לאט מתחיל להבין את המשמעות ומאזין לשירים שאני אוהב, אבל נורא קשה פתאום לדבר. נורא נורא קשה".
"סמואל בקט התעקש לכתוב בצרפתית, וזו לא הייתה השפה שהוא גדל עליה. אבל הוא רצה דווקא את המגבלה. את 'מחכים לגודו' הוא כתב בצרפתית. הוא היה מקרה מאוד מרגש, כי הוא כתב מתוך 'אין' ולא מתוך 'יש'. מתוך הקושי. מבלי שהיה לו אירוע מוח".
אין דבר טבעי יותר בעולם מלחזור להיות אתה עצמך, ובשנה החולפת החל נשר לעקם אט-אט את סורגי המום שהוא כלוא בו כבר יותר מעשור. הספר, שראה אור לפני כשנתיים – ואותו כתב בשיתוף הפיזיותרפיסטית שלו עדנה – הוא מעיין מחוות פרידה למי שהיה נשר במהלך העשור החולף. נשר החל לקבל עליו עוד ועוד פרויקטים חדשים ושוב הוא במסלול יצירה שמהדהד את מי שהיה טרם האירוע.
לאחרונה חבר נשר ליוצרת מיכל ורשאי, המצלמת בימים אלו סרט דוקומנטרי עליו. במקביל החלו השניים גם לכתוב יחד סדרת טלוויזיה אוטוביוגרפית על מסלול חייו מאז האירוע. נוסף על הכול – והוא אמנם מסרב להרחיב על כך – מה שהוא אולי גולת הכותרת בפעילותו הנוכחית הוא מחזה ישן, שאותו החל לכתוב עוד בשנים שקדמו לאירוע וכעת הוא שב אליו. זו למעשה הפעם הראשונה אחרי 11 שנה שבה הוא עסוק ביצירה שאינה עוסקת בו ובמצבו הרפואי.
"אני משקיע בזה המון אנרגיה. אשתי, הילדים והחברים לא יודעים כמה זה קשה לי", הוא אומר על תהליך הכתיבה. "במחזה אני לא שם לגמרי, וזה טוב. אבל זה קורה לאט-לאט. אני עדיין מנופף לאחור לערב-יחיד ורוצה שהוא יימשך, וגם מנופף לסיטואציה של הסדרה, אבל אני כבר הלאה. הבעיות שלי הן כאלו שחלק מהן אני אפתור ואת חלקן לא אפתור, אבל אני כבר המשכתי לרוץ.
"אתן דוגמה. אני משתדל ללכת שלוש פעמים בשבוע לחוג הרכיבה. חלק הארי של אנשים שם הם כאלו שחיים את הנכות שלהם. הם גומרים את חוג הרכיבה, מתקלחים והולכים לבית הלוחם לפעילות אחרת. אני עושה את הדבר הזה שאני חייב כדי שאוכל לדבר. אבל אני כאילו כבר לא שם. אני כבר לא בא לאירועים כמו מרוץ רעננה, מרוץ כפר סבא, אין לי זמן לזה. אני המשכתי כי אני כבר עובד. אני עוד לא שם לגמרי, אבל אני עושה סימנים".
השיקום של דורון נשר – צפו בכתבת "עובדה" מ-2021:
"יש הרבה אנשים שאמרו לי, 'כמה אתה חסר ברדיו, שנשמע את הקול שלך'. האם אני יכול לשדר בחי? לא. אז אתה צריך כמה פעמים כדי לבנות תוכנית. ואת זה צריך לכתוב, ומי משלם לך על זה? אני נמצא בדרך חזרה להיות דורון והעולם כל הזמן מציב מכשולים טכניים. וגם בחיים הפרטיים שלי", אומר נשר ומספר גם על האכזבה מכך שהבין שלא יוכל לגלם את עצמו בסדרה ההולכת ונכתבת.
"כמו שהבנת מהרגע שנכנסת, אשתי אין לה ראש לכל הגינונים שלי, היא והילדים שלי", מסכם נשר. "כל אחד והאופרה שלו. למשפחה כבר אין כוח לדורון הנכה. וזה דווקא טוב, כי זה דוחף אותך, זה מאלץ אותך דווקא להתקדם הלאה. זה טוב, אבל זה אומר שיש ימים שגם נורא קשה לי כי לאף אחד אין זמן וכשאני קורס אני צריך את התמיכה שלהם".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv