שבוע הספר העברי יוצא היום (רביעי) לדרך, ולצורך כך פנינו לכמה מהכותבים הישראלים הבולטים בבקשה להמליץ לגולשי N12 על ספר אחד שמשך את תשומת ליבם. חג שמח!
אילן שיינפלד ממליץ על "ילד" מאת עמרי חורש
"'ילד' הוא פלא ספרותי. הוא כתוב בגוף ראשון, מפי מספר, סופר רווק והומו המתגורר בגפו במושב. ברגע אחד ששמע בסניף הבנק המקומי אם המסננת לעבר בנה, 'הלוואי ולא הייתי מביאה אותך לעולם', הוא מחליט ליצור ילד משלו. ילד של מלים. הרפתקה קטנה זו הולכת ונהיית מורכבת. המספר צריך להתמודד עם שאלות כמו איך להשיג לילד חיסונים, כמה חשיפה להתיר לו לעולם, ועוד דברים שעימם מתמודדים הורים לתינוקות".
"היופי והתוקף של היצירה הזאת נסוב סביב המאגיה של הכתיבה. הספר ראה אור בפורמט מיניאטורי, ולשונו מנכיחה את הילד, הכותב והקורא באותו מישור ממשות. כמו הילד, שנפל למלכודת הנרקיסיסטית של אביו, המספר מגלה כי נפל במלכודת המאגית שחולל, ונותר בלי ילד ובלי כוח מאגי ועם ריקות גדולה, וגם הקורא עתיד לגלות שהוא במלכודת. המספר מסתובב במעגלים סביב עצמו, מדבר אל נמען לא קיים, ומגלה את מלוא ערנותו ההורית, רגישותו והקשב שלו – לנמען לא קיים, והקורא אינו יכול להימלט, חייב לסיים את קריאת הספר הזה, ואז, באנחת רווחה ופליאה כאחת, להשיב לעצמו נשימה ולתהות. אל אלוהים, מה קראתי עכשיו. ואיך ייתכן שאדם כה רגיש לנפש הילד ולסבכי ההורות, אינו אבא".
"הספר הזה מומלץ להורים חדשים ולהומואים. שכן, הוא תופס באופן חכם את המלכודת הנרקיסיסטית, את יחסי השיקוף וההשלכה, הקיימים בכל מערכת זוגית, אך מועצמים במערכות יחסים חד-מיניות, נותן שם לבדידות, להתרוצצות האדם בארון בתוך עצמו, וגם להכרח לפרוץ את המלכודת הזאת כדי למצוא לעצמך חיים, ואולי גם לברוא חיים חדשים".
דורית אורגד ממליצה על "גם ג'וזף סיסקו צחק" מאת משה גרנות
"בספרו החדש איגד הסופר משה גרנות 23 סיפורים קצרים, שכל אחד מהם מתרחש במקום אחר ומתאר מציאות שונה. כך גם באשר לדוברים בסיפורים. לפעמים מובא הסיפור בגוף ראשון זכר, ולפעמים הדוברת היא גברת. גם מיקום מקום ההתרחשות אינו אחיד. פעם זאת ישראל, פעם רומניה, פעם הודו ועוד מקומות שאת כולם - כך ניכר מן התיאורים בסיפורים - הוא מיטיב להכיר".
"הכי הוא מכיר לדעתי את הטבע האנושי. תיאור הדמויות בסיפורים מוכיח זאת. לא זו בלבד שמעניין לפגוש אותם ולהקשיב לדבריהם, יותר מזה מרוויח הקורא מן האהדה שהם מעוררים בו. גם אם אינם יריעה שכולה תכלת, ואולי דווקא בשל כך".
דרור משעני ממליץ על "הצעקה" מאת מעין איתן
"הרומן השני של מעין איתן הוא ספר מתעתע, שמסופר על ידי מספרת מתעתעת ונכתב על ידי סופרת שאוהבת - ויודעת - לתעתע בקוראים שלה. כמו "אהבה", הספר הראשון של איתן, "הצעקה" כותב בישירות יחסים בין נשים לגברים, הפעם דרך תיאור מערכת היחסים של מספרת הסיפור, סופרת צעירה שפרסמה רומן שעורר עניין רב (האם זאת המחברת של 'אהבה'?), עם גבר שמבוגר ממנה בשנים לא מעטות. זה רומן קצר, לפעמים אכזרי ולפעמים מצחיק, שנפתח בצעקה ונגמר בצעקה אחרת - ובין שתי הצעקות האלה מתבונן באופנים שבהם אנחנו מתעתעים בעצמנו, באהבה ובחיים".
מאירה ברנע גולדברג ממליצה על "ספר חלקת השדה" מאת מוטי פרי
"נכון שבספר העלילה חשובה מאוד, בלעדיה אין כלום, אבל מה שהופך ספרות לאומנות היא היכולת להניח את המילים אחת ליד השנייה ולהרכיב משפט שיהיה חדש ומוכר בו בזמן. זו בדיוק התחושה שקוראים את ספר חלקת השדה, רומן הביכורים של מוטי פרי. הסיפור הוא על חייל שבתחילת הספר שומר על חבריו – הם נערי גבעות - ב'מעלה משוגעים'. כסטודנט הוא מקים איתם התנחלות בהרי ירושלים שגם שלושה פלסטינים גרים בה. והוא נקרע בין אהבתו להודיה חברת ילדותו לבין יסמין הערבייה. אבל ספר חלקת השדה הוא הרבה יותר ממשולש רומנטי או ספר על ההתיישבות והסכסוך הישראלי-ערבי, הוא יצירת אומנות במילים".
נעה ידלין ממליצה על "אף יהודי" מאת ענת עינהר
"ענת עינהר היא בעיניי אחת הסופרות הטובות בארץ. קובץ הסיפורים האחרון שלה עד כה הוא הזדמנות להתוודע לעלילות שהיא טווה, שרוויות תמיד באנושיות ובאלימות ואומרות דברים מעניינים על היחסים בין שתיהן; לדימויים החד פעמיים, המפתיעים תמיד, שבהם היא משתמשת; ולהומור – או אולי נכון יותר, לממזריות, שמפעפעת מתחת לפני השטח ואינה נותנת מנוחה לקורא".
עמליה רוזנבלום ממליצה על "דרדלה לחיבורים" מאת מאור מליקסון
"מאז הארי פוטר לא ראיתי את הבן שלי פותח ספר בהנאה, ומבלי שאני פוקדת עליו לקרוא. כדורגלן העבר מליקסון כותב בחן ובנגישות על חוויותיו בספורט הפופולרי הזה. והספר מומלץ במיוחד לכל מי שרוצה שהבן שלה גם יזכור שספר הוא לא רק מטלה וגם לא יתייחס לכדורגל יותר מדי ברצינות".
שפרה קורנפלד ממליצה על "האחרון" של תמר גלבץ
"הדבר הכי קרוב שחוויתי לקריאה ב'האחרון' של תמר גלבץ היה כשקפצתי בנג'י פעם אחת ויחידה בחיי. חוויית אקסטרים שמזקקת הכי הרבה חיים שאפשר על קצה הצוק של המוות. אבל 'האחרון' הוא לא בנג'י. כאן אין אף חבל קשור לקרסול והסוף הבלתי נמנע לא רק ידוע מראש, אלא מהלך עליה קסם. ואולי הדבר הכי מפחיד בקריאה הוא לגלות איך דרך הכתיבה המושחזת של גלבץ, גם הקוראת מתאהבת טיפה במוות".