הסרט "שער הפרחים" של חיים בוזגלו מוצג בימים אלה בבתי הקולנוע ברחבי הארץ. מדובר בקומדיה אמוציונלית, דוברת מרוקאית, צרפתית ועברית, שבמרכזה עומדת משפחת וקנין - משפחה שעלתה ממרוקו ומסתגלת לחיים בארץ. עבור השחקן אלברט אילוז בן ה-71, מדובר בלשחק בסרט שעלילתו מתחברת לשורשיו. 

הוא נולד בעיר פאס שבמרוקו ועלה לארץ בגיל 17 והותיר את החיים שהכיר מאחוריו. כאן בארץ התגייס לנח"ל והתחיל מחדש. אחרי השירות הצבאי למד משחק והתברג בתיאטראות ולאורך הקריירה השתתף בשורה של סרטים וסדרות טלוויזיה כמו: "אבא גנוב", "הכוכבים של שלומי", "עספור", "מלכות" ועוד. 

"עבדתי עם חיים בוזגלו בהרבה הפקות", הוא מספר בריאיון ל-N12. "אחרי הרבה זמן יחד, נוצרת הבנה בלי לדבר. משדרים על אותו גל. עברנו הרבה מאוד חוויות קיצוניות ומיוחדות, גם כשעשינו ביחד את 'זינזאנה' וגם עכשיו כשצילמנו ברחבי הדרום. באופן כללי היה מעניין לשאוב את האווירה בשדרות, אשקלון, אשדוד, מצפה רמון - הצילומים אומנם בזמננו, אבל במקומות מסוימים הקצב הוא אחר". 

עד כמה המשפחה בסרט הזכירה לך את המשפחה שלך?
"זו משפחה מרוקאית, אבל משפחה ספציפית. במובן הזה היא יכולה להיות כל משפחה. כל אחד מהשחקנים הביא מתוך העולמות שלו, חלקם ילדים להורים מרוקאים. אני כן בא מהמדינה, אז יש בי את זה חי, אני לא צריך לדמיין. הייתי שם עד גיל 17. זה גיל קשה לעלות בו לארץ". 

מה היה הדבר הכי קשה?
"עוצבתי בחו"ל. את הנעורים שלי העברתי שם. הגעתי לבד, בלי ההורים. אבל אני כן גאה להגיד שאני מרגיש יותר ישראלי מהרבה ישראלים שנולדו פה. אני ספגתי את הצביון הישראלי; הייתי בפנימייה חקלאית בניצנים, עבדתי בלול, ברפת. אני בא מהתקופה של החיפושיות, הגעתי עם שיער ארוך ומשקפיים עגולים. זה מצחיק איך אדם יכול להשתנות. מה שהיה יפה בפנימייה זה שהגענו מכל התפוצות, הייתה שותפות לגורל. שם פגשתי את קיבוץ הגלויות". 

וההורים שלך?
"את הדור של ההורים שלי שמו באיזה גטו באשדוד. בנייני רכבות שדומים אחד לשני. הם לא התערבבו כמו שאנחנו התערבבנו. אני זכיתי להיות חלק מגרעין נח"ל, בבית ספק חקלאי. הייתה בנו חלוציות. עבדנו את האדמה. משם המשכתי לאוניברסיטה, למדתי תיאטרון, השפה טבועה בי. כל אלה מסמלים את המדינה". 

מה אתה מרגיש נוכח המצב במדינה בימים אלה? נוכח השיח של הפילוג? 
"עצוב. אני מרגיש שאנחנו חוזרים להתחלה של העם הזה. פעם היו פה 12 שבטים. עכשיו יש 20 מפלגות, כל אחד מושך את השני. זה עצוב. זו חגיגה למדינות מסביב. אסור לנו לשכוח מאיפה באנו, מה היה להורים שלנו. סוף סוף יש לנו פיסת אדמה".