"את מוכנה בבקשה להגיד לבן שלך שיסתובב קדימה ולא יזוז כל הזמן? זה ממש מפריע לנו", היא אמרה לי במבט נוקב, אבל בלחש כדי לא להפריע. ולמרות שאני הסנגורית הכי טובה של הבן שלי, ואני לא נותנת לאף אחת אף פעם להקטין אותו, ולמרות שכבר חמש שנים אני עושה הסברה בדיוק על זה, על סובלנות והבנה שלא כולם יכולים לשבת בשקט בתיאטרון - נחנקתי והשתתקתי. משהו במפגש המיידי הזה, בנוכחות הבן שלי, לתוך הפרצוף שלנו, שמט לי את כל המשפטים היפים שלי והביטחון בשנייה.
אז נעים מאוד, אני אור והבן שלי אוטיסט ובשבילו לשבת בהצגה זו משימה כמעט בלתי אפשרית. מפחיד אותו החושך המוחלט באולם, ומקפיצים אותו סאונדים חזקים. אולם לא מוכר ומלא באנשים מציף אותו בחרדה והוא לא יכול לשבת בשקט בכיסא 45 דקות. לא, זה לא עניין של חינוך מהבית, ואי אפשר לשחד אותו בבמבה שאני אגניב בתיק, זה ויסות חושי וחרדות ופחד מחוסר התמצאות ושליטה בסיטואציה.
אבל גם אם הוא ממש יתאמץ ויצליח להתגבר על כל המכשולים האלה, כמה כוחות כבר ישארו לו עד שההצגה תתחיל? דמיינו את עצמכן מגיעות לקונצרט אחרי ריצת מרתון. הוא כבר יהיה כל כך מוצף ומותש מלנסות לשרוד את החוויה הזו, שהוא בעצם לא מקבל ממנה כלום.
האם הצגות לא אמורות לעשות בדיוק את ההפך - לקחת אותנו מעבר לזמן ולמקום? לגרום לנו להרגיש שאנחנו יכולות להיות מה שאנחנו רוצות, בכל מקום? לגרום לנו להרגיש שייכות למשהו שהוא גדול מאיתנו אבל משותף לכולנו? ולא לאמת אותנו עם כל קושי אפשרי ומכשול שמעמיק את התסכול שלנו, את התחושה שלא מבינים אותנו ושזה כנראה שוב לא המקום שלנו?
אז למה בכלל לקחת אותו לתיאטרון? רק מלכתוב את השאלה הזו, שאני בטוחה שעולה אצל חלק מהקוראות, הדם עולה לי לראש. מה זאת אומרת למה? כי תרבות ואומנות הן בסיס לחינוך, הצגות תיאטרון מלמדות אותנו על העולם, על קשר בין אנשים, על יצירתיות ודמיון ואהבה וכאב ושמחה. ולכל אחת ולכל אחד יש את הזכות לצרוך תרבות ואמנות.
אבל נכון להיום עולם התרבות והאומנות פתוח רק למי שיכול לצרוך אותן בתנאים מאוד מסוימים. התנאים היום הם אלה שמכתיבים את מי שיראה הצגות, הופעות מוזיקה ומחול ותערוכות. הגישה לעולם שלם שכל המהות שלו זה לפרוץ את הגבולות עוברת דרך תנאים מאוד מסוימים - חושך באולם, ווליום גבוה, צפיפות, דלתות אולם סגורות במשך 45 דקות ואזור בו כולם מרגישים חופשי לעשות לך "ששששש!!!!".
אז כל מי שלא עומדת או עומד בתנאים האלה, נשארים מחוץ לאולם. הם בעונש על זה שהם רגישים מדי לרעשים, חרדים מדי במקומות או בסיטואציות לא מוכרות או שפשוט אין להם כוח להתמודד עם הערות כי העיזו פשוט להיות עצמם, וזה אומר למשל לא לשבת בשקט 45 דקות.
אז לפני חמש שנים שינינו את התנאים. הקמנו פסטיבל הצגות ילדים שתמיד יש בו אור באולם, הווליום אף פעם לא חזק או מפתיע, יש המון תמונות ומידע באתר שמכינים את הילדים לאולם ולהצגה עצמה, במהלך ההצגות אפשר לקום, להסתובב, לצאת ולחזור וגם להפיק קולות ולדבר אם צריך. יש צוות תומך שמסייע למשפחות, השחקנים תמיד ניגשים לילדים בעדינות וברוגע ואף אחד אף פעם לא יעשה "שששש!".
ושנה אחרי שנה אנחנו רואות איך ברגע שמסירים מגבלות, המוגבלות נעלמת. ילדים לא מצליחים לשרוד הצגות, הם פשוט נהנים בהצגות. הם צוחקים, ומתרגשים, וצועקים, וקופצים ומרגישים שייכים ושווים, בדיוק כמו שזה אמור לקרות בתיאטרון. בדיוק כמו שזה אמור להיות בחיים.
פסטיבל מקומות שמורים ה-5 יערך בחוה"מ פסח, 9-11 באפריל במרכז תרבות מנדל ביפו, וכולל תוכנית אומנותית של הצגות והופעות מחול ומוזיקה, והכל רגיש ומונגש. לרכישת כרטיסים