המיזם "מפתח Soul" של הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בתל אביב יצא לדרך לפני כמעט שבע שנים מתוך כוונה לספק מענה לחיילים שנשלחו למשימות ביטחוניות וחזרו בחיים אך פצועים בנפשם, ומתוך הכרה בכוחה המאגי של המוזיקה על הבריות. יחד עם זאת, היוצר והבמאי גון הלוי מעט חשש לגעת בעולמם ולשמש מדריך ווקאלי של קבוצת הלומי קרב ונפגעי פוסט טראומה על רקע שירות צבאי, שמשתתפים בתוכנית השיקום שמעבירה שיעורי נגינה ופיתוח קול.
"יפעת גרינוולד-כהן, פסיכולוגית קלינית שמטפלת בנפגעי פוסט טראומה ומנהלת את הפרויקט, יצרה איתי קשר לפני שנה", מספר הלוי, מחזאי וזמר אופרה, שעומד מאחורי ההצגות "מיכאל שם זמני" ו"היא". "הם הזמינו אותי לערוך סדנה ווקאלית עם המשתתפים, ובהתחלה לא הייתי בטוח לקראת מה אני נכנס ולא ידעתי איך בדיוק כדאי להתנהל איתם. הבאתי את מה שידעתי לעשות בבתי ספר למשחק שבהם לימדתי כמורה לפיתוח קול. מהר מאוד מערך השיעור שונה לפעילות שמתקיימת כולה בחושך כמעט מוחלט. סשן של שעתיים שבו אנחנו שרים ומבצעים תרגילי נגינה במין טראנס שכזה. רבע שעה לתוך המפגש ואנחנו כבר לא זוכרים איפה אנחנו נמצאים. זו מנטרה שנערכת בלופ בחושך, שאנחנו למעשה צוללים לזון מסוים".
"הם מתארים את הקושי לחזור להרגיש"
כעבור שישה מפגשים שהוגדרו כפיילוט, גון ערך שיחה פתוחה עם המשתתפים כדי לשמוע על התחושות. "אחד מהם, שאני לא יכול לנקוב בשמו, שיתף שהסימפטומים החלו להיעלם מאז שהצטרף לסדנה - אם זו חרדה או דיכאונות. אחד אחר הסכים איתו, והבנו שקורה כאן דבר גדול. הבנו שהצלחנו ביחד לדייק פורמט שמשלב בין הידע והניסיון המוזיקליים שלי לבין השיתוף המוחלט שלהם ומה שהם מוכנים להביא לחלל החדר באנרגיה, בהתמסרות ובמחשבות לגבי האופן שבו אנחנו צריכים להתנהל. הפורום שגיבשנו מספק להם חיבוק חשוב בעיניי. דרך קול ושירה יכולים לחלחל דברים שחברה לאו דווקא יכולה לספק. אנחנו בוכים המון ויש ניקוז גדול של רגש. הם מתארים את הקושי לחזור להרגיש".
השמות ופרטיהם האישיים של עשרות המשתתפים, רובם ככולם גברים, נותרו חסויים כחלק מהתוכנית ונפרסים על פני מנעד גילי רחב – החל ממשוחררים בני 25 ועד לפוסט טראומטיים בני 70 שסוחבים את הקרבות והפצעים גם עשרות שנים אחרי.
למה הסדנה מתקיימת דווקא בחושך?
"אתחיל ואומר שכולנו מוכי בושה ומתנהלים לפי מה שיגידו ויחשבו. כשאתה שר, אתה נמצא בעמדה חשופה שבה כולם יכולים לשמוע אותך מבלי יכולת לשקר. באחד המפגשים שלנו הייתה תקלה עם האור ומצאנו את עצמנו בחושך. כלומר, זה קרה בטעות אבל גם הוליד מרחב שבו מצד אחד אתה חשוף, אבל מצד שני לא ניתן לראות כלום וזה מנטרל את התפיסות והמחשבות. עוד צעד פנימה לשחרור הגוף והנפש. כל מפגש שלנו מתחיל בשעה וחצי של 'טריפ', ואז יש שתיקה בת 15-10 דקות שלא ניתן לדבר אחריה. רבע שעה של שתיקה לא מביכה בכלל, אלא רגע נעים ומנחם".
"הסשן הפך לסוג של מיינדפולנס דרך שירה", המשיך גון. "אנחנו מזמינים את המשתתפים להתבונן במה שצף כשהם שרים, ומדובר בחבר'ה רגישים, מיוחדים ומקסימים. רציתי ליצור עבורם מרחב בטוח ללא צורך להגדיר במילים את החוויה והזיכרון, אלא לנקז משהו החוצה ולהתמקד". הוא מוסיף כי הסדנה מתנהלת כמו "קונסרבטוריון בתוך קונסרבטוריון": "הם יכולים ליהנות משיעורי שירה ונגינה בזוויות שונות, כתיבה והקלטת חומרים. אנחנו למעשה באים לומר שמוזיקה היא דרך שיקום מדהימה על מנת לעבד את החוויות האישיות".
"הרבה מהם מדברים על 'למה הם כן ואני לא'. לחלקם לא היה נוח בגוף שלהם"
עם הזמן, ממפגש למפגש, הלוי מספר כי המשתתפים כבר מצפים לסשן הבא. "עבור חלקם לצאת מהבית זו משימה לא פשוטה בכלל", אומר גון. "הם מכילים זיכרונות קשים, חוויות מורכבות ומתמודדים עם ההשלכות של להיות חלק מחברה שלאו דווקא נוחה להם במתכונת הנוכחית. בהתחלה היה להם קשה להתמסר לסדנה, אבל הפכנו לריטואל חם ומחבק, עד כדי כך שלקראת יום הזיכרון הודענו על ביטול המפגש שמתקיים באותו ערב, מתוך ההבנה שמדובר במועד טעון, והם ביקשו שנקיים אותו כרגיל".
היעד מבחינתכם הוא שיפור במצבם של המשתתפים?
"ליצור רגע אחד בשבוע שבו כל אחד מהם צולל פנימה מבלי לצנזר ומבין את רזי התחושות, הבושה, האשמה, השיפוטיות, הכעס והמרמור. להבין אותם ולשהות לצידם. כשאתה שר עם קבוצה, אתה מרגיש שהסאונד המשותף מחבק אותך וזו חוויה חזקה מאוד. היו לא מעט רגעים שהמשתתפים שיתפו שבמהלך ה'טריפ' נפתח להם זיכרון ישן, רגע כלשהו מהבית או מהילדות. הרבה מהם דברים על כעס ואשמה, על למה הם כן ואני לא. לחלקם לא היה נוח בגוף שלהם, והם מנסים לקבל את המפגש האחד הזה בשבוע שנעים להם והעולם לא קורס".