אודי מרדכי היה נער בן 16 מעפולה כשהגיע לתל אביב כדי לבלות ב"ברנוער". הוא רצה להרגיש מקובל ומחובק, בחברתם של צעירים כמותו, בימים שבהם הנטייה המינית שלו נחשבה סוד אסור. הוא לא סיפר למשפחה שנסע לתל אביב, לא סיפר לה שהוא מעדיף בנים, וכשהגיע למקום הבילוי המיועד לצעירים להט"בים הציג עצמו בשם בדוי. מרדכי לא ידע שהערב הנעים בחברת בני נוער כמוהו יהפוך לאפל וישנה את חייו.
14 שנה חלפו מאז אותה שבת שבה איש בבגדי הסוואה שחורים, חבוש במסכה שרק עיניו ניבטות מתוכה, נכנס חמוש לתוך הברנוער, שהיה חוף מבטחים לצעירים שבילו בו, והחל לירות בהם כדור אחר כדור ללא הבחנה. שניים נהרגו במקום – המדריך ניר כץ וליז טרובישי, נערה בת 16. עשרה נפצעו, ובהם מרדכי, שנורה בבטנו ונותר במצב קשה. מאז הגלידו הפצעים, אבל עצבי הנפש נותרו חשופים ופגיעים במשך שנים.
הפציעה שלו הובילה אותו ליציאה מהארון בעל כורחו. אף אחד בבית לא ידע על נטייתו המינית – ואז בבת אחת, סביב מיטת חוליו, גילתה המשפחה הקרובה את מה שדאג כל כך להסתיר. אבל למרות שהנושא צף מעל פני השטח, מאז הרגע ההוא בבית החולים ולמשך שנים, הוא מעולם לא שוחח על כך עם המשפחה שלו. לרגל אירועי הגאווה ומצעד הגאווה בתל אביב, ישודר הערב (חמישי) ביס דוקו הסרט "בעילום שם" שבו, בעזרת חברו המפיק אבי בליקי, חוזר מרדכי לערב ששינה את חייו, נוגע באומץ בשדים האפלים שלא נתנו לו מנוח וניצב מול בני משפחתו בפעם הראשונה, מול המצלמה.
"אני זוכר שהייתה לו מסכה שחורה, ראו רק עיניים. הוא היה בן אדם גבוה, ממש בן אדם גדול, ואז אני זוכר את היריות, את הרעש, רעש נורא של פיצוץ"
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הברנוער – אז והיום
זה קרה ב-1 באוגוסט 2009, אירוע טראומטי שנצרב בזיכרון הישראלי ונותר כפצע פתוח בלב הקהילה הגאה, גם בשל העובדה שהרוצח מעולם לא נתפס. בתחילתו של הסרט – שנוצר והופק בבית הספר ללימודי תקשורת וקולנוע בפקולטה לאומנויות של סמינר הקיבוצים – חוזר מרדכי יחד עם אנה שילנסקי, שנפצעה גם היא כתוצאה מהירי, למקום שבו שכן פעם הברנוער. היום יש שם חדר כושר, והשניים נכנסים אליו ומדברים על התופת שחוו.
עוד על הפיגוע בברנוער ב-N12:
- הפצוע מהברנוער במכתב אישי לרוצח
- מפכ"ל המשטרה: "לא מקל ראש בתקלות פרשת הברנוער"
- הפצוע המשותק מהברנוער שהפך לזמר
- הנאשם לשעבר ברצח בברנוער מדבר
השניים מסיירים בזירת הפיגוע ומעלים תמונות מהעבר. מרדכי משחזר את הערב ההוא: "את, ליז, יוני – וניר בבר", הוא מצביע על המקום שבו כל אחד מהם היה. "ואז הוא פשוט עמד פה", הוא אומר על היורה. "אני זוכר שהייתה לו מסכה שחורה, ראו רק עיניים. הוא היה בן אדם גבוה, ממש בן אדם גדול, ואז אני זוכר את היריות", הוא ממשיך לתאר, "את הרעש, רעש נורא של פיצוץ. היה כזה ירייה, ירייה, ירייה – בירייה הרביעית נראה לי שזה אני קיבלתי, ואז זה היה הדף כזה אחורה. לקח לי כמה שניות להבין... עצמתי עיניים הרגשתי שמשהו לא תקין בגוף שלי... רצתי לחדר, נשכבתי על הספה בחדר. התחלתי להגיד לך, 'אנה ירו לי בגב, ירו לי בגב'. אמרת לי להיות בשקט", הוא אומר לה. "היינו מאוד לחוצים שהוא יחזור. היו עוד יריות – ואז היה השקט הזה של כמה דקות".
אחרי המפגש עם אנה, מרדכי מתקשר גם לטום גרשון. גם היא ניצולה מהירי. "טום, לא יודע אם את זוכרת אותי, זה אודי מהברנוער", הוא אומר לה. "שכבת על הספה והיה לך כדור בצד שמאל בבטן התחתונה", היא עונה לו מיד. "כן אני זוכרת אותך. אני לא ידעתי איך קוראים לך תקופה ארוכה. כי אתה לא נתת את השם האמיתי שלך".
בריאיון ל-N12, הראשון שלו מאז, משחזר מרדכי, הפעם בשמו האמיתי והמלא, את הרגעים הקשים של ההתעוררות בבית החולים אחרי הפציעה הקשה. ילד בן 16 שמסתובב בעולם בעילום שם, רק שלא יידעו על הנטייה המינית שלו.
"התעוררתי וראיתי את המשפחה שלי סביבי", הוא נזכר. "יצאתי מניתוח של 12 שעות והתחלתי לשחזר מה קרה. אמרתי לעצמי, 'אודי נפצעת בברנוער, מישהו נכנס וירה, המשפחה שלך פה. הם מבינים איפה היית'. לא יכולתי לדבר כי היו לי צינורות בפה ובכל מקום, אז הביאו לי לוח עם טוש. כתבתי להם: 'בבקשה אל תספרו לאף אחד'. אני אחרי ניתוח, מונשם, על סף חיים או מוות ועדיין מה שיש לי בראש זאת הבקשה שהם לא יספרו לאף אחד, הלחץ שהמכרים בעיר והמשפחה המורחבת יגלו את הנטייה המינית. זה היה הדבר הכי חשוב באותו רגע, להשאיר את זה בסוד".
"ההורים שלי לא השאירו אותי לבד לרגע, אבל הייתה התעלמות טוטלית מהמקום שבו זה קרה, מהנטייה המינית. הרגשתי שאם הם לא שואלים אין לי מקום לדבר על זה"
"הייתה שם המון בושה"
"הייתה שם המון בושה", משתף מרדכי בשיחה. "הרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר. וכאילו, פאק איט, ירו בי עכשיו, נפצעתי בפיגוע, אני לא אשם בשום דבר. אני לא אשם שבחרתי להגיע לתל אביב לחפש אנשים שהם כמוני, שבחרתי לחפש שייכות. אבל בתקופה ההיא התביישתי. הרגשתי שאני גורם צער גדול מאוד למשפחה שלי".
"בטיפול משותף שהיה לי עם אימא שלי, אחרי שהשתחררתי מבית החולים, היא אמרה שאין לזה מקום בבית שלנו ושהיא לא מוכנה לשמוע. זה החזיר אותי לארון בצורה אכזרית"
חוץ מהרגע הזה, הנושא עלה במהלך האשפוז שלך?
"ההורים שלי לא השאירו אותי לבד לרגע, אבל הייתה התעלמות טוטלית מפרטי המקרה: מהמקום שבו זה קרה, מהנטייה המינית, לא דיברו על זה. התנהגו כאילו נפצעתי בפיגוע לאומני. הרגשתי שאם הם לא שואלים אין לי מקום לדבר על זה".
"רק בהמשך שירותי הרווחה חייבו את ההורים שלי שאהיה מטופל פסיכולוגית ופסיכיאטרית", הוא מספר. "בטיפול משותף שהיה לי עם אימא, כמה שבועות אחרי שהשתחררתי מבית החולים, היא אמרה שאין לזה מקום בבית שלנו ושהיא לא מוכנה לשמוע על הדברים האלה. זה החזיר אותי לארון בצורה אכזרית. הייתי ילד בן 16 שלא רצה למצוא את עצמו מחוץ לבית, הבנתי שאין לי ללכת, אז בחרתי פשוט להתעלם מהנטייה".
ומחוץ לבית, בבית ספר, ידעו מה קרה לך ואיפה?
"לצערי מעולם לא היו לי יותר מדי חברים בבית הספר. אני זוכר את ההליכה הראשונה שלי בתוך בית הספר, את זה שכולם סביבי מסתודדים ומדברים, זוכר ילדים שניגשו אליי וביקשו לראות את הצלקת. בשלב מסוים פשוט נמנעתי מלהגיע והמורים הבינו, הבינו שלא פשוט לי".
"היה לי קשה בצבא. הפציעה הייתה טרייה. לא יכולתי לדבר על זה לא בבית ולא בצבא. גדודים ובסיסים סגורים הם מקומות שמרניים ומצ'ואיסטיים"
"הייתי בהכחשה"
את עפולה הוא עזב לטובת תל אביב אחרי השחרור מצה"ל, שם שירת בחיל הקשר בגדוד תותחנים. ההסתרה וההכחשה שחווה בבית לא אפשרו למרדכי לקבל טיפול ראוי לטראומה שנשא איתו. "הייתי בהדחקה בגיל הזה. רציתי להמשיך בחיים כרגיל, היה לי קול שאמר: 'אודי, אין לך ברירה אלא להמשיך'".
"למרות הפיגוע, למרות שידעו שהייתי בברנוער, איכשהו הסוד של הנטייה המינית עדיין לא היה פתור. נפצעתי, כולם גילו שאני גיי ועדיין הייתי צריך להיות בארון"
"היה לי קשה בצבא", הוא ממשיך, "הפציעה הייתה טרייה. לא יכולתי לדבר על זה לא בבית ולא בצבא. גדודים ובסיסים סגורים הם מקומות שמרניים ומצ'ואיסטיים ולא הרגשתי שיש לי מקום לחלוק את הטראומה שלי, שיש לי בכלל מקום להיות גיי בצבא. זו הייתה חוויה של לבד. למרות הפיגוע, למרות שידעו שהייתי בברנוער, איכשהו הסוד של הנטייה המינית עדיין היה לא פתור. נפצעתי, כולם גילו שאני גיי ועדיין הייתי צריך להיות בארון".
"היה לי סרטן בגרון. אני מאוד מאמין בקשר של גוף ונפש וזה פשוט סימל את זה שאני לא מדבר. זה שבר אותי", הוא מספר. "הבנתי איך זה משפיע בכל כך הרבה אספקטים בחיים. יש לי פאקינג סרטן בגרון, הגרון שלי אותת לי שהוא רוצה להוציא מעצמו דברים".
"אני זוכר את ההליכה הראשונה שלי בתוך בית הספר, את זה שכולם סביבי מסתודדים ומדברים, זוכר ילדים שניגשו אליי וביקשו לראות את הצלקת"
"מאז השיחה עם אימא שלי, שהיא אמרה לי שהיא לא מוכנה לשמוע על זה, הרגשתי פחד, בושה, אשמה, לא רציתי לצער אותם", הוא מספר. כשעזב את הבית הקשר הפך מרוחק. "ככל שהזמן עבר, כך הקשר הפך לרופף יותר ויותר. הרגשתי שזה לא שלא מדברים על הנטייה המינית שלי, מונע ממני לדבר איתם על כל כך הרבה דברים אחרים. השיחות סתמיות, חסרות עומק ומשמעות. עד שהבנתי שזה לא נורמלי שאני עוד מעט בן 30, נפצעתי בפיגוע, המשפחה שלי מבינה שאני הומו, כי אני הרי לא מביא בנות הביתה – ואני עדיין לא מדבר איתם על זה. זה פשוט לא נורמלי".
היו לך מערכות יחסים?
"לצערי מערכת יחסים לא הייתה לי. לא אמיתית בכל אופן. אני בטוח שזה קשור לפיגוע. הטראומה גרמה לי להיות בן אדם מאוד פרטי שלא מאמין לאנשים, שקשה לו להיפתח, חסום מאוד. החוסר במערכת יחסים מנכיח את האירוע. כן הצלחתי לפתח חברויות עם אנשים בתל אביב, לא הייתי לבד, תמיד מצאתי אנשים שיהיו קרובים אליי, אבל זה קרוב-רחוק, אני תמיד משאיר חלק גדול לעצמי כדי שלא להיפגע".
אתה עדיין בקשר עם אנשים מהברנוער?
"הקשר נותק משהו כמו שנתיים אחרי האירוע. עם זאת, בשנתיים האחרונות, אנחנו קצת יותר בקשר, פתחנו קבוצה בוואטסאפ, אנחנו כן מנסים להשיג ביחד כל מיני זכויות, בגלל שזה לא פיגוע לאומני אנחנו לא זכאים לשום דבר. אם המחבל היה צועק 'אללה אכבר' או איזשהו גוף של טרור היה מקבל אחריות לזה, אז כנראה כן, אבל מכיוון שלא מצאו את הרוצח עד היום ולא יודעים מה הסיבה לרצח, המדינה בעצם לא מקבלת אחריות. זה מלווה אותי תמיד. כל שנה–שנתיים יוצאת איזו כתבה, זה אף פעם לא נגמר. כמובן אני עוקב אחרי הכל, כל דבר מחזיר אותי אחורה, כל פיגוע שיש מחזיר אותי אחורה".
יש בך כעס שלא מצאו את הרוצח?
"לא. זה קצת מוזר, אני יודע, פצועים אחרים אוכלים סרטים על זה שלא מצאו אותו. אני קצת פחות במי עשה ולמה הוא עשה, אין לזה טעם עבורי. יכולות להיות מיליון סיבות. המשטרה עשתה המון, אני לא יכול לבוא בהאשמה כלפיה. מי שעשה את זה ידע טוב מאוד מה הוא עושה. הוא ידע איך להשתמש באקדח, איך להימלט, איך לגרום לזה שלא ימצאו אותו. אני מאמין שדברים קורים מסיבה מסוימת. לבן אדם הזה היה תפקיד בחיים שלי. ככה אני רואה את זה, אין לי כעס עליו".
וככה נולד הסרט "בעילום שם"
לימודי קולנוע מעולם לא היו בגדר תשוקה עבור מרדכי. הוא התחיל ללמוד מדעי המחשב ואחרי סמסטר אחד הבין שזה לא בשבילו. "בהמלצת חבר הלכתי ליום פתוח בסמינר הקיבוצים, ומשהו באינטואיציה שלי הרגיש שיש לי סיפור לספר והחלטתי ללכת על זה", הוא נזכר. "הסרט נולד בתקופת הקורונה. הייתי במצב נפשי לא טוב. בליקי זרק את הרעיון לעשות איזשהו סרט. המטרה העיקרית הייתה לגרום לי להרגיש טוב יותר. במהלך הקורונה היה לנו יותר מקום להתבונן בתוך עצמנו והבנתי שיש המון דברים בחיים שלי שלא סגורים".
"היה לי סרטן בגרון. אני מאוד מאמין בקשר של גוף ונפש וזה פשוט סימל את זה שאני לא מדבר. זה שבר אותי. הבנתי איך זה משפיע בכל כך הרבה אספקטים בחיים"
את הסרט התחילו בליקי ומרדכי לצלם בעצמם, חלק מהדברים אפילו צולמו בטלפון הנייד. "לא היה לנו מושג כל כך מה אנחנו עושים. אבי התחיל לרוץ עם המצלמה ואני התחלתי לדבר ולכתוב על האירוע. ניסיתי להתעמק בתוך הדבר הזה, להבין מה יושב עליי. בהתחלה חשבנו לעשות סרט שחוזר לאותו ערב בסגנון נטפליקס", הוא אומר ומספר על התמיכה הגדולה שקיבל מסמינר הקיבוצים והסגל שלו.
"באיזשהו שלב אנחנו מבינים שזה בלתי נמנע, שהמשפחה היא חלק מאוד גדול מהסיפור", הוא אומר. "תוך כדי העבודה על הסרט הבנתי שגם למשפחה שלי יש פוסט-טראומה. היום אני יותר מקבל. כעסתי המון המון שנים על זה שלא דיברו איתי ועל זה שלא פתחו איתי, אבל עכשיו אני יכול לראות ולהבין שגם עליהם עבר דבר מאוד מאוד קשה".
כמו בסרט, גם במציאות השיחות עם בני המשפחה קרו באופן הדרגתי. "התחלנו מהפשוט לקשה יותר. התחלתי עם אחותי הקטנה והמשכתי עד אימא שלי. התהליך היה מאוד מאוד קשה. עברתי תנודות במצבי הרוח, הרגשתי שאני כל יום אני צריך להתעסק בפוסט-טראומה ובאיזשהו שלב חזרתי לחזור לטיפול תרופתי".
איך אימא שלך קיבלה את הבקשה לדבר על זה?
"בסרט יש תיעוד של שיחת הטלפון הראשונה עם אימא. היא מבחינתה קיבלה את זה די בקלילות, מה שלי היה די ומוזר והזוי. אם את זה כל כך קליל – למה לא דיברת איתי על זה עד היום? יום למוחרת הגענו לעפולה לצלם אותה. היא עדיין מאוד לא פוליטיקלי קורקט, עדיין אומרת שהיא מעדיפה שאתחתן עם בחורה, שיהיו לי חיים 'נורמליים'. היא בכתה. השיחה הזאת הייתה לא נעימה, אבל הבנתי שהשד לא היה כזה נורא. זה הרגיש כמו פספוס של שנים".
"תוך כדי העבודה על הסרט הבנתי שגם למשפחה שלי יש פוסט-טראומה. היום אני יותר מקבל. כעסתי המון-המון שנים"
הנוכחות של המצלמה עזרה שם?
"כן. אין ספק. הנוכחות של המצלמה עזרה לכל אורך התהליך, המצלמה נתנה הגנה. הרגשתי שיש סיבה לכל הפעולות שלי – סרט. הייתי גם בנעליים של הבמאי וגם באלה של הגיבור. גם אם קורים ונאמרים דברים טובים פחות, המצלמה היא זו שחוטפת ראשונה, הרגשתי מוגן. בלעדיה היה מאוד מאוד קשה לעשות את זה".
איך הקשר עם ההורים היום?
"טוב יותר. אם יהיה לי בן זוג, אני ארגיש יותר בנוח להביא אותו הביתה. אימא שלי עדיין לא מבינה אם אני בוחר להיות הומו או שנולדתי ככה. עדיין קשה לה, אבל לפחות אנחנו מדברים על זה והדברים לא נשארים בבטן".