"מוזיקה הצילה את חיי, שירים לקחו אותי ביד והראו לי את הדרך". כך נפתח הקומוניקט שמכריז על הפרויקט החדש של רונן ללנה, מצלמי המוזיקה החשובים בישראל, לרגל 75 שנות עצמאות: סדרה של עשרות בולים המבוססת על צילומיו האיקונים של מיטב האומנים הישראלים - מאביתר בנאי ו"המכשפות" ועד קורין אלאל וברי סחרוף על עטיפת האלבום "נגיעות". הוא אפילו היה שותף למבצע "השרוף" של חיים צינוביץ'.
"אבא שלי אסף בולים כך שגדלתי לתוך אווירה סמי-קדושה של עיסוק בבולים, שקט ועדינות. אסור היה לשתות ולאכול בקרבתם", נזכר ללנה בן ה-56 שמסביר מה עומד מאחורי הרעיון. "כשגדלתי הבנתי שבול משמש דרך של מדינה להציג את הסיפור שלה. זה קצת דומה לשיר, כמו קפסולה של זיכרון, ומשם נבע החיבור. אחר-כך רציתי להודות לתעשיית המוזיקה, למה שהייתי חלק ממנו, במין פרויקט תודה. קיים נוהג להלל ולשבח אומן אחרי מותו, ואני חשבתי שבתוצר זו ההזדמנות שלי לומר לאומנים שעבדתי איתם - 'תודה. הצלתם את חיי. אתם חשובים לי ולא רק לי', ושידעו על זה כשהם איתנו".
רונן מדבר על קריירת הצילום בלשון עבר לאחר שנאלץ לפרוש מעיסוקו ב-2018 בעקבות מחלה נדירה שפגעה בראייתו. "בוקר אחד שמתי לב שאני לא רואה טוב כל-כך", הוא אומר, "בהתחלה חשבתי שזה עניין של עייפות. הגעתי למיון עוד באותו הערב, ניתחו אותי למחרת בבוקר, ומאז במשך שנתיים עברתי ניתוחים בשתי העיניים. המחלה מנוונת למעשה את האזור שבין העין למוח ככה שאין תקשורת. זה משפיע עליי בכך שאני חי בדו-מימד. אין עומק ואני לא יכול לדעת על מה אני דורך. אם מישהו יושב מולי, אני לא יודע איפה הוא נמצא בחלל. כאילו אני חי בפוסטר ואין הבדל בין זבוב למטוס. בנוסף, אני סובל מפוטופוביה (רגישות לאור)".
רונן, שהקדיש 26 שנים מחייו לפוטוגרפיה, רישום באור, פיתח רגישות בעל כורחו לתחום שסיפק לו הצצה מקרוב לעולם המוזיקה שכפי שהעיד - הציל את חייו.
קח אותי לתמונה האחרונה שצילמת.
"גלעד כהנא לעטיפת האלבום 'אפריקה שלי'. התמונה צולמה בשחור לבן ורואים את גלעד רוקד בה. זה כבר נעשה בשלבי הניתוחים כשעוד יכולתי לשלוט בסיטואציה. בשלב מסוים זיכרון הראייה הקודם נעלם לי, איך הקהל רואה בעצם. זה היה רגע של שבר. מאותו רגע, לא יכולתי להיאחז במשהו שהיה נגיש קודם. אתה בא לצלם ומנסה לדמיין את הוויז'ואל כתלת-מימד למרות שהוא דו-מימד, אבל לא היו לי כלים פיזיים להגיע לכך".
"כשניסיתי לצלם בעין השנייה, דרכה אני יכול לראות, זה היה כמו לכתוב ביד שמאל ולבעוט ברגל שמאל מבחינת מישהו ימני. אם היית שואל אותי לפני אם יש הבדל, הייתי אומר לך - פאק איט, חפיף, אבל יש הבדל גדול. אני מחפש פתרונות איך לצלם פרויקטים מסוימים בעזרתם של בני משפחה או פנסים. הצילום היה שפה שהייתי רגיל לדבר בה, ופתאום נגמרו לי המילים. נשארו אולי הברות. מבחינת ההתנהלות הכללית אני ממשיך לעשות הכול כרגיל אבל לא יוצא מהבית. המרחב החיצוני יכול לאיים עליי. כבר קרו מספיק פעמים שמעדתי ונחבטתי".
זו ההזדמנות שלי לומר לאומנים שעבדתי איתם - 'תודה. הצלתם את חיי'"
כבר חמש שנים שאתה מחוץ לעסקי הצילום. איך זה השפיע עליך? בסופו של דבר, זו גם הייתה הפרנסה שלך.
"אני עוד לומד תוך כדי תנועה את התשובה לשאלה. בזמנו הייתה לי מורה לשיקום שלימדה אותי איך ללכת עם מקל, איך לעלות במדרגות, איך למזוג קפה, והיא אמרה לי שני דברים נהדרים שאני לוקח איתי עד היום. קודם כל, אתה לא לקוי ראייה, אתה אדם עם לקות ראייה. זה הבדל עצום. דבר שני, היא שאלה אותי מה יקרה אם אקח אומן ואוריד לו את הידיים. הוא יפסיק להיות אומן? המשפט הזה חלחל אליי ואני מנסה למצוא את הדרך שלי בתוכו".
"מיזם הבולים הוא תעלול עיצובי שהתלבש טוב על יום העצמאות. בכל זאת, 75 שנים, וגם הייתה לי פנטזיה כזו. באופן כללי אני עושה כי אני רוצה וצריך לעשות. אני מחפש את דרך ההתבטאות שתהיה לי נכונה יותר ומדויקת יותר בהתאם ליכולותיי כיום. התעסקתי רק עם מוזיקה במשך כל חיי וזה הגרעין שמניע אותי. הצילום היה הדרך שלי להתקרב למוזיקאים ולעולם שסביבם. חשבתי שאם אנגן אז הייתי יכול להיות קלידן בינוני או בסיסט לא חשוב".
ובצילום?
"בצילום היה לי מזל גדול לפגוש מוזיקאים שגדלתי איתם ביחד. את ירמי קפלן הכרתי בניו יורק, עם אבי בללי התבגרתי בגבעתיים. כשאני מסתכל בפרספקטיבה על אלבומים שצילמתי או עיצבתי, אני חושב ש-80% מהם אלבומי בכורה. עשרות רבות של זמרים שאנחנו מכירים שפועלים עד היום - מוניקה סקס, אביב גדג', היהודים, כנסיית השכל, איגי וקסמן, אפרת גוש, דנה ברגר, יוני בלוך, חמי רודנר, מוקי, סאבלימינל ועוד ועוד".
"הייתה לי היכרות ראשונית עם חלק מהנפשות הפועלות וזה קידם אותי תודעתית יותר מאשר קשרים. השם התגלגל מפה לאוזן. אני בחיים לא אשכח שפעם מישהו ניגש אליי באוטובוס ושאל אותי - 'אתה רונן ללנה?', השבתי בחיוב, ואז הוא אמר לי - 'אדם במעמדך נוסע באוטובוס?' נקרעתי מצחוק".
השוטים הרבים מלווים, איך לא, בשלל רגעים וסיפורים מיוחדים מאחורי התיעודים. ללנה מזוהה בעיקר כאחד הצלמים שלכדו בעדשת המצלמה את פריחת הרוק הישראלי בשנות ה-90. "אני תמיד אוהב שיש 'בעיות' בתמונות", אומר רונן. "אם אתה שואל אותי מה ההבדל בין שיר רוק לשיר פופ, אז רוק מבחינתי זה פצע או פגם. אובדן או לב שבור. משהו שלא בא בטוב. על הפופ עובדים כדי שיישמע וייראה מושלם. לכן, באחד הצילומים עם עמיר לב ביקשתי ממנו להוציא מפתח מהגיטרה. היה לי חשוב להעביר גם בתמונה את הפגם הטמון בז'אנר הזה".
היום, אם היית יכול, היית מצלם למשל את השמות החמים הצעירים?
"אני לא חושב שהייתי יכול לתרום להם. כמעט בשום מצב אף כוכב או כוכבת פופ לא פנו אליי, וזה לא מקרי. יש משהו יפה שרוני סומק כתב עליי פעם: 'אומן שמצטלם אצל ללנה, יודע שהוא לא הולך למכון קוסמטיקה אלא למכון רנטגן'. אם הייתי נועה קירל, ואני מת עליה, לא הייתי ניגש אליי. צריך שלמות ואני נזהר אם לא חושש משלמות. אני מחפש פריים שיהיה יפה, אבל אם תתבונן בו תבין שיש בעיה".
בקומוניקט שמציג את הפרויקט אתה כותב: "מוזיקה הצילה את חיי, שירים לקחו אותי ביד והראו לי את הדרך". באיזה אופן?
"המוזיקה מסיטה אותי למקום טוב יותר ועושה אותי אדם טוב יותר, אולי פחות אובדני ויותר עם רצון לחיות. לי באופן אישי המוזיקה היא כמו תרופה עם כוח מאגי על הנפש והרגשות. יכול להיות שביום מן הימים רופאים ירשמו לחולים להקשיב לשיר כזה או אחר כמה פעמים ביום, או להאזין ליצירה מסוימת לפני השינה".
הפרויקט יוצג ב-11 במאי 2023 בווידאו שיוקרן ב-360 מעלות בחלל הפטיו של מרכז תאו בהרצליה החל מהשעה 21:00. דיג'יי סט: אפרת גוש. הכניסה חופשית