עמית רהב נמנה עם קומץ של שחקנים ישראלים שקודם כל מתגלים מעבר לים, ורק אחר כך הכישרון מבעבע גם על מסכי הקולנוע והטלוויזיה המקומיים. את תפקיד הפריצה הוא קטף במיני-סדרה המדוברת "המורדת" לפני שלוש שנים, וכעת הוא לוקח חלק בפרויקט נוסף מבית היוצר של אנה וינגר - Transatlantic ("אל מעבר לאוקיינוס"), דרמה חדשה המתחוללת בימי מלחמת העולם השנייה ומשודרת גם היא בנטפליקס.
את השיחה אנחנו עורכים כשרהב בן ה-27 מבקר בארץ לשבוע בלבד. בימים אלה הוא ממשיך לטפח את הקריירה הבין-לאומית ומצלם ברומניה את הסדרה We Were The Lucky Ones בהפקת "הולו" עם ג'ואי קינג ולוגן לרמן, לצד מפגן ישראלי מרשים בקאסט הכולל את הדס ירון, ליאור אשכנזי, מיכאל אלוני, מורן רוזנבלט וליהי קורנובסקי. "הפעם האחרונה שלי בישראל הייתה לפני שלושה חודשים", הוא אומר.
הרבה השתנה כאן בשלושה חודשים.
"וואו, קרה יותר מדי. המהדורות וצ'אט הכתבים זה יותר מכל סדרה. המציאות מתעלה על כל דמיון ולא רק כביטוי".
אתה מרגיש את הצורך להתעדכן גם כשאתה רחוק?
"כן, זה אפילו מתגבר. כשהייתי במרסיי לפני שנה וצילמתי את 'טרנסאטלנטיק', אירע הפיגוע בפאב האילקה בתל אביב. אני זוכר שירדתי מהרכבת, פתחתי את הטלפון ופתאום אני רואה את כל הידיעות. זה כל כך טלטל אותי שלא הצלחתי להירדם בלילה. דווקא כשאתה מתרחק זה נעשה קיצוני יותר כי הזיקה גדולה יותר. מצד שני, כשמתרחקים מקבלים פרספקטיבה ומבינים שבמקומות אחרים דברים עובדים אחרת. יש בני אדם שגדלים ברווחה. הסתכלתי מסביבי ואמרתי לעצמי - יואו, כמה רגוע ונעים פה".
רהב צילם בדרום צרפת את הסדרה "אל מעבר לאוקיינוס", שמתרחשת בעצמה במרסיי של תחילת שנות ה-40, כאשר שני אמריקנים ובעלי בריתם נרתמים לחלץ אומנים, סופרים ופליטים, יהודים ושאינם יהודים, מאימת השואה. העלילה מבוססת על סיפורו האמיתי של חסיד אומות העולם וריאן פריי, עיתונאי אמריקני שנשלח לצרפת כדי לסייע לאינטלקטואלים ואנשי רוח ולהבריח אותם לארצות הברית.
"זו סדרה אקטואלית מכמה סיבות", מסביר עמית, "מעבר לכך שאנחנו ערב יום השואה, צילמנו אותה בתקופה שבה פרצה מלחמת רוסיה-אוקראינה ומשבר הפליטים העולמי החריף. ההתרחשויות עוסקות בפליטים ובמעמד שלהם, על האנשים שזה סיפור חייהם ולכן מרגש לראות את החלק האנושי בתמונה. בעיניי זו סדרה שעושה חשק להתקומם, למרוד ולעשות שינוי בתקופות חשוכות, אני משתדל להיות אובייקטיבי".
"לווריאן פריי ומרי ג'יין גולד, הדמויות המרכזיות בסיפור, יש את האפשרות לחזור למקום מושבם בארצות הברית בכל רגע נתון, אבל כל מה שמנחה אותם זה הערך האנושי והצלת אלפי מבקשי מקלט, שהם במקרה האומנים הגדולים, הפילוסופים והוגי הדעות שעיצבו את התרבות האירופית באותם ימים. אפקט הפרפר בא לידי ביטוי בזכות ראייה מקורקעת של בני אדם שיכולה לייצר טוב ולשנות את העולם ללא הבחנה בין יהודים ללא יהודים ובין שחורים ללבנים. זה מתחיל בין שני אנשים ונמשך לכדי התארגנויות ושינוי הסדר הכולל".
רהב מגלם את תומאס לוורגרוב, עלם חמודות שעובד על אדמת מרסיי בשירות הבריטים, אשר מצליח לגייס סיוע מקבוצת החילוץ המתגבשת ובמקביל מנהל רומן חשאי עם פריי. הסדרה עלתה לשירות הסטרימינג אך בשישי שעבר, וכבר התברגה במקום ה-4 ברשימת עשרת הסדרות הנצפות בנטפליקס העולמית. "התגובות מרגשות", משתף עמית, "כבר זוכים לחשיפה במדינות שונות, בארגנטינה, מקסיקו, יוון ואנגליה".
אחרי שעושים פרויקט בקנה מידה בין-לאומי כמו "המורדת", קל יותר להשיג אודישנים לתפקידים הוליוודיים?
"אנה וינגר, יוצרת 'המורדת', גם עומדת מאחורי 'טרנסאטלנטיק', אז במקרה הזה כבר הכרנו והיא פנתה אליי עם ההצעה. בארץ אני מיוצג בסוכנות ADD ומאז ש'המורדת' התפוצצה לה יש לי גם ניהול אמריקני בלוס אנג'לס שמייצג שמות גדולים מאוד כמו ג'ניפר אניסטון, אורלנדו בלום וגווינת' פאלטרו. ביחד אנחנו מתווים את הדרך".
כש"המורדת" הוכתרה ללהיט חרדי עולמי, אלה גם היו ימי ראשית הקורונה. בריאיון ל"חדשות סוף השבוע" קיווית שההצלחה מעבר לים תימשך. אתה רואה את עצמך משתקע בחו"ל?
"אני לא ממהר להצהיר. כרגע אני נע עם הזרם ולא יודע לומר אם אני מעתיק את החיים שלי או לחלופין אם אני נשאר בישראל. אני גם אוהב לעבוד בארץ ובעיקר רוצה לטעום מהכול ולתת לדברים לקרות".
לשחקן הצעיר, ששירת בתיאטרון צה"ל ולמד בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, לא היה ספק באשר לתחום שבחר להתמקצע בו: "אני מאוד אוהב לשבת עם חברים ולספר להם סיפור שקרה לי. ממש כמו בעולם המשחק, אנחנו צריכים לגלם את הסיפור שאנחנו מעבירים ולכן הכול הרגיש לי טבעי מגיל צעיר - בין אם אני משחק בהצגה, בסרט או בבית ספר למשחק כשעליתי למונולוג מול 30 צופים. אלה אותן דפיקות לב ואותו ריגוש כל הזמן".
התחלת בסדרות נוער ("סוסי פרא", "פלאשבק"). איך מבחינתך היה המעבר מעולם הילדים למגרש של הגדולים?
"אני מרגיש שהתבגרתי. בכל זאת, כבר לא אותו ילד בן 18. אני הרבה יותר מורכב והחיים הרבה יותר 'עברו' עליי. חוויתי דברים - התאהבתי, התרגשתי, בכיתי, צחקתי. יש לי גישה לחומרים מורכבים יותר גם בזכות המפגש עם ערן פסח, המורה שלי למשחק, שעזר לי לראות את התפקידים בראייה רחבה וביחד הצלחנו לבנות דמויות שהן הרבה יותר בוגרות. בסופו של דבר, סדרות נוער היו הבית שלי והחממה שלי. צברתי שם המון שעות טיסה. ב'פלאשבק' גילמתי את אביב, הדמות הראשונה שיוצאת מהארון בסדרת נוער ישראלית. יכולתי רק לאחל לעצמי להיות הפנים האלה".
למרות שזה קרה רק ב-2016.
"נורא מאוחר, ועדיף מאוחר מאשר אף פעם. אין לי מושג איך זה לא קרה לפניי. אולי החיים שלי היו נראים אחרת כילד אם הייתי נחשף לנער הומוסקסואל על המסך. גם ב'טרנסאטלנטיק' אנחנו נחשפים לקשרים להט"ביים ולאהבה בין-גזעית, ולמרות הייצוג הנוכחי על המסך צריך להבין שהכול קרה במציאות מאז ומעולם. אנחנו רק מביאים את המובן מאליו".
"אולי החיים שלי היו נראים אחרת כילד אם הייתי נחשף לנער הומוסקסואל על המסך"
"ב'פלאשבק' לא נתנו במה מרכזית ליציאה מהארון. כדרך אגב גילו על ההעדפה המינית של אביב, וככה זה צריך להיות. מצד שני, ברור שיש עדיין חלקים באוכלוסייה שקשה להם להכיל. זה כל העניין ב-unlearning, חינוך מחדש של סט הערכים שלנו וההבנה שהעולם מתעדכן. הטלוויזיה שלנו מראה עוד ועוד זוויות אנושיות, לא הכול אותו הדבר וזה מה שיפה".
בעיניך, עולם התוכן הישראלי מספק כיום ייצוג הולם לקהילה הלהט"בית או שיש מקום לשיפור?
"אני תמיד חושב שאפשר עוד. עצם השאלה אומר שצריך עוד. באופן כללי, אני אוהב שבשנים האחרונות סדרות רבות התנתקו מהנרטיב הצבאי ויותר מדברות על יחסים - 'גוף שלישי', 'חזרות', 'בלאדי מורי', 'ככה זה' של דנה מודן. הקהל מתלהב ומחלק שבחים כשבתכלס הן פשוט מביאות את החיים עצמם. זה מאוורר במיוחד במדינה עתירת החדשות שלנו ומייצר קהות לראות המון כלום לכאורה. ה'כלום' הוא הכי מעניין. אתה צופה ואומר לעצמך - יואו, אני כל כך מכיר את זה בגוף שלי, אני יודע כמה שזה יכול לכאוב כשהחלום, התשוקה וההתאהבות מתנגשים ביחד. כל כך יפה לראות את זה על המסך ואי אפשר שלא להיות מעורב רגשית בצפייה".
"אני אוהב את תחושת האנונימיות. זה בריא לי, גם הפסיכולוגית שלי מסכימה"
בגיל 27 כבר פרצת מעבר לים, אבל יש לי תחושה שהקהל הישראלי עוד לא הכיר אותך מספיק. אתה גם חושב ככה?
"לגמרי, לא כל כך מכירים אותי כאן. אני אוהב את תחושת האנונימיות. אני חושב שזה מאוד בריא לי, וגם הפסיכולוגית שלי מסכימה. נחמד לי ללכת ברחוב וכביכול לא להיות מודע לעצמי. כשמזהים אותי זו יכולה להיות חוויה מוזרה או מלחיצה כי מסתכלים עליך ומדברים עליך וזה לא תמיד נעים. יש לי חברים שחקנים שמוכרים יותר ממני ולכן גם מתורגלים יותר בהתנהלות. אבל אני אוהב בני אדם ואם מישהו ניגש אליי אז אני משוחח בכיף. זה נחמד שמישהו שצפה ביצירה שלך ניגש אליך ואומר משהו. כאילו שאדם זר מהרחוב צפה באלבום תמונות שלי. יחד עם זאת, אני לא אתמם - כל העובדים בנתב"ג ראו את הסרט 'בחורים טובים' שבו שיחקתי את מוטי, אז מזהים אותי בכל פעם שאני טס".
"בחורים טובים", סרטו הקומי-רומנטי של ארז תדמור על שידוכים בעולם החרדי, בו גילם רהב תפקיד ראשי, זכה להצלחה קופתית גדולה בתי הקולנוע. אך הוא גם נזכר ב-"200 אלף הפעמים" ששמע את המילה "לא": "זה יכול להיות מתסכל ממש. מה שעוזר לי לצאת מהדאון זו המחשבה שגם אם תורי לא עכשיו, זמני יגיע. זו לא קלישאה בעיניי. קורה לי שאני מקבל תשובה שלילית ומתבאס, ואז אני פועל לפי גישה שחבר סיפר לי עליה, שכנראה משהו טוב יותר ומדויק יותר עבורי נמצא בדרך".
"למשל, היה פרויקט שקיוויתי להשתתף בו וחזרתי מהצילומים במרסיי במיוחד עבורו", הוא משחזר, "עשיתי מאצ'ינג, הגעתי לשלב האופציות הסופיות ולא קיבלתי אותו. אמרתי לעצמי - יואו, אני כל כך מתאים בתיאור הדמות, איך זה יכול להיות? ואז עצרתי ותהיתי אולי משהו אחר מגיע. אם היו מלהקים אותי לתפקיד ההוא, כנראה שלא הייתי יכול להתחייב בלו"ז ל-We Were The Lucky Ones שאני מצלם ברומניה בשבעת החודשים האחרונים. השהתי את הדרמה, זה ביטוי שאני אוהב להשתמש בו".
"החשש הכי גדול שלי כשחקן הוא לעשות תפקיד חסר משמעות. חשוב לי להיות חלק מפרויקט שמזיז משהו"
גם הסדרה העתידית בהשתתפותו של רהב מתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה, אם כי מנקודת מבט שונה. "אם ב'טרנסאטלנטיק' אנה וינגר החליטה להציג פיסת גן עדן בתוך כל הגיהנום, בסדרה של הולו הטון אחר לגמרי ומציג את השואה שעברה משפחה יהודית בפולין שנאלצת להתפצל. רואים על גבי כמה שנים איך כל אחד מבני המשפחה מתמודד עם המאבקים היום-יומיים".
מה החשש הכי גדול שלך כשחקן?
"לעשות משהו חסר משמעות. חשוב לי שבכל תפקיד שאני לוקח על עצמי, ארגיש תשוקה לשליחות שלו. אני חושב שהתמזל מזלי להשתתף בפרויקטים משפיעים בעיקר כי חשוב לי להיות חלק מתוצר שנוגע לאנשים בלב, שמזיז ומשנה משהו. כמו ההצגה 'את שאהבה נפשי' שאני מגלם בבימה וחוזר לשחק בכל הזדמנות שיש לי. האתגר של שחקן הוא לצקת לדמות את המשמעות".