הסרט "ענבל פרלמוטר: אם זה נגמר", המגולל את סיפורה העדין והמטלטל של סולנית "המכשפות" שמתה בגיל 26, נפתח בקטע מיומנה שבו נכתב כך: "ושוב נפתחת לה מחברת הרהורים חדשה, אבל הפעם עם מודעות יותר מבעבר, למי שאולי יטרח לקרוא בה אחרי שאמות". במשך שנים המחברות האלה נשמרו אצל אחותה איריס, בת המשפחה הקרובה היחידה של ענבל שנותרה בחיים. השאלה האם פרלמוטר הייתה רוצה שהעולם יקבל הצצה אל תוך המקומות הפרטיים ביותר בנפש שלה ריחפה מעל. הדפים והמילים שכתבה במשך שנים סיפקו תשובה.
ההייפ סביב הסרט רק התגבר מאז זכה בפסטיבל "דוקאביב" לפני כשבועיים. כיום הוא זמין לצפייה ב-yes VOD בביקורות השונות אף היו מי שהכריזו עליו כסרט הדוקומנטרי המוזיקלי הטוב ביותר שנעשה בישראל. אבל הבמאיות, אביגיל שפרבר ושרון לוזון כלל לא ציפו לתהודה הזו. הן הניחו כי הסיפור של ענבל, נוגע ככל שיהיה, עלול לעניין פלח אוכלוסייה מאוד מצומצם ומקומי.
בשיחה עם N12 הן מספרות כי הבאז מורגש, משמח ומפתיע. "ידעתי שענבל נמצאת בליבם של הרבה אנשים, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יגיע למימדים כאלה", אמרה לוזון. השתיים החלו לעבוד יחד לפני כ-20 שנה. אביגיל היא גם צלמת ושרון גם מקליטה. החלום המשותף על עשייה דוקומנטרית שמתחקה אחרי סיפורה של פרלמוטר שנהרגה בתאונת דרכים ב-1997 קרם עור וגידים בנסיעות ארוכות לאתרי צילום.
"ענבל הייתה משמעותית בהיסטוריה של כל אחת מאיתנו", מספרת שפרבר ולוזון מוסיפה: "אני מסתובבת עם החלום הזה מאז שלמדתי קולנוע". כשאביגיל קיבלה פרס פיתוח, הוחלט להשתמש בכסף עבור תחקיר לסרט שהשתיים ייחלו לו. "זו הייתה נקודת ההתחלה".
"אנחנו עובדות על הסרט הזה במשך שש שנים וקיבלנו המון תגובות שליליות לאורך הדרך", שפרבר נזכרת. "כל סרט דוקומנטרי הוא מסע ארוך, אבל זה היה מסע ארוך במיוחד". לשאלה מדוע לדעתן קיבלו הרבה "לא" מגופי שידור בתחילת הדרך לוזון עונה: "הרעיון שהיה לנו בתחילת הדרך היה מאוד צורני, יש מי שיאמר אומנותי מדי, לא נגיש. אבל אני חושבת שיותר מהכל זה עניין של תזמון. זה ציון של 25 שנה למותה, אבל 25 זה גם דור שלם. זה בדיוק השלב שבו את מסתכלת על הדור שלך באיזשהו מבט רפלקסיבי. הסרט הוא בעיקר על ענבל אבל הוא גם מכיל בתוכו את ההתבוננות הזאת על התקופה. עניין של זמן, הבשלה ותזמון".
"ענבל לקחה בחשבון שמישהו יקרא את היומנים שלה"
עד יולי האחרון הסרט, בגירסת עריכתו הכמעט-סופית, נראה אחרת לגמרי. עוד לפני גילוי הידיעה על קיומם של היומנים, הבקשה לשמוע מהדמויות הקרובות ביותר לענבל את הסיפור מנקודת מבטן, התקבלה בחשש. "זה סיפור נורא עצוב עם המון כאב", אומרת שפרבר, "אנשים מסתובבים עם רגשות קשים ולא בהכרח רוצים לפתוח את הפצעים האלה. כשמישהו מת הרבה עולה אשמה וכשמישהו מת בנסיבות טרגיות - בכלל. אחרי די הרבה זמן שעבר, התחילו להיפתח מיני דלתות. לאנשים לא היה קל לתת אמון. היה פחד של איך יספרו את הסיפור והשאלה של מה ענבל הייתה רוצה".
בסרט משתתפות בין היתר חברות "המכשפות", יפעת נץ ויעל כהן, קורין אלאל שהייתה גם בת זוג של ענבל לפרק זמן מסוים וגם שותפה מוזיקלית וחברים נוספים שהיו לצידה בתקופות שונות. "חיזרנו אחריהם", שרון מתארת. "אני מאוד מעריכה את זה. האנשים שדיברו בסרט הם אנשים כל כך קרובים לענבל והם שמרו עליה. שאלו שאלות: מה המוטיבציה שלנו? מה אנחנו רוצות? זה היה להם מאוד חשוב והוביל לתהליך של בניית אמון. זה רק מראה כמה היא הייתה אהובה".
ואז הגיעה לאוזניהן הידיעה על קיומם של היומנים. "נדמה לי שהפנייה הראשונה למשפחה נעשתה בסביבות 2019", נזכרת שרון. "כשיצרנו קשר עם איריס ועם מיכל מולכו בת הזוג שלה, הבנו שהן חיות עם האמונה שהדבר הנכון ביותר הוא לשמור על הזיכרון של ענבל כפי שהוא. אבל אז הן הבינו שבזמן שהן לא חיו כאן, הן חיות באירלנד, הזיכרון של ענבל הושפע מכל מיני נרטיבים של אנשים שונים".
"מאוד השתדלנו ואני מקווה שהצלחנו, להימנע ממה שצהוב ולהביא את הסיפור האמיתי"
"הן התלבטו מאוד אם לפתוח את זה", מוסיפה אביגיל. "הן עברו על היומנים וניצתה הבנה שענבל לקחה בחשבון שמישהו יקרא את היומנים שלה. הן הבינו וגם אנחנו הרגשנו את זה, שזאת הדרך היחידה שבה הקול של ענבל יישמע. זה באמת הקול שלה, בזמן הווה".
בשלב הזה הסרט כבר היה עמוק בעריכה. "זה שינה את כל הסרט. פתאום כל הדברים שנאמרו והיו ספוקלציות, כמו למשל הנרטיב שהיה מקובל - שענבל מתה בשיאה, שהיא הייתה נקייה, שהיא הייתה מאושרת, שהייתה לה אהבה - זה לא מה שהיה. אם עד עכשיו שמענו מחלק ככה ומחלק ככה - כשקוראים את היומנים כבר לא הייתה שאלה. זה היה מאוד ברור שהיא לא הייתה נקייה, ברור שהיא לא הייתה במצב טוב. זה גם מאוד עצוב".
"היה קטע נוסף ביומן שבו היא אומרת שלא אכפת לה, העיקר שאיריס ואמא לא ייפגעו. זה היה מאוד משמעותי מבחינתנו. שני הקטעים האלה. ההחלטה התקבלה יחד עם איריס ומיכל, זה היה תהליך מאוד ארוך ועדין. אני מרגישה שברגע שהן נתנו בנו אמון, הן מאוד עזרו לנו", חותמת שרון.
על אילו חלקים ביומנים החלטתן לוותר?
אביגיל: "יש המון המון יומנים, המון כתוב. היא כתבה באמת בלי סוף. רצינו דרך היומנים לספר את הסיפור שלה אבל גם לשמור עליה. חשוב היה לנו לספר את הסיפור האמיתי שלה, אבל כמו שאנחנו רואות אותה, מתוך אהבה וכבוד. השתדלנו ואני מקווה שהצלחנו, להימנע ממה שצהוב ולהביא את הסיפור האמיתי".
יש הרבה שאלות שנותרו פתוחות.
אביגיל: "הרבה אנשים שאלו וגם אנחנו בהתחלה חשבנו שזו שאלה מרכזית - מה הרג אותה? ממה היא מתה? התאבדות? תאונה? סמים? היא נרדמה? אבל ברגע שמסתכלים על איפה היא הייתה בחיים בימים האלה, מבינים שזה היה רק עניין של זמן. כבר לא הייתה שם תקווה. לאנשים הקרובים אליה יש תשובות לעצמם מה הרג אותה בסוף. יש אנשים שיכולים להישבע שזו תאונה".
ספרו לי על הבחירה להשמיע את המרואיינים ולא להראות אותם.
אביגיל: "הקרדיט על המחשבה ועל האומץ הוא לעורכת נילי פלר (זוכת שני פרסי אופיר, נ"כ). זה התחיל כרעיון שלה. זה קרה כשקיבלנו את היומנים והסרט הפך מלדבר על העבר, להווה. היומנים קורים בשנות ה-90, הוויזואליה שאנחנו רוצות להראות זה את התקופה ההיא. ברגע שראינו את זה ככה, בלי האנשים שמדברים, בלי ה'טוקינג הדס', זה היה נורא ברור שככה הסרט צריך להיות".
שרון: "מצטרפת לאביגיל - כל כך הרבה מהיופי של הסרט הוא בזכות נילי. יש נטייה לא להכיר בערך של העורכת, אבל היא שותפה מלאה. היא כזאת חכמה ובעלת חוש הומור. זה היה גם להביא את הסרט לתקופה שבה הם נכתבו אבל גם לצאת מהבנאליות, שזה הרבה יותר הולם את ענבל".
מילה על הקריינית - איך מצאתן מישהי שכל כך מזכירה אותה?
אביגיל: "נטע פולטרוק. חיפשנו הרבה זמן, עשינו מבחנים עם כל מיני שחקניות. ואז נזכרנו שבהופעה לציון 20 שנה למותה של ענבל, הייתה שם מוזיקאית צעירה שהיה בה משהו שמאוד דמה לה. חיפשנו אותה שוב וגילינו שהיא חיה בברלין. זה עבד. משהו באנרגיה, בכאב, בחספוס שעדיין שומעים בתוכו חיוך. זו הייתה עבודה קשה עבורה. הקלטנו גם המון קטעים וגם הרבה מאוד פעמים כדי לדייק".
איך זה היה ברמה הרגשית? לצלול לתוך נפשה של גיבורת נעורייך.
שרון: "זה אחד הדברים הכי משמעותיים שעשיתי. צללתי לתוך הנפש שלה, אבל בדרך צללתי לנפש שלי. למדתי על עצמי דרכה כמו שלא למדתי באף טיפול שעשיתי. היא כזאת מהממת, נהניתי מכל רגע. זו פרידה מאוד קשה, לא יודעת מה אעשה בלעדיה, בלי לעבוד על הסרט".
אני מניחה שאת התחושה שאת מדברת עליה חווים גם חלק מהצופים.
שרון: "נכון. אני, וגם אביגיל, מרגישות שזכינו לפני שהגיע כל פרס. עצם זה שהסרט התקבל בכל כך הרבה אהבה - זאת ההצלחה הכי גדולה. יש פה פורקן קולקטיבי של הכאב. זה מדהים בעיניי".