עבור הצופים בבית ההופעה בטקס המשואות הייתה השיא של שירי מימון ביום העצמאות. אבל מה קורה רגע אחרי מחיאות הכפיים, לאן האומנים רצים כשהאורות כבים?
מיד אחרי ההופעה שירי רצה אל מאחורי הקלעים, שמה לראשה קסדה ועולה על אופנוע - דוהרת להופעה הבאה. ההופעה בטקס המשואות הייתה רק יריית הפתיחה למרוץ בין שלוש במות ברחבי הארץ.
תכירו את אמה רג'ואן
כבר 20 שנה שהיא שועטת קדימה ולא מורידה לרגע את הרגל מהגז. אנחנו פוגשים אותה בבית שלה - ממהומות העצמאות לשקט שנשאר, עד כמה שיש שקט עם תינוקת בת חודשיים וחצי.
שירי שרה לבתה התינוקת ואז אומרת בחיוך: "טוב היא נרדמה, אפשר להתחיל את הריאיון".
תכירו את אמה רג'ואן. הבת השלישית של שירי שנולדה לה רגע לפני גיל 42.
"לפני שנה בינואר הייתה לי הפלה שהובילה אותי לתקופה מאוד-מאוד לא פשוטה, של הורמונים, ופתאום התקפי חרדה"
כמה שעות ישנת בלילה?
"וואו, אני לא יודעת מתי בכלל ישנתי".
את חודשיים בסך הכול אחרי לידה.
"וחצי", היא מתקנת ומחייכת.
איך זה?
"יש משהו בילד השלישי, ילדה, כאילו נכנסתי לזה ביותר איזה רוגע כזה".
הייתה התלבטות אם לעשות את הילדה השלישית?
"כל הזמן", היא שוב צוחקת. "לפני שנה בינואר הייתה לי הפלה שהובילה אותי לתקופה מאוד-מאוד לא פשוטה, של הורמונים, ופתאום התקפי חרדה ודברים שעברתי כאילו לראשונה בחיי בגיל 40 פלוס כזה. ואז אמרתי 'לא, בשביל מה?' ואז כשזה הגיע - זה הגיע בהפתעה. שבוע אחרי יום ההולדת ה-41 שלי - וזה היה מטורף".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
זוגיות זה עליות וירידות
את בן זוגה יוני רג'ואן היא הכירה לפני 14 שנה דרך הראל סקעת, שלמד איתו משחק בבית צבי. מאז יוני השאיר את הבמה לשירי ויחד הם מגדלים את שלושת הילדים: איתי בן 10, עילאי בן 6 - ואמה המצטרפת הטרייה.
איך הזוגיות השתנתה ב-14 שנים?
"מאוד השתנתה. זה כן, זה עליות וירידות. אנחנו מאוד חזקים יחד ופתאום כל אחד באיזה תפנית, וצריכים להתקרב".
"גם אם הוא רוצה לעשות, בסוף אני אעשה את זה כבר יותר טוב. אני כבר אתקתק את זה יותר טוב. אני המנכ"ל, אני הרמטכ"ל, אני ראש הממשלה - אני הכול"
זה מורכב כמו אצל כולנו – איפה זה הכי קשה?
"כשלפעמים קצת אין כוח. לפעמים אני רוצה שתהיה איזושהי יוזמה מהצד השני, כאילו אני אומרת לו 'תעשה לי הפתעה, אני רוצה לנסוע', והוא אומר לי 'טוב תסגרי נו, גם ככה אני אתחיל לסגור את זה ואז את תתעצבני ואת תתחילי לסגור את זה'. אם קשה לחיות איתי, אז זה אולי בגלל שאני בסוף חולשת על הכול ומשתלטת על הכול. גם אם הוא רוצה לעשות, בסוף אני אעשה את זה כבר יותר טוב. אני כבר אתקתק את זה יותר טוב. אני המנכ"ל, אני הרמטכ"ל, אני ראש הממשלה - אני הכול".
הכול התחיל בקריית חיים
כבר 20 שנה ששירי מימון היא אורחת קבועה בסלון של כולנו. הכרנו אותה כחיילת משוחררת כשהיא הגיעה ל"כוכב נולד". היינו איתה באירוויזיון, כשהחלה להוציא אלבומים, כשכבשה את הבמות במחזמר "אוויטה" ואחרי זה "שיקגו" בברודוויי - וגם כשחקנית ושופטת בריאליטי.
לרגל 20 שנה לפריצה שלה ב"כוכב נולד" חזרנו איתה למקום שבו הכול התחיל בקריית חיים. שירי מגיעה לבית הוריה שמקבלים אותה בשמחה. שירי מתחבקת איתם והולכת למטבח.
"אני חושבת שאני ונינט מגיעות ממקום מאוד דומה - מבית מאוד פשוט עם הרבה ילדים. אבל אצלה הם לקחו את הסיפור סינדרלה ואצלי, בגלל שעפתי על עצמי, אמרו שאני דיווה"
"מה זה? מה הכנת?", היא שואלת את אימא שלה מזל ובודקת בתנור.
"זה קישואים ממולאים", עונה לה אימה.
"זה המאכל האהוב עליי", אומרת שירי.
יש לכם 4 ילדים, אבל רק תמונות של שירי בסלון?
מזל: "היא הנציגה של המשפחה, גאוותנו".
השירה שלה, זה משהו שהיה ברור שזה יקרה?
מזל: "לא, האמת שלא. היא כל הזמן רצתה לשיר, ויום אחד הגיעו לבית הספר פלאיירים של הפסטיגל, והיא באה אליי בשמחה ואמרה לי 'תראי', ואמרתי לה 'יופי, אז אנחנו יודעים לאן ללכת'. ככה הכול התחיל".
נתן, אבא של שירי: "אני הייתי מגיע מהעבודה בשעה 3-2 בצוהריים, אוכל משהו ולוקח אותה באוטו. הייתי שם אותה שם וישן על הספסל".
שירי: "אני לא חושבת שהם הבינו, כמו שאני הבנתי, שאני לוקחת את זה לשלב הבא. אני חושבת שב'כוכב נולד' היה מין איזה וואו".
"מאז שאני זוכרת את עצמי, שזה סביבות גיל 5, אני על במה".
נתן: "אני זוכר שהייתי הולך עם חברים לחוף הים, היינו שמים פלאיירים על מוניות".
שירי: "שיצביעו לי ב'כוכב נולד'"
שירי מול נינט
אנחנו נכנסים לחדר הילדות שלה שמלא בתמונות שלה. "זה קרה אחרי שעזבתי", היא אומרת על התמונות. "לא ישנתי עם כל התמונות שלי".
היא פותחת מגירה של שערים וגזרי עיתונים ששמרה. "לא פתחתי את המגירה הזאת כבר לא יודעת כמה זמן", היא אומרת. בין האוצרות שהיא חושפת שער של "מעריב לנוער".
לקח לי רגע להבין שזאת נינט. וואו איזה סטיילינג.
שירי: "זה אוצר".
"בעוד שנינט היא נחבאת אל הכלים, מימון היא זמרת מקצוענית שטורפת את המסך", אמרו עליה ב"כוכב נולד".
תמיד היה עניין כזה - יש מתח, אין מתח?
"אני חושבת שהיינו יחד בתוכנית טלוויזיה ראשונה מסוגה והיא זכתה ואני הייתי במקום השני", שירי מסבירה. "אם היה במקום השני שי גבסו אז אולי לא היו עושים את ההשוואה, אבל ברגע שיש שתי נשים שאחת ניצחה את השנייה אז עושים", היא מנסה להסביר את הניגוד שנוצר ביניהן.
"אני חושבת ששתינו מגיעות ממקום מאוד דומה. מבית מאוד פשוט, עם כזה הרבה ילדים. גם אנחנו היינו 3 בחדר וגם הן היו, אבל איכשהו אצלה הם לקחו את סיפור הסינדרלה ואצלי, בגלל שהייתי כזה אני ואני ועפתי על עצמי, הגישו את זה ככה לציבור, שאני דיווה והיא סינדרלה".
איך זה דבק בך העניין הזה של הדיווה?
"אני חושבת שכשרואים אישה עם ביטחון, שיש לה דעה על כל דבר בערך, אנשים מניחים הנחות שהיא דיווה. מה זה דיווה - זה גם שאלה. כשאת רואה את מאריה קארי חיה באחוזה מטורפת, כמיליארדרית, אז היא דיווה. אבל אין אפשרות להיות בארץ דיווה באמת".
זה נאמר בהקשר שלילי.
"ברור. תמיד זה נאמר שאני מתנשאת, אבל זה לא היה ככה. זה לא היה שלי".
"ואז הגיע היום שהיא התעלפה"
מזל, מה מבחינתך היה הרגע הכי מורכב איתה בקריירה?
מזל: "באירוויזיון. היא הגיעה לשם ילדה כזאת. החזרות היו אינטנסיביות ואז הגיע היום שהיא התעלפה - זה היה נורא".
שירי: "גם לומדים מזה. הייתי נורא חדורת מטרה, אבל הייתי ילדה ולא דאגו לי".
וכשאת רואה עכשיו את נועה קירל, גם את היית מאוד צעירה וגם היא צעירה – מה היא הולכת לעבור?
"קודם כל היא חיה. היא ילדה שיודעת מה היא רוצה והיא באה לעבוד. כאילו אני קצת מפחדת שהיא לא תאכזב את עצמה, כי הציפיות שלה מאוד גבוהות וגם אני הייתי כזאת. הפרפקציוניזם הזה שאם את לוקה בו, הוא ילווה אותך כל החיים. אז היא נראית לי כזאת. אני מקווה שהיא תאהב את מה שהיא עשתה ושהיא תבוא לזה ממקום טוב".
ההופעה מול טראמפ ונתניהו
אנחנו מוציאות מהמגירה עיתון ובו כתבה על ההופעה שלה מול טראמפ.
מה את זוכרת מהארוחה הזאת?
"חיכינו בחוץ שעות-שעות-שעות. יצאה מישהי ואמרה שטראמפ עייף הוא רוצה ללכת. אמרתי 'אוקיי, אני נכנסת, בואו נעשה את זה עכשיו'. אז היא הסתכלה כזה קיבלה אישור משרה נתניהו. הוא קם, רואה אותי והתיישב. כאילו הוא רצה ללכת. הייתי מפספסת גם את זה. נכנסתי אמרתי 'אני שמחה להיות פה הכנתי לך שיר'"
מה שרת?
"את 'ניו יורק-ניו יורק'"
את בעצם עומדת שם, מלניה, טראמפ, שרה וביבי, מול ארבעתם?
"ויאיר. הוא גם היה".
"יותר כיף לראות את הטקס בטלוויזיה"
זאת השנה הרביעית שהיא מוזמנת להופיע בטקס המשואות, אבל גם היא יודעת שזה לא אותו דבר. "נראה לי שהיה לי יותר כיף ונעים לראות את השידור בטלוויזיה", היא אומרת.
"אני באה לממשלה הנוכחית ואני אומרת 'חברים שחררו בואו נתעסק במה שחשוב ביום-יום, בואו נתעסק בזה'"
יש איזה לחץ כזה, אם יהיו עניינים? אני שואלת אותה לפני הטקס הרשמי.
"לא רוצה לחשוב על זה. שינינו לגמרי את כל השיער, אז אני מקווה שלא יקפצו לחזרה בטעות. אני עם שיער פזור שם ובטקס האמיתי אני עם אסוף. עם אותה שמלה", היא צוחקת.
הייתה לך התלבטות אם להופיע בטקס המשואות?
"ממש לא. זה סמל".
יש כאלה שסירבו את יודעת, שלמה ארצי סרב לקבל את פרס ישראל.
"זה הוא. כל אחד יש לו את הבחירה האינדיבידואלית שלו. אני רואה את זה אחרת".
אם היית מביעה דעה עדיין היו מזמינים אותך? אולי הוזמנת בגלל שלא הבעת דעה?
"אני לא חושבת. פוליטיקה זה מלוכלך, ואם את שואלת אותי בוודאי שיש לי דעות לכאן ולכאן, אבל הסיבה שאני בוחרת היום שלא לצעוק או להפגין או להגיד מה דעתי זה חד-משמעית בגלל שאני מרגישה שבסוף המילים נשארות - ואני בעוד שלושה חודשים יגיע עוד פעם לעוד במה, שבה יהיו קשת דעות של קהל. אני לא רואה סיבה שבכל פעם שהקהל יפגוש אותי הוא יגיד 'אה זה מה שהיא חושבת, זאת הדעה הפוליטית שלה'. זה לא מעניין".
אז אולי את בכלל מפחדת לדבר בגלל מה שקרה לקרן פלס ולמירי מסיקה, שכן הביעו את התגובה שלהן על הרפורמה?
"אז אני כן יכולה להסתכל על קרן ולהסתכל על מירי ולהגיד 'אוי ואבוי מה זה התגובות המטורפות האלה שהן מקבלות - מילולית ופיזית'. אני מפחדת על החיים שלה, על הילדים שלה. זאת דמוקרטיה. דמוקרטיה זה להגיד מה אתה חושב".
זה לא מגיע מאיזשהו פחד מפרנסה מלאבד קהל?
"לא, אני חושבת שזה מי שאני. אני יכולה להגיד שיש לי בית ימני, אבל אימא שלי הצביעה לרבין ואבא שלי הוא ליכודניק-ליכודניק. בסדר. אנחנו די לא נהנים מהמצב הזה. אני חושבת שהמצב הוא גרוע מאוד. אני רוצה לדבר על דברים שהם בוערים בי כרגע כמו הנושא של האזיק האלקטרוני, יוקר המחיה, הנושא של הנשים. אני באה לממשלה הנוכחית ואני אומרת 'חברים שחררו, בואו נתעסק במה שחשוב ביום-יום, בואו נתעסק בזה'"
חוזרת לתיכון שבו למדה
במקום קטן כמו קריית חיים ההצלחה של שירי ממלאת גאווה לא רק את המשפחה – גם בתיכון שבו למדה כולם חולמים להצליח כמוה. "פה היינו עושים טקסים", היא מצביעה על חצר התיכון שלה, שאליה אנחנו מגיעות. "שם מאחורה כל מי שהיה מעשן, היה הולך לעשן. אני לא מעשנת".
"אני ממש מבחירה לא רציתי לגדל את הילדים שלי בתל אביב, בגלל שבאתי מעיר שהיא אפילו לא עיר. קריית חיים זה מקום ממש קטן, שאפילו לא מוכרז כעיר"
שירי פוגשת את התלמידים באולם בית הספר. "הצלחת לצאת מהבית ספר הזה ומהעיר הקטנה הזאת", אומרת לה אחת התלמידות, "ישר עלית למקומות הכי גדולים. זה באמת משהו שאני לוקחת ממך ורוצה להגשים".
שירי: "אני רוצה להגיד לך משהו על העיר הקטנה, אני ממש מבחירה לא רציתי לגדל את הילדים שלי בתל אביב, בגלל שבאתי מעיר שהיא אפילו לא עיר. קריית חיים זה מקום ממש קטן, שאפילו לא מוכרז כעיר, אז אני חושבת שזה פיתח אצלי איזשהו רצון כאילו לצאת מתוך הדבר הזה".
"יש לי שאלה", אומרת תלמידה אחרת. "אני לא יודעת כמה את יודעת, אבל אצלנו את דיווה. השאלה שלי זה איך זה להיות דיווה?"
שירי צוחקת, "מה זה דיווה?"
"את יודעת עם ביטחון מופרז", היא עונה. "כולם מסתכלים עלייך, זה כריזמה, לתפוס את תשומת הלב של כולם".
שירי: "כן, בסוף כשאני עולה על במה, אני עולה לקבור, אני עולה לשרוף, את מבינה, לא מעניין אותי שום דבר, אז אולי זה זה".
לפעמים נראה שמי שהגיחה לחיינו בתחרות שירה לא הפסיקה מעולם להתחרות בעיקר בעצמה. אולי דווקא "כוכב נולד" דחף אותה להוכיח שהמקום השני לא הגדיר אותה בשום צורה, ואחרי 20 שנות קריירה מוצלחת, קיסריה אחת מאחוריה ועוד הופעה בחודש הבא, מוכיחות שהיא ניצחה בגדול".
"בסוף חובת ההוכחה היא עליי", אומרת שירי. "אגב, כל יום שעובר, זה לא משנה שאני פה כבר 20 שנה. כל יום – אני צריכה להוכיח את עצמי מחדש, גם לעצמי וגם לאתגר את עצמי וגם לשמור על זה".
במה את הכי גאה?
"בקריירה".
כן?
"שאני פה", היא מצהירה בגאווה.