אין תופעה כזאת בתיאטרון הישראלי של ימינו. קבוצת הצעירים של הקאמרי מוכיחה פעם אחר פעם כי היא אינה גימיק, אלא מחוללת שינוי מגמה של ממש. שינוי שמצליח להביא אל התיאטרון הרפרטוארי קהל שלא היה מגיע לולא הייתה נבראת. מאחורי "הקאמרי דור חדש" הצלחות כמו "שלום לך ארץ", "טרמפולינה" החדשה ו"רינגו" הפרועה - שלא מזמן חגגה 100 מופעים, אבל השיא הגיע בשבוע שעבר כששחקני ההצגה, יחד עם קרן מור, תום אבני, עירית קפלן וטלי אורן, שתו אלכוהול לכבוד פורים והשתכרו על הבמה.
"רינגו", שכתב ירון אדלשטיין וביים עמית אפטה, מספרת את סיפורו של דני דנגוט שמציע נישואים לחברתו מיקה ומגלה דקות ספורות לאחר מכן שאיבר המין שלו נעלם. זה עלול להישמע מטופש או שובר מוסכמות רק כדי לשבור מוסכמות, אבל מדובר בתסריט מושחז עם אמירות נוקבות על החברה הישראלית, על הממסד ועל פוליטיקה. על הדרך, יחד עם השחקנים המעולים של האנסמבל, הוא גורם לקהל לצחוק בקול גדול, ולא רק ממבוכה שנגרמת משימוש כה נינוח במילים בוטות.
"השחקנים היו בהיי, אבל לא משהו שאי אפשר לעמוד בו", סיפרו לנו בתיאטרון אחרי הערב שבו השחקנים שתו לשוכרה בכל פעם שנאמרה המילה "זין", שכתובה בתסריט לא פחות מ-88 פעמים. גם לקהל, שבחלקו מורכב ממעריצים שחוזרים שוב ושוב לצפות ולשיר את השירים של המחזה בעל פה, חולקו צ'ייסרים. גם אלה שחזו בפעם הראשונה בתופעה ומבטיהם ההמומים נחתו על השחקנים שכבר הספיקו להתרגל לכך, השתתפו בחגיגה.
אפטה, במאי ההצגה, סיפר בריאיון ל-N12: "כשגלעד קמחי מונה למנהל האומנותי של הקאמרי הוא הציע לי להצטרף אליו ושנינו נכנסנו לתיאטרון באופן רשמי. מאחורי הרעיון של קבוצת הצעירים, עמד הרצון לעשות את זה הכי פתוח שאפשר, בניגוד לקבוצות אחרות. רצינו לתת כמה שיותר הזדמנויות. יצאנו בקולות קוראים לשחקנים ושחקניות ולמחזקאים ומחזאיות. הגיעו המון שחקנים שסיימו ללמוד ב-5 השנים האחרונות נכון לעריכת האודישנים".
"גם תוך כדי הלימודים כסטודנט וגם במסגרת העבודה של איגוד במאי התיאטרון, הבנתי כמה קשה להיכנס לתחום, כמה זו בעצם קליקה סגורה", אומר אפטה ומסביר: "אלה תמיד אותם הבמאים, אותם המעצבים. הרבה שחקנים מספרים כמה זה קשה בכלל להגיע לכך שהנהלה האומנותית תראה אותך".
על מנת להגיע כמה שיותר מדויקים, עשו מחקר בתיאטרון, יחד עם צוות מיועד בעירייה, על מה גורם לצעירים לשלם סכומי כסף נכבדים להופעות וערבי תרבות מסוימים אבל לתיאטרון לא. "לקחנו את השאלה הזאת והתחילו לפרוט אותה לנושאים", הוא משתף. "ראו שהמותג נורא עייף ודורש ניעור. אנשים אומרים - 'מה תיאטרון עכשיו'? אנשים צעירים רוצים חומרים שמדברים עליהם ואליהם. דיברו גם על מפגש, על צורך לפגוש שחקנים ויוצרים בדרך אחרת. מה שנהיה אחרי רינגו, קאמרי לייט נייט (מסיבה שנערכת בסיום ההצגה בהשתתפות השחקנים, נ"כ), זו תולדה של המחקרים האלה".
ואיך מיישמים את מה שלמדתם?
"התחלנו לעבוד יחד עם צוות 'דבק' מהעירייה. עברנו נקודה, נקודה וניסינו להבין איך אנחנו מביאים בשורה. הקהל מתבסס על קהל מנויים, חשבנו שזה ייקח זמן. הכנו את השחקנים ואת הצוות לכך שיהיה קשה בהתחלה למלא את ההצגות, עד שיישבר המחסום. אבל כבר בסשן הראשון זה מכר את עצמו. ה'מפה לאוזן' עבד מאוד חזק. עשינו פעולות חתרניות, תלינו שלטים בעיר שהם לאו דווקא מכירתיים. עשינו כל מיני דברים כדי למשוך תשומת לב וזה עבד".
איך התיאטרון הוותיק קיבל את העובדה שההצגה הראשונה שלכם מדברת על איבר מין?
"קיבלנו תמיד גיבוי מלא. זו בחירה שהיא קודם כל אומנותית. יש פה פשוט חומר ראוי עם פוטנציאל שנורא האמנו בו. גילינו שזה עובד מעבר לציפיותינו. זה גם לא משהו מהפכני, לא המצאנו את הגלגל. נכון שהחומר על במה רפרטוארית, אולי גם ברמה הפוליטית, נחשב לחריג, אבל זה לא ראשון מסוגו. קיבלנו כל כך הרבה ביקורות טובות. גם שנתיים אחרי אנחנו באולמות מלאים, באותו מספר של הצגות.
"בדרך כלל, באופן טבעי, כמות ההצגות מתחילה לרדת כי יש קהל מסוים שאליו אפשר להגיע. פה אנחנו עדיין עושים לוחות עתידיים ובאותה כמות. הביקוש רק הלך וגדל, ויש גם קהל חוזר. מההתחלה קיבלנו גב. זו משימה של כל התיאטראות - להכניס קהל חדש לתיאטרון. נכון שעדיין רוב הקהל הוא צעיר, שזה מאוד כיף לראות בהצגה, אבל גם הרבה מאוד מבוגרים מגיעים ונהנים. זה נחמד שמצליחים להשיג את הגם וגם".
קבוצת הצעירים של הקאמרי כוללת את השחקנים: אלעד אטרקצ'י, רועי חביב, תם גל, חן גרטי, דוד הררי, תום חודורוב, מאיה קורן, אוריה יבלונובסקי, אור לומברוזו, גל סרי, רוני נתנאל, יעלי רוזנבליט, עמית פרטקול, מיכל עוזיאל ויואל רוזנקיאר