רגע לפני שהוא עולה לבמה בהיכל התרבות, כשהלהקה כבר מנגנת, קובי אוז מציץ מאחורי הקלעים ואומר "וואו, איזה אנשים יפים, קהל מטורף". לקול מחיאות הכפיים הוא שר ומצהיר: "איזה כיף להיות ביחד - ערב טוב כפרה עליכם!". הסיפור של טיפקס הוא סוג של נס שקרה במוזיקה הישראלית לפני כ-30 שנה, ובקלות היה יכול להתפספס. הלהקה שחיברה מזרח ומערב, טקסטים של מחאה ותכנים של השמחות. ב-3 עשורים הם הספיקו להצליח בגדול, להתפרק, לחזור ולהפוך לפולקלור: "אולמות מלאים וקהל מחייך, זה מה שאנחנו רוצים", מבהיר אוז.
הסיפור של טיפקס התחיל משני חברים שלא היו אמורים להיפגש - קובי אוזון משדרות וגל פרמן מקיבוץ נחל עוז, שני ישובים שנחשבו אז יקומים מקבילים. "בפעם הראשונה שנפגשנו לדעתי היה בדבר הזה שנקרא 'שיתוף שדרות- שער הנגב', קיבוצניקים ועיירות פיתוח מסרבים להיות אויבים", נזכר אוז. "מבחינת הראש שלנו הם היו הבוסים של ההורים שלנו, שעבדו בכל מיני מפעלים וכשהיו פיטורים אז הקיבוצניקים מפטרים את ההורים שלנו. אפשר להבין מזה שהם היו כאילו ארץ ישראל היותר מדושנת ואנחנו היינו איזה סרח באזור כזה".
וכשאתם נפגשים יש את המשקעים האלה?
אוז: "היו ויכוחים, היו דיונים פוליטיים מאוד חזקים. החיבורים האלה לא היו פשוטים אבל בסופו של דבר הם הביאו חברות".
פרמן: "על שדרות היו כל מיני סטריאוטיפים של עיירות פיתוח, אבל מהצד שלנו זה לא היה טעון, זה היה 'אנחנו לא מבינים מה אתם רוצים מאיתנו'".
אוז: "גם אנחנו חשבנו שאנחנו הולכים לפגוש את יאצק אבל זה לא היה כזה" (צוחק).
"אנחנו מוחקים גבולות בין אנשים"
למה טיפקס?
אוז: "זה שם שנורא נורא מתאים לנו כי אנחנו באמת מוחקים גבולות בין אנשים, המוזיקה שלנו מגשרת על דברים שלא הייתה אמורה לגשר עליהם. אני חושב שאנחנו סוג של אוטופיה מוזיקלית - מה היה קורה אם אנשים היו מסתדרים בארץ? כזו מוזיקה הייתה יוצאת".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הם הבינו שכדי לעשות את זה הם חייבים לעבור לתל אביב. אבל בעיר הגדולה אף אחד לא חיכה להם ובחברות התקליטים אמרו להם בעיקר לא. עד שבא אחד שהסכים לעבוד איתם ופתח להם את כל הדלתות - אלון אולארצ'יק. רמי יוסיפוב, הגיסטריסט, משחזר: "בהרגשה שלי, חברות התקליטים חיפשו להביא לנו איזה 'מבוגר אחראי'", ואולארצ'יק מעיר: "הייתי בן 42, זה מבוגר אחראי".
אוז: "אנחנו היינו בני 20 ומשהו. בגדול הם האורים שלנו - כוורת, להקת שפתיים, הברירה הטבעית - תערבב אותם ויוצא משהו שכבר מתחיל להזכיר את טיפקס".
אולארצ'יק: "תמיד אני מתפלא מקובי שהוא מחפש איזשהו אב רוחני - אתה לא צריך לדעתי, אתה פשוט יכול לבד לדעתי".
אוז: "אני מסורתי פשוט, אני רוצה להיות חלק ממסורת".
מה היה בהם? מה הדליק אותך?
אולארצ'יק: "אהבתי, התחברתי להומור ולסרקזם".
כשצופה שבר צלחת על הראש של קובי אוז
אולארצ'יק הפיק גם את האלבום השני של הלהקה. למרות שנכללו בו כמה מהלהיטים הגדולים שלהם, הוא זכה בעיקר להתעלמות. עד שבערוץ 2 הניסיוני התחילו לשדר את הקליפ של "בתוך נייר עיתון". וכך הוא נולד:
אוז: "הלכנו למועדון יווני מול הים והייתה שם הופעה יוונית אז אמרנו 'תרשו לנו לפני ההופעה היוונית לשיר את השירים שלנו'. כמובן עלינו לשיר את 'בתוך נייר עיתון' והקהל ממש לא אהב את זה והסתכל עלינו באדישות. אפילו בא בנאדם ושבר לי צלחת חרס על הראש. הצלם צילם אותנו ואז עלה הזמר היווני ושר את השירים היווניים שלו. כל הקהל קם לרקוד ושמח ואז צילמנו את הקהל, ואחרי זה תפרנו מזה קליפ. אחרי שאנשים ראו את זה, הם אמרו 'בואנ'ה, זה רקיד".
באמצע שנות ה-90' טיפקס הגדירה מחדש את המיינסטרים הישראלי. הלהיטים שלהם הצליחו למחוק את הגבולות בין סגנונות מוזיקליים שונים ולשלב פופ, רוק ומוזיקה מזרחית. חלק מהשירים שלהם השתלבו בפריים טיים הטלוויזיוני (כמו שיר הפתיחה של "שמש") והם גם אחראים במידה מסוימת לטיפוח דור חדש במוזיקה הישראלית, לא מעט בזכות האוזן של קובי שידע לזהות את הפוטנציאל - בין היתר של זמרת אחת שהייתה אז בתחילת דרכה.
"שטיפקס יכתבו לי שיר? זה חלום"
"וואו, כמה שנים עברו מאז", אומרת שרית חדד, "אני חושבת שאני הייתי בת 17". ואוז נזכר: "חוף לבנון בכנרת, אומרים 'יש איזו ילדה, שרית חדד', אני שומע קהל שר את השירים והיא מפעילה את הקהל - קול חודר שריון, מדהים. אני אמרתי לאבי גואטה 'חייבים לעשות משהו, אני אכתוב לה משהו'".
וחדד מוסיפה: "אני זוכרת שבסוף ההופעה שהוא סיפר שהיה שיח, דיבור לעשות דואט עם טיפקס - אני בכלל עפתי לשמיים, קובי אוז, טיפקס, יכתבו לי שיר? זה חלום, מי בכלל חלם על זה? ובאמת היה לנו מפגש מדהים באולפן, אני זוכרת שהחיבור היה כל כך טבעי ומיידי".
אוז: "כשאת הגעת, אני זוכר שזה היה במכה אחת, שרת בטייק אחד את הקטע ב'למה הלכת ממנו'. אני ממש זוכר את הרגע הזה שאנחנו מסתכלים על אחד על השני ואומרים 'וואו, מה זה הדבר הזה'. את זוכרת את הקליפ הטפשי הזה?".
חדד: "כן, זה היה בשחור לבן עם התלתלים והמשקפיים. אני חושבת שאחרי שהשיר הזה יצא לא יכולתי לצאת מהבית מבלי שאנשים זיהו את שרית חדד, אותי, ואני זוכרת שזו הייתה הצלחה מסחררת בתוכניות טלוויזיה".
אוז: "בהרבה מובנים אני קצת שרית, היא סוג של אלטר אגו שלי. כשאני כותב אותה, את הביטחון שלה, נגיד בשיר כמו 'יאללה לך הביתה מוטי".
חדד: "קובי כאילו זיהה בי כל כך הרבה דברים שאני חושבת שאני לא ידעתי אפילו, כל הטקסטים והמילים של אישה מאוד מאוד חזקה - אני הייתי ילדה בת 17, תמימה, ועם השנים המילים כל כך אמיתיות וכל כך התחברו אליי ולמי שאני".
הסוד שנחשף: "ניסינו מישהי אחרת"
ולפעמים שיתופי הפעולה של טיפקס היו מפתיעים ולא שגרתיים, כמו הלהיט "פרח השכונות" עם השחקנית עלמה זק, שמבהירה: "אני פרח? פרח. גרה בשכונה? כן. מתבקש. זה הפתיע אותי כמו שזה הפתיע אותך - למה אני? אבל זה נורא החמיא לי ואמרתי 'יאללה'". ואוז חושף מאחורי הקלעים: "האמת היא שניסינו מישהי אחרת וזה לא עבד באותה המידה ואמרנו כאילו..."
זק: "מה? פעם ראשונה שאני שומעת את זה. אני רוצה לדעת מי זו".
אוז: "אחרי 18 שנה... לא, אני לא יכול להגיד, אני לא אפגע בה".
זק: "אה, זה יפגע בה כאילו? זה פוגע בי שאני ה'סקנד בסט'".
אוז: "לא, את ההצלחה".
זק: "אתה תגיד לי אחר כך בסוד? תסמס לי אחר כך".
אוז: "כן".
זק: "טוב".
אוז על המחאה: "לא יכול לבחור צד"
שנים שקובי נחשב לאומן מחאה - נגד הקיפוח והפערים החברתיים ובעד האנשים הקטנים. אלא שדווקא עכשיו כשהמדינה בוערת וישראל מחולקת, הוא בוחר לקחת צעד אחורה.
בזמן שאנחנו יושבים פה, יש עוד הפגנת ענק נגד המהלכים של הממשלה. אני יודע שאת הולכת להפגנות...
זק: "כן, אני הולכת. קובי אתה לא הולך?"
אוז: "תמיד כשאני בהפגנה אני מרגיש שכאילו אלו אבא ואימא שרבים ואני לא יכול לבחור צד, זה קשה לי להגיד 'אני עכשיו עם אימא, ואבא אתה חתיכת...', לא יכול לעשות את זה. ככה אני רואה את זה".
זק: "אבל זו ההפגנה, בשביל שישמעו את קולנו ואת הצד שלנו".
אוז: "כל פוסטר שאני קורא זה 'ממשלת זדון', 'מושחתים' - זה לא מדבר אליי הדיבור הזה. אני כן חושב שצריך לעצור ולדבר ואני חושב שהרבה אנשים חושבים כמוני, מצד שני אני לא יכול להתחיל לדבר עם מישהו שהרגע העלבתי אותו ברמה הזו, 'אתה גנב ובוא נשב נדבר'. זה לא נראה לי כמו התחלה טובה לשיחה".
זק: "אבל הבנאדם הזה, הגנב הזה, הולך לגנוב לך את החיים ואתה חייב קודם להגיד 'היי, אני פה'".
אוז: "אני חושב שאפשר להשמיע התנגדות בלי להשתמש בטרמינולוגיה הזו".
וכשמגייסים את המוזיקה שלך לטובת המחאה?
אוז: "השירים שלי הם לצורך מי שרוצה, אני לא יושב ואומר 'את זה אל תעשה'. זה התפקיד של שירים - כל ארוחה שאנחנו יכולים לאכול ביחד עדיין , אם היא ארוחה תרבותית, כדאי לנו לאכול ביחד מאשר להתחיל להגיד 'זה של אלה וזה של אלה', תראה את הקהל..."
זק: "אבל זה בדיוק מה שהממשלה הזו עושה - 'זה של אלה וזה של אלה'".
אוז: "כן, השאלה היא כרגיל מי מתחיל, אלה יגיעו לאהרן ברק ו...".
זק: "קובי, אתה התחלת".
אוז: "זה נכון".
"רצינו רק למחוק את הגבולות"
רגע לפני שהתפרקו, הספיקו טיפקס לרשום גם הופעה שנויה במחלוקת בתחרות האירוויוזיון. הם לא הצליחו לעלות לגמר וזמן קצר לאחר מכן פירקו את הלהקה רק כדי להתאחד שוב אחרי 6 שנים.
בבית המייסדים של שדרות שמציג את הסיפור של חלוצי העיר, לטיפקס יש מקום של כבוד. ועמיר פרץ, ראש העירייה המיתולוגי, אחראי במידה מסוימת לחיבור הזה שבזמנו נראה בלתי אפשרי.
"הקרע אז בין הקיבוצים לעיירות הפיתוח היה חבל על הזמן, מדמם מאוד, ואתם החלטתם לבנות משהו לחבר", פרץ אומר לאוז ופרמן שמבקרים במקום. "איך העזתם לקרוא לזה טיפקס? דבק מגע היה צריך כדי לחבר, אתם הסתפקתם בטיפקס כדי לחבר". ואוז עונה: "אני חושב שהחיבור קיים, רצינו רק למחוק את הגבולות כדי שנוכל לעשות. אתם, מה שעשיתם - יצרתם לנו מסגרת להיפגש ואנחנו לקחנו את זה בשתי ידיים והרמנו מזה מוזיקה".
אתה מספר איך לפני 30 שנה ניסית לבנות גשרים. אתה רואה מה קורה היום, יש הרגשה שמנסים דווקא יותר להפריד, לחדד את ההבדלים.
פרץ: "הם לא יכולים, זה נגמר. התושבים הכריעו".
מה אתה אומר לאלו שטוענים שעד היום יש את החלוקה הזו של ישראל הראשונה וישראל השנייה?
פרץ: "קודם כל אין שום סיבה להסתיר, בוודאי שהיו קשיים. אין מצב שבו מישהו בשדרות ירגיש שהוא לא יכול להתחרות על תפקיד של מורה מול קיבוצניק שמגיע".
אוז: "עשינו דרך ארוכה, יש עדיין דרך לעבור אבל עשינו דרך ארוכה. עיקר הדרך הזו נובעת מכך שנפגשים יותר אנשים ועובדים הרבה יותר אנשים ביחד. אלו לא בועות מנותקות, התנפצו ה'בועות' האלה. ועכשיו יש איזו תיאוריה שהכול מתחלק לשניים אבל הכול לא מתחלק לשניים אלא להמון חלוקות, לא שתי ישראל אלא 400 ישראל וכל אחת רוצה להגיע למקום הכי טוב שיכול להיות, אבל ההבדל בילדים שלנו הוא הבדל גדול".
פרץ: "מה שהכי חשוב הוא שהשיח היום מתנהל בגובה שווה - אני מדבר לעיניים שלו".
פרמן: "אם היינו פועלים רק לפי הסטיגמות, רק לפי המציאות שמתארים שהייתה, אז אני לא חושב שהיינו מגיעים לאן שהגענו".
כשהתחלתם חשבתם ש-30 שנה תופיעו עם השירים האלה?
אוז עונה בלי לסכם: "תמיד הרגשתי שאנחנו עושים משהו גדול, אבל אנחנו רק התחלנו. זה סיבוב הניצחון שלנו, הדבר הזה".
תחקיר: מאי פכט