הסיוט של איריס קול, מגישת הרדיו הוותיקה, התחיל לפני 6 שנים כשהייתה בת 46. בלי סימנים מקדימים או רקע משפחתי, בלי טראומות עבר או שימוש בחומרים מסוכנים - ככה בהפתעה נוצר במוחה חוסר איזון הורמונלי והתפרצה אפיזודה פסיכוטית שנקראת הפרעה דלוזיונלית, כזו שבמשך שנים גרמה למחשבות שווא ופרנויה.
"אני חייבת להודות שככל שהזמן חולף ואני מתרחקת מהאפיזודה הזו, זה מרגיש קצת כמו סיפור של מישהי אחרת. אבל אני חשבתי שאני נמצאת במעין ניסוי כזה ויש קבוצה של אנשים שבחרו בי והם מגיעים לאנשים הכי קרובים אליי ומעסיקים אותם"
ומה המטרה של הניסוי?
"לראות מתי אני שמה קץ לחיי"
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
את זוכרת בערך את התקופה שבה זה מתחיל, המחשבות הראשונות?
"אני חושבת שאפשר להגיד שזה קשור באיזשהו אופן קצת לשירה שקראתי ולדברים שראיתי - שם אולי הבחנתי בפעם הראשונה ש'כותבים עליי'"
את קוראת שיר ואת אומרת -
"'זה עליי, זה עליי. אני לא מכירה את האנשים האלה, למה הם כותבים עליי?' אני אתן לך דוגמה לניואנסים שחייתי איתם - נגיד אם הבן שלי היה מנשק אותי, אז הייתי בטוחה שזה סימן להתיישר, לשים לב - 'את במשחק, את בניסוי, תתיישרי'".
"תקשיבי זה כאב, הנשיקות האלה היו מאוד מאוד כואבות, ואיזו אימא לא רוצה שהילד המתבגר שלה ימשיך לחבק ולנשק אותה? את מבינה? ככה התנהלו החיים שלי"
ואין אפשרות להגיד לעצמך "אוי נו איריס די, תעזבי את זה" ולעבור הלאה?
"לא, זה כמו שתקוע לך מגפון באוזן וצורחים לך דברים. לא שמעתי קולות, חשוב לי להגיד, לפחות זה נחסך ממני - אבל זו הייתה מין העברת מסרים כזו"
כמה זמן הסתובבת עם המחשבות האלה לפני ששיתפת אנשים?
"לפחות שנה"
גם את הטירוף שבראש היא שמרה לעצמה, הסתירה. כולם הרי חשודים, כולם "משתפי פעולה", כל שיר נועד להעביר לה מסר וכל מפיק או עורך ברדיו הוא חלק מהמזימה, אפילו המרואיינים. "העלו את אסף אמדורסקי ושמעתי אותו באוזניות אומר 'להגיד לה את זה? בטוח?', והייתי בטוחה שהם סוגרים איזה משהו ובמקרה שמעתי את זה. מאירה, שמת לב שאני בכזה מצב?"
"הייתה תקופה מסוימת שכן",עונה לה העורכת והמפיקה מאירה פרץ. "יום אחד היינו צריכים לנסוע לבאר שבע לשידור ואמרתי לאיריס 'טוב, אני עוד חצי שעה צריכה לצאת'. פתאום היא התפרצה בבכי ואמרתי 'יואו מה קורה פה?' כאילו עכשיו אני נוטשת ועוזבת אותה. פה כבר התחלתי לחשוד שמשהו לא מסתדר". ואסף נבו שעובד איתה ברדיו נזכר: "איריס חשבה שאני חלק מהקונספירציה, מהקנוניה. שאני הונחתתי לתוך הרדיו כדי בעצם להיות מהאנשים ששולטים עליה. ויום אחד היא פשוט נעלמה".
זו הייתה הפעם הראשונה שנדם לאיריס הקול. את הקריירה בתחום התקשורת היא התחילה כבר לפני 25 שנה ככתבת במגזין "פנאי פלוס". בסוף שנות ה-90 היא קיבלה תוכנית ברדיו שעוסקת ביחסים ובמיניות, אז הפכה לכוכבת. ב-14 השנים האחרונות היא מגישה את תוכנית התרבות היומית ב-103FM, התחנה שהפכה לבית השני שלה.
כשפגשנו אותה עכשיו קשה היה להאמין שהאישה החזקה, זו שמספרת על הכול בקור רוח ולא נשברת, נאלצה להתמודד עם מציאות מדומה - כמו מטריקס שהשתלט על חייה. וכשהמשחק בראש החמיר וגם בעלה דרור ושלושת ילדיהם "פעלו נגדה", כבר לא היה לה לאן לברוח: "חשבתי שהבית מרושת במצלמות, חיפשתי", היא מודה.
איך חיים ככה כל הזמן עם המחשבות האלה? איך מתפקדים?
"בטירוף. את עצובה מאוד, באיזשהו שלב הפכתי לבוכייה מאוד. הרגשתי שאין לי כוח יותר, אין לי כוח להסתיר ולהתחבא ולבדוק לבן שלי אם השתילו לו מיקרופון באוזן או לחשוד באיה וביהלי, אני לא יכולה יותר"
"זה אירוע מפחיד, מבעית ממש", מספר דרור חליבה, בעלה. "אשתך מאבדת את זה - 'אתה לוקח את הילדים', אתה מוציא אותי מהבית', דברים שבאים משום מקום ואין להם אחיזה במציאות. נסענו לפסיכיאטר בכפר סבא והיא יושבת מולו אומרת לו 'אתה שחקן מבית צבי, אני מכירה אותך'. זה בסרט", וקול מסבירה: "תקשיבי, הייתי כבר בכזה ייאוש".
"הוא מתקשר אליי ואומר לי 'תשמע, איריס מאוד מאוד חולה'", דרור משחזר את השיחה הטעונה עם הפסיכיאטר. "הוא אומר 'זה או שהיא הולכת לטיפול מאוד אינטנסיבי או שזה יילך ויחמיר עוד יותר'"
יילך ויחמיר? לאן זה עלול להגיע?
"התאבדות, פגיעה באנשים, פגיעה בעצמה - לא יודעים לאן זה יכול להגיע"
בהמלצת הפסיכיאטר, קול נשלחה ל-3 חודשים באשפוז יום. בכל בוקר הייתה מתייצבת לשיחות עם פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. לא היה אכפת לה אם מזהים אותה, העיקר שיעזרו - שמשהו יצליח להשתיק את המחשבות. "פה היו הדמעות שלי", היא משחזרת במרכז לבריאות הנפש על שם בריל בתל אביב.
למה זה קורה? מה הגורמים לזה?
"זה לא כל כך ברור", מנסה להסביר ד"ר חן אבני, פסיכיאטר מומחה משירותי בריאות כללית. "למרות שיש הרבה מאוד מחקרים בנושא, זו כן תופעה די נדירה - ההערכות הן שזה בין 1 ל-1,000 איש ל-1 ל-2,000. אנחנו יודעים שהפרעה דלוזיונלית קורית בעיקר לאנשים בין גיל 35 ל-45, אבל יכולה לקרות בכל גיל. יש שכיחות יותר אצל אנשים עם אישיות יותר פרנואידית, אבל זה לא חייב להיות. כלומר זה משהו שיכול לקרות פחות או יותר לכל אחד"
וגם אין דרך למנוע את זה
"נכון, אין שום דרך כזו למעט טיפול שלא מפסיקים אותו", עונה ד"ר אבני. "הוא מקטין את הסיכויים שזה יחזור אבל אני לא יכול להגיד שזה מונע ב-100%".
גם אחרי חודשי האשפוז, זה לא עזב את איריס. במשך שנתיים היא נטלה כדורים חזקים נוגדי פסיכוזה, אבל הצליחה לחזור ולשדר ברדיו למרות הכול. לאט לאט גם ווליום המחשבות הלך ונחלש, ואז הגיעה הקורונה: "וואו, מה שהולך להיות לי עכשיו", היא משחזרת את אותן תחושות, "בבית, סגורה, יוצאת לחל"ת מהעבודה. מתחילות כל הקונספירציות - 'אני הולכת ליפול פה, אין איך לצלוח את זה'. אבל זה לא קרה".
בשקט החל"ת היא הוציאה את ספר השירים "ציפור לא ממציאה שמיים", ובו היא מתארת בטקסטים יפים וקטנים את כל הסיפור שלה. בימים אלה היא גם עובדת על פרויקט מוזיקלי: את המנגינות הלחין בעלה דרור ואת השירים שכתבה יקריאו אומנים כמו שולי רנד, דן תורן ואריק סיני. "אני יכולה להגיד לך שהיו אומנים שאמרתי להם 'זה בהקשר הזה והזה' והם נעלמו", היא חושפת. "יש כאלה שאולי לא רוצים שזה ידבק בהם"
יש הרבה סטיגמה סביב הפרעה נפשית, לא?
"נכון - 'מסכנים', 'מסוכנים', 'ללא דרך', 'אבודים'. את יודעת מה אמר לי מישהו? 'די, התפנקת'. כאילו המחלה הזו הייתה מין התפנקות כזו, משהו שהרשיתי לעצמי"
הסיפור שלה היה ונגמר. בשנה האחרונה היא סוף סוף חזרה לרדיו, חזקה ובריאה מתמיד. היא כבר לא זקוקה לכדורים החזקים, כבר לא מאבדת תחושת מציאות. היום היא יודעת: זה היה רק הקול שבראש.
יש משהו מאוד אמיץ מצידך ככה לבוא ולספר את הסיפור שלך
"אני מסכימה, אבל אני רוצה לספר את הסיפור הזה. אני באמת רוצה לספר אותו. קרה לי משהו באמצע החיים - סיוט, פחד, בדידות איומה"
עד כדי כך
"כן. מורכבות הנפש תמיד עניינה אותי. פה ושם קראתי מחקרים וכתבות אבל היה לי ברור שאין מצב שזה קורה לי. יש לזה ערך, לסיפור הזה שלי. להראות לעולם מי אנחנו, המתמודדים - ואנחנו נראים כמו כל אחד אחר, זה יכול פתאום להגיע, ולהראות שישנן מחלות נפשיות שאפשר לצאת מהן"
זה מאחורייך?
"אני מקווה מאוד, נראה"