הבמאי יאיר שרמן לא חושש לקחת יצירה קדושה כמו "המלט" של שייקספיר ולנער ממנה את האבק בעיבוד בימתי עכשווי, מפתיע ופרוע לאחד המחזות הגדולים בכל הזמנים. יכול להיות שיש לכך קשר לרקע העשיר שלו בעולמות הפרינג', שם לומדים למתוח את הגבולות האומנותיים ללא צורך להתחשב בשיקולים מסחריים.
שרמן בן ה-38 שגדל בירושלים, עבר בגיל 19 לניו יורק ללימודים באקדמיה האמריקנית לאומנויות הדרמה וחזר כעבור כמה שנים לתל אביב. את ההצגה הראשונה שלו, "השיעור" מאת יונסקו, הוא העלה ב"צוותא" בגיל 26 - וכך התחיל לביים רצף ארוך של יצירות פרינג' שהוצגו בין היתר בתיאטרון הערבי-עברי שביפו, במקביל לעבודתו כמורה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין ובחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.
הפרויקט הרפרטוארי הראשון יצא לדרך בתיאטרון באר שבע, שם הוא ביים את "הלוויה חורפית" של חנוך לוין, ובהמשך אף קיבל הצעה לא שגרתית לביים את "אשכבה" של המחזאי המוערך בבייג'ין. בעקבות כך, הוא טס עם צוות של יוצרים ישראלים לעבוד על ההפקה בהשתתפות שחקנים סינים שרצה עד אשר פרצה הקורונה. ההחלטה של יאיר לעבור למוסדות הרפרטואריים הולידה לא מעט עיבודים מדוברים בתיאטראות בשנים האחרונות - "השחף" בכיכובה של ג'וי ריגר, "מעשייה מגונה" בקאמרי, עד "המלט" בימינו אנו. אבל מה היה המניע?
"כשחזרתי לארץ מניו יורק התחלתי לעשות חזרות בדירה שלי ועל גגות של בניינים", מסביר יאיר. "אמרתי לעצמי שאחר כך אמצא איפה להציג, זה לא שינה לי. מבחינתי יכולתי לעשות את זה בבית שלי ולהזמין חברים לראות. אני רציתי לעשות תיאטרון ולא הרגשתי שמה שיעצור אותי זה כסף או תמיכה. פרינג' הוא תיאטרון שוליים שמתוקצב בהתאם בהשוואה לרפרטוארי שמקבל סכומים גדולים הרבה יותר".
לאט לאט גילה יאיר את הסצנה הפורחת של התיאטרון העצמאי בארץ: "היה לי נחמד להיות בשוליים, הרגשתי שזו סביבה שמאפשרת להרים הצגות ניסיוניות ומחתרתיות, מקום שבו אני יכול לחפש את השפה שלי ולבנות אותה בלי שיקולים של קהלים ותקציבים גדולים או לחצים חיצוניים שישפיעו על הבחירות שלי. בשלב מסוים הרגשתי שהגעתי לשיא ושאני קצת מותש לשמש גם כבמאי וגם כמפיק. השוליים היו נוחים אבל גם מצמצמים. חשבתי שאני צריך לנסות למצוא דרך להיחשף לבמות גדולות יותר".
אבל יאיר לא דפק על דלתות, לא קבע פגישות וגם לא ניסה לחזר אחרי מנהלים אומנותיים. "תמיד האמנתי שכרטיס הביקור הכי טוב שלי אלו ההצגות", הוא משתף. "הייתי מזמין אורחים רבים ולא כולם היו באים. כמו שהיו ביקורות טובות לצד ביקורות לא טובות ועדיין המשכתי ליצור כל הזמן". כשהתחיל לעבוד בבתי ספר למשחק, הוא מספר שהחשיפה כבר הייתה שונה: "ראו כמה עבודות שהכנתי ושם למעשה הציעו לי את העבודות הראשונות שלי. זה היה תהליך הדרגתי עד שהגעתי להמלט".
ובכל זאת, איך זה קרה?
"זו ההפקה הראשונה שלי בבית ליסין. נפגשתי כמה פעמים עם ציפי פינס, המנכ"לית והמנהלת האומנותית של התיאטרון, וניסינו למצוא שפה משותפת, חומר שיתאים גם לה וגם לי. נראה לי ששנינו חשבנו שלא נוכל לעבוד ביחד למרות שהפגישות היו נעימות. אני חשבתי שהיא מסחרית מדי והיא חשבה שאני אומנותי מדי. עד שיום אחד היא יצאה מסדנה בסטודיו של יורם לוינשטיין שבמהלכה אסף יונש עשה מונולוג מתוך 'המלט'. היא ראתה הפקות שביימתי בעבר כמו 'חלום ליל קיץ', והיא זו שחיברה את הנקודות בין אסף, אליי ולהמלט".
"זה היה צעד אמיץ מבחינתה - גם להציע לי לביים את המחזה, כשהיא יודעת שההצגה תימשך לא פחות משלוש שעות, וגם לתת הזדמנות למישהו חסר ניסיון שמקבל תפקיד שהוא חלום של כל שחקן".
אלימות, סמים, עירום. בעיבוד החדש יש מראות מהפרועים והנועזים שנראו כאן. לא חששת כשמדובר בשייקספיר?
"החשש היחיד בלגעת ביצירה כמו המלט הוא שאקח אותה ולא אעשה איתה שום דבר חדש. באופן כללי, מה שאני נוהג לעשות בעבודה שלי זה לקחת קלאסיקות ולתת להן פרשנות עכשווית ולנער מהן את האבק. אני לא חושב שיש ממה לחשוש. אני נהנה להוציא מהחומרים האלה צדדים שאנשים אולי לא רואים כשהם קוראים אותם. מה גם שלא נגעתי בטקסט, אני לקחתי את המחזה כמו שהוא, קיצרתי אותו ממש מעט ובעצם רציתי להפיח בו רוח חדשה על פי הדמיון שלי".
מה הייתה המטרה? רצית להפתיע?
"התיאטרון זו אומנות של ההווה ולא נועד לשחזר משהו. כששייקספיר כתב את 'המלט', הוא עשה זאת להווה של זמנו. הקהל צפה במחזה ולמרות שהמלט התרחש בדנמרק, כולם ידעו שהוא מדבר על שחיתות באנגליה. אני לא מנסה לחדש אלא לתווך טקסט שנכתב לפני כמה מאות שנים למציאות היום-יומית שלנו בישראל של 2022. אין כאן רצון להנגיש או להקל".
בוא נדבר על המלט עצמו, אסף יונש, שכמו שציינת לא מגיע עם ניסיון במשחק ונכנס לנעליים גדולות.
"זה נורא כיף להמר, יש בזה משהו מאוד מרגש כי או שהלכת על כל הקופה והצלחת או שנכשלת. אנחנו חיים במקצוע שהמהות שלו ניזונה מריגושים. אתה לא רוצה לעשות משהו שכבר עשו, אתה לא רוצה לראות פוסטר של הצגה ולומר - 'אה, נו, אני יודע איך זה ייראה ואיך זה יישמע'. וגם, חלק מהעבודה שלנו זה לטפח כישרונות חדשים וצעירים ולקדם אותם. אין לי גאווה גדולה יותר מליהוק שחקן שהיה תלמיד שלי להצגה. ספציפית בהצגה הזו יש שמונה שחקנים שהיו סטודנטים שלי וזה משמח מאוד".
הצגה באורך שלוש שעות עם הפסקה של 15 דקות. איך הקהל הלא מנוסה מתגבר על זה ואיך שומרים על תשומת הלב של הצופים?
"אני חושב שהקהל צריך לדעת לקראת מה הוא בא. עוד לפני שהתחלנו חזרות, ציפי אמרה בחצי צחוק - 'טוב, זה יהיה חמש שעות ולא אכפת לי'. זה מחזה באורך של שתי הצגות שגרתיות כשהזמן שיש לעבוד עליו הוא כמו הצגה רגילה. דיברנו על כך שלא יהיה פשוט לשווק הצגה כזו וידענו שזה הימור אם נחזיק את הקהל במשך זמן רב באולם, אבל המטרה הייתה להחזיר את הקלאסיקה הזו לתיאטרון הישראלי. אם יהיה קהל, אם יאהבו או לא יאהבו, את זה אי אפשר לדעת גם לא במקרה של הצגה מודרנית שנמשכת שעה ורבע".
"אז נכון, האורך הוא משהו שמעסיק הרבה אנשים בגלל שלא רגילים לזה, אבל רוב ההצגות בגרמניה וברוסיה הן שלוש שעות פלוס. זה מפחיד כי אתה בוודאי לא רוצה שקהל יעזוב באמצע ואתה גם לא רוצה להרגיש שאתה מתעלל בו. לכן, נערכנו לכך מהמודעה הראשונה והובהר בה מה משך ההצגה ומה הרוח והאופי שלה כדי שהקהל הנכון יגיע ואף אחד לא יחשוב שהטעו אותו. התחושה הכללית היא שמגיעים אנשים שיודעים לקראת מה הם באו, ואותי באופן אישי זה משמח שהקהל צעיר ברובו, מה שלא רואים ברוב ההצגות הרפרטואריות".
אולי תופתעו שהשלב הכי פחות מועדף בתהליך מבחינת שרמן הוא דווקא הרגע שבו ההצגה פוגשת את הקהל. "בהרבה מובנים זה סוף התהליך, סוג של פרידה. זה כבר שלב המימוש וההגשמה", הוא מסכם. "אתה מבלה הרבה שעות ביום בעולם יצירתי ודמיוני לגמרי שאתה מחליט מה החוקים בו. יש הרבה נקודות ציון שמסבות אושר, בעיקר בחדר החזרות כשכולנו ילדים שמשחקים בתוך ארגז חול. כשאתה פותח את השערים ונכנס קהל לראות את העבודה שלך, אז נוצר מצב שהמציאות כאילו מתערבבת לך בתוך החלום. אז אני עובר תהליך של השתבללות".