בחמש שנים בודדות של פעילות, חברי ההרכב "שאזאמאט" כבר יכולים לזקוף לזכותם שני אלבומים, סולד-אאוט בכל הארץ והשמעות בגלגלצ. אחרי שתפסו את הבמה המרכזית בפסטיבל "אינדינגב" לצד ההדליינרים, הם כבר מתכוננים להופעה הבאה ברידינג 3 שבנמל תל אביב. בזמן שהדג נחש ורביד פלוטניק משמשים עבורם השראות מוזיקליות מרכזיות, משתפים המוזיקאים על התחושה להיות חלק מקהילה תומכת ומתפתחת של היפ-הופ ישראלי. אבל הם לא היו בטוחים שהם רוצים לעשות את הכתבה.
"יש הרבה אומנים שהצליחו בלי להתראיין אפילו פעם אחת. אנחנו מעדיפים להשקיע בדברים אחרים", אומרים בגילוי לב גדעון טרגנו וניר אשכנזי, שני סולני הלהקה. ובכל זאת, כיאה לאומנים, הם מרגישים שיש להם מה להגיד. זה ניכר גם בשירים ובמסרים שלהם, שמתמקדים לרוב במה שקורה בעולם החיצון ובהשקפה האישית שלהם. היום הם דווקא עוברים תהליך של הסתכלות פנימה.
"גדעון ואני גדלנו יחד בצפון", פותח אַשכֶן, ששמו ניר, אבל אף אחד לא מכנה אותו כך. "התחלנו לכתוב ראפ ביחד על החברים. נפגשנו לכתוב אבל די בצחוק ובתור תחביב, כמו ללכת לשחק כדורגל בשכונה". אשכן נרשם ללימודים, וכשטס לטייל בהודו הבין שהוא רוצה לקחת את הראפ צעד אחד קדימה. "פחדתי שיום אחד אגיד 'יכולתי להיות ראפר ומוזיקאי ענק' ושזה לא יניח לי אף פעם. החלטתי לתת לזה שנה, שעוד לא ידעתי מה אעשה בה בכלל. כשחזרתי לארץ שאלתי את גדעון אם הוא רוצה להיות איתי ראפר. ממש במילים האלה. ואז אמרנו שניתן את השנה הזו ביחד".
השניים חיפשו מפיק, והגיעו לשי קולבר דרך חבר משותף. בתור התחלה הם נפגשו עם ג'ימבו ג'יי (עומר הברון), ראפר ושחקן. "הוא היה הראשון שאמר לנו, 'למה שלא תקימו להקה?' והטיפ הזה הרגיש לי כמו כפפה ליד", סיפר אשכן. השלושה חברו למתופף איתי גרינברג, והם החלו לנגן יחד בביתו שבתל אביב. באופן כמעט בלתי נמנע הצטרפו אליהם הגיטריסט נמרוד ויאלגוס והקלידן ריף שפירא, שני השותפים לדירה של איתי, שהפכו להיות גם הם חברים בהרכב. אך זה לא הסוף: מאוחר יותר הם חברו לאביעד דובדבני שמנגן על הבס, ויחד הם סללו את הדרך כלהקה.
הם מספרים על הכוונה להתמקד בחברים ובלהקה עצמה באלבום השלישי, עליו יתחילו לעבוד בקרוב. "ככל שאנחנו בתהליך הזה, אנחנו מבינים שככה אנחנו רוצים להגדיר את עצמנו. לא רק להקה, אלא חברים, משפחה", סיפר גדעון. "אם אני בצרה - הם יהיו הראשונים שאתקשר אליהם. בגלל זה גם השיקול החברי תמיד יהיה מעל השיקול המסחרי. יכול להיות ש'הפריצה הגדולה' עוד לא קרתה עבורנו כי אנחנו לא הולכים לפי התווית המסחרית והמקצועית, אבל זה לא מעניין אותנו", סיפר גדעון.
"את התיאבון המסחרי אי אפשר להשביע", מוסיף אשכן. "בפעם הראשונה שהכנסנו שיר לגלגלצ היינו בעננים במשך שעה - וישר עברנו לחשוב מה הדבר הבא. אי אפשר להשביע את המפלצת הזו. לקח לנו הרבה זמן לקלוט את זה, אבל בסוף הבנו שאם אי אפשר לספק את הדבר הגדול הזה, פשוט לא נשים אותו במקום הראשון".
חברי הלהקה הבינו די מהר גם את העובדה שמלבד אומנות, יש עסק לנהל – ולכן מתייחסים לכל מה שמסביב למוזיקה באותה רצינות, ואפילו יותר. "אנחנו מנהלים את עצמנו. לכל אחד יש תפקיד - אחראי כספים, שיווק, קליפים. מוזיקה זה המקום לעשות כיף", גדעון מוסיף. "הדברים האחרים הם אומנם לא בהכרח כיף, אבל חשוב לנו להיות אדונים לעצמנו בכל אספקט. כל זה נוגע לעניין החבר'ה שאנחנו מקדשים. אנחנו חברים גם אם הלהקה תתפרק, וזה אולי אוטופי ודביק אבל אנחנו רוצים להיות אלה שניגנו בגיל תיכון במחסן ביישוב וחלמו להיות גדולים. זו הוכחה שלא צריך איש שיווק: קח מהאנשים שלך את מי שיש לו את האוריינטציה לזה ושילמד את זה. כל אחד ומה שמתאים לו".
פרט לכך, הם מקפידים כל כמה חודשים להיפגש כדי לדבר על כל עניין אחר מלבד מוזיקה. את המפגשים האלה הם מכנים "שיחת ליטופים": מכינים מרחב בטוח, אפילו מדליקים נרות, וכל אחד מדבר על מה שיושב עליו. "בהתחלה היינו מפחדים מהשיחות האלה, היום אנחנו מגיעים לשיחה ויודעים יהיה טוב. יש לנו דברים שיושבים על הלב, וזה המקום לפרוק", סיפר גדעון.
לפני כחודשיים הם רשמו הישג לא מבוטל כשהשיר "יושב עליי בול" נכנס לפלייליסט של גלגלצ, בנוסף לגרסת כיסוי שהכינו לאחיות קרקוקלי שהביאה להם הרבה קהל. למרות זאת, הם היו במקום לא טוב. "כנראה היינו בלחץ ורבנו המון. הכול היה נפיץ, והכול התרחש בוואטסאפ, שזו פלטפורמה נוראית לוויכוחים. ישבנו ביפו על הדשא ל'שיחת ליטופים' ובסופה קבענו תאריך לכמה ימים בירדן, כי צריך גם ליהנות ביחד. זה כלי שילך איתנו לנצח".
"היום העניין של 'מעגלי גבריות' זה דבר שנהיה מאוד נפוץ, אבל לא צריך להיות לבוש בלבן ועם מחרוזות של שיבא בשביל להיות גבר שמדבר על רגשות", אומר אשכן. "אנחנו שבעה גברים שהם מאוד גברים, אפילו בבונים, וכשאנשים שומעים על הכלי של 'שיחות ליטופים' זה דווקא מגניב אותם. זה כיף לדבר עם חברים על הרגשות שלך, וזה משהו שאנחנו רוצים להוציא החוצה ולשלב גם באלבום הקרוב – להתעסק בעצמנו במקום לדבר על מחאה ועל מה שקורה שבחוץ".
אבל בדיוק כשחשבו שהכול קורה כמתוכנן, כשגלגלצ הזמינה אותם לאירוח לאחר שהוציאו את השיר הראשון "שירת התפרנים" והם הרגישו בשיא - משהו נעצר. לאחר סגרי הקורונה, כשההופעות חזרו סוף-סוף, הם היו אמורים להופיע במוסד הירושלמי "הצוללת הצהובה" כחלק מסיבוב הופעות שמקדם את האלבום השני. "יום לפני ההופעה דיברו איתנו מהצוללת ואמרו לנו - 'אוהבים אתכם, אבל מכרתם רק 40 כרטיסים. אנחנו לא רואים את זה קורה'", נזכר גדעון.
"באותו הזמן היינו בדרך לצפון ללוויה של אבא של חבר משותף, והגענו מוקדם יותר כדי לטבול בנחל. זה הכניס אותנו לפרופורציות. אמרנו, 'בואו פשוט נגיד את האמת'. האמנו שזו רק כוכבית קטנה בהודעה שנפרסם עוד כמה חודשים, על כך שמכרנו את כל הכרטיסים למופע ההשקה הגדול בבארבי. בסוף באמת מכרנו את כל הכרטיסים למופע הזה, ובאותו היום פרסמנו את הפוסט עם כוכבית. זה היה רגע מתוק של ליהנות מהדרך. היינו רוצים לראות יותר אומנים שכותבים 'אין הופעה כי לא מכרנו מספיק כרטיסים'".
בשנים האחרונות דבק בקהל של ההרכב הכינוי "אולטראס שאזאמאט". הרעיון נלקח ממגרשי הכדורגל, שם הקהל הוא חלק מההצגה ומפגין אהבה שלא תלויה בדבר - גם אם הקבוצה מפסידה. "לקחת את זה למוזיקה זה מתבקש, כי יש הרבה רגשות מעורבים כשאתה שומע שיר שאתה מתחבר אליו", מסביר גדעון. "זה התחיל מחברים, אבל הבנו שאנחנו רוצים לפתוח קבוצה של קהל הדוק, להפוך את הקשר לדו-כיווני. היום יש קבוצת וואטסאפ של האולטראס שמונה כ-250 אנשים, ונוצרה ממש קהילה. אנחנו משתתפים בשיחות ומארגנים ערבי השמעה לאלבום שאליהם רק האולטראס מוזמנים".
"יש כאלה שמשווים אותנו לדג נחש ולשבק ס' - וזו מחמאה ענקית", אומר גדעון. "אני מאחל לנו שנגיע לחצי ממה שהם עשו, אבל מצד שני גם הבנו שאנחנו רוצים להתרחק מזה. הם להקות שהיו פורצות דרך בשנים שבהן התחילו, והביאו משהו חדש ומטורף. אנחנו צריכים לפענח איך להקת היפ הופ נשמעת כיום, ב-2022. אנחנו לא יודעים מה הזהות שלנו עדיין, וזה טוב שאין לנו תשובה טובה. זה מסע שמעניין לעבור, אנחנו מגלים תוך כדי".
מעבר לשואו על הבמה, המטרה של "שאזאמאט" היא להשמיע את דעתם בצורה בועטת - אבל לא טרחנית. "בעולם הרשתות החברתיות נשמעות הרבה דעות קיצוניות, והרבה אנשים נמנעים מלהביע את דעתם מהסיבה הפשוטה שאין להם כוח לריב עליה. אנחנו לא ימנים ולא שמאלנים - אלא משמיעים את קול ההיגיון בווליום ממש גבוה", הם מסבירים בנחרצות. "אם הייתי פוגש עכשיו את הצל, הייתי אומר לו: 'אחי, בוא נדבר על ביטים ולא על פוליטיקה'", מסביר אשכן. "יש כאלה שאומרים שהוא מסוכן, יש כאלה שאומרים שהוא מלאך, אבל מבחינת מוזיקה יש מה ללמוד ממנו. אני בטוח שהוא היה שמח לשים את הדעות הפוליטיות בצד ולדבר על היפ הופ. אני מקווה שיום אחד השיח יהיה שם".
ב-19 בנובמבר הם יגיעו לרידינג 3, הופעה אחרונה בסימן האלבום השני, לפני שיקדישו את כל כולם לאלבום הבא שצפוי לצאת ב-2023. היום הם כבר מבינים שאין נוסחה, אין ז'אנר. הם רוצים ליצור את מה שמתחשק להם ואת מה שיושב עליהם. "החלום זה בכלל לגור בצפון ולהקים מרכז ללימודי מוזיקה כמו בסרט 'סקול אוף רוק', הם אומרים בחיוך. "תכלס, זה מגוחך ואידילי מאוד, אבל בסוף גם להקים הרכב ראפ זה מאוד מטופש בעינינו. העובדה היא שאתה יכול לחלום את החלום הכי טיפשי - וזה עדיין יכול לקרות".