שלומי שבת חגג השבוע יום הולדת 68. לא יום הולדת עגול, גם לא חצי עגול, אבל בכל זאת אפשר להגיד שיש לו הרבה סיבות לחגוג השנה ואם רוצים לדייק - 40 סיבות לחגיגה. מאות שירים, 13 אלבומים, 4 אוספים, אינספור הופעות - וכל אלה מתנקזים ל-40 שנות קריירה שלא מפסיקה לעשות לכולנו שמח על הנשמה.
הספקת המון, נכון.
"האמת שבדיעבד כשאני חושב על זה, כן, אני לא ילד של פרוטקציות, הכול זה בעבודה קשה. אני גם לא מוכר אופנה. אני לא איזה טרנד של עגילים וקעקועים - אני נטו אומנות, מוזיקה, אהבה - את לא מבינה עד כמה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אבא פרנס את המשפחה ביזע"
שלומי שבת נולד וגדל ביהוד. בנם של אמילי ואברהם, שעלו לארץ מטורקיה. אחיהם של משה ולאה שבת. המוזיקה הייתה אמנם חלק בלתי נפרד מהבית שבו גדל, אבל כזאת ששומעים אותה ולא ממש מתפרנסים ממנה.
"באתי מילדות אותנטית", הוא מספר. "מהתקופה שפעם הדלתות היו פתוחות. הייתה גיטרה אחת ביהוד לאיזה משפחה והייתי בא מכסח להם את הדשא מסדר להם את הגדר החיה – רק בשביל שייתנו לי לנגן חצי שעה. עד שאימא שלי לא יכלה והיא צעקה על אבא שלי 'אתה לא מתבייש הבן שלנו הולך עובד בחינם מסכן מזיע רק בשביל לנגן בגיטרה. בוא נקנה לו גיטרה' והוא מסכן מאיפה מאיפה יביא גיטרה עכשיו?".
"הייתה גיטרה אחת ביהוד לאיזה משפחה והייתי בא מכסח להם את הדשא רק בשביל שייתנו לי לנגן חצי שעה"
היה כסף בבית?
"לא. הוא מהסס, לא היינו משפחה בעלת מעמד כלכלי, כי אבא שלי פרנס את המשפחה ביזע. כשהייתי ילד, אח של אבא שלי הפתיע אותנו ביום שישי. אז לא היו מודיעים שמגיעים. פתאום לפני ארוחת הערב דופקים בדלת. אז אבא שלי לוקח אותי, את אחותי ואת אחי למטבח ואומר לנו 'כשאימא תגיש את האוכל תגידו שאתם לא רעבים'".
"ואז אימא שלי באמת באה עם העוף ואני באמת אומר 'לא בא לי', ואז הם אכלו את העוף - הבן דוד שלי והדודה שלי ואני נורא הייתי מבואס. ואז אימא שלי הביאה אבטיח ואני באתי לקחת ואבא שלי אומר לי 'מי שלא אכל מנה עיקרית לא אוכל מתוק'".
"כשהייתי ילד, אח של אבא שלי הפתיע אותנו ביום שישי. אז אבא שלי לוקח אותי, את אחותי ואת אחי למטבח ואומר לנו 'כשאימא תגיש את האוכל תגידו שאתם לא רעבים'"
הילדים נדבקו בחיידק המוזיקלי
המשפחה של שלומי עורכת מפגש משפחתי כל שבוע, עם הילדים מנור ואביהו ועם גרושתו של שלומי חני. "אנחנו מאוד משפחתיים", אומרת בתו מנור כשכל המשפחה והנכדים אוכלים יחד סביח סביב השולחן. "המפגשים האלה זה עכשיו סביח, בערב קידוש ולפעמים גם בשבת נפגשים לצוהריים. אנחנו סופר מאוחדים ומלוכדים". "זה ממש לא מובן לי מאליו ששניהם גרושים ואנחנו יושבים כאן עכשיו ומצלמים כתבה", היא מוסיפה.
אבל המוזיקה לא פסחה על ילדיו של שלומי. מנור ואביהו נדבקים בחיידק המוזיקלי והולכים בעקבותיו, ובדומה לשלומי הם מבינים שלהיות מוזיקאי בארץ זה לא עסק פשוט, גם אם אתה הבן או הבת של שלומי שבת - ואולי דווקא בגלל זה - העסק לא פשוט בכלל.
"די ניסינו בכוחות עצמנו", אומר הבן אביהו. "אבל בסוף זה לא אבא שהוא זמר שנה וחצי, זה אבא עם כבוד ועם דרך שאי אפשר לקחת לו והוא גם לא נותן", הוא אומר ופורץ בצחוק. "משווים אותך אם אתה עושה משהו - זה כן כמוהו או לא כמוהו. הקול שלו דומה – לא דומה".
"די ניסינו בכוחות עצמנו. אבל בסוף זה לא אבא שהוא זמר שנה וחצי. זה אבא עם כבוד ועם דרך, שאי אפשר לקחת לו - והוא גם לא נותן"
אביהו שבת
הייתה תקופה שזה כן הלך בכיוון הזה.
"הבנתי שאני אוהב נורא לשיר, אוהב את המוזיקה, וליצור ולנגן, את כל מה שקשור - חוץ מהמרדף הזה והתחרותיות הזאת. זה כאילו מרדף שאני אמרתי שאני חייב לצאת ממנו והמשפחה שלי מבחינתי זה עדיפות ראשונה. אין פה מה לדבר בכלל. זה עושה לי הרבה יותר כיף לנפש וברוך השם יש לי אבא זמר שאני יכול להופיע איתו ועדיין להרגיש את הבמה, עדיין להרגיש את כל הכיף שאני אוהב במוזיקה".
מנור, כשקיבלת ביקורת מאנשים אחרים, היית חוזרת הבייתה ומה היית שומעת ממנו?
"אבא שלי הוא מאוד אמיתי. הוא מפריד את זה שאני הבת שלו. הוא ייתן בראש כשצריך. הוא לא יבוא וילטף אם זה לא טוב. אין פה משחקים".
"גם על הבמה איתו, זה כאילו אי אפשר לזגזג", היא ממשיכה. "הוא אמיתי, הוא חד, הוא פרפקציוניסט. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה לשמוע. אין פה הנחות".
"אבא שלי הוא מאוד אמיתי. הוא מפריד את זה שאני הבת שלו. הוא ייתן בראש כשצריך, הוא לא יבוא וילטף אם זה לא טוב. אין פה משחקים"
מנור שבת
שלומי, יצרת לעצמך עסק משפחתי שקוראים לו שלומי שבת.
"נכון. כן אני שם את הילדים שלי קרוב אליי, גם שילמדו את הדרך, גם שיעברו את הדרך, גם שיחוו את מה שאני חווה. הם כבר נכנסו לזה. אם היית שואלת אותי פעם 'שלומי. היית רוצה שהילדים יהיו זמרים או שיהיו בתחום?' הייתי אומר לך שלא.
אז בשלב מסוים אתה אומר אני רוצה שהם יעברו דרך?
"כן".
אבל שלומי בעצם זה שהם נמצאים איתך והם בעסק הזה שקוראים לו שלומי שבת, אתה מאוד מגונן עליהם. כי כאילו זה נראה שראית שהם קצת קיבלו כוויות ופתאום יצרת להם איזשהו מקום שעוטף אותם, שכאן אתם לא תיפלו.
"כן אני מרכך להם את העובדה. יש כאלה שהם לא מוצלחים וזהו, כאן זה הסתיים. אבל פה עוד יש לי אפשרות לרפד אותם. ולכי תדעי אולי, אני יודע, שיר אחד יכול... להעלות אחד מהם".
לבד במחלקת הקורונה
ב-2020 מדינה שלמה עוצרת את נשימתה כששלומי נדבק בקורונה. השמועות על מותו נפוצו לכל עבר בזמן שהוא אושפז הוא בבית החולים. שלומי מצא עצמו לבד בטיפול נמרץ מבקש מהרופאים עוד לילה אחד לפני שמעלים אותו על מכונת הנשמה.
- הזמר שלומי שבת נדבק בקורונה
- בפעם השניה: שלומי שבת נדבק בקורונה
- שלומי שבת: "מאוד פחדתי – המחלה הזאת פוגעת בך גם נפשית"
"אני בפעם הראשונה חוויתי דאגה, בכל הגוף הרגשתי את זה", נזכרת מנור. "באתי לראות אותו בבית החולים ואני לא יכולה לחבק. אני רואה אותו במצב לא טוב. זה היה אחד הרגעים שאני לא אשכח בחיים".
"זה האבא של הילדים שלי", אומרת חני גרושתו. "זה ממש כאילו הראש הלך קדימה אמרתי 'יואו אימאל'ה, זה מפחיד'. בבוקר למחרת, כשידענו שלא חיברו אותו לאקמו, מאוד מאוד שמחנו, כי ידענו שהוא אומר לנו את מה שהוא מרגיש. הוא אמר שטיפ-טיפה היה שיפור. והוא שמח שהוא ביקש עוד לילה מהרופאים לא לחבר אותו למכונה. זאת היתה החלטה שלו והוא לקח על עצמו את האחריות על זה ובדיעבד הוא צדק ממש עם מה שהוא הרגיש".
כמה הרגשת לבד בתקופת הקורונה?
"הכי הרבה בעולם", הוא נזכר. "אתה מעביר את כל החיים שלך בסרט נע. אתה לומד את כל היתרונות והחסרונות והטעויות שעשית בחיים. אתה כל הזמן חושב. אבל יצאו גם דברים טובים מהבדידות הזאת: גם התבגרתי במוח, למדתי הרבה דברים, אבל אשתי שתחיה", הוא אומר וצוחק.
חני: "הגיטרה".
שלומי: "כן. אהבת חיי. באמת היו פה שעות שהייתי מאבד את המוח, אם לא הייתה לי גיטרה".
"אתה מעביר את כל החיים שלך בסרט נע בקורונה. אתה לומד את כל היתרונות והחסרונות והטעויות שעשית בחיים. אתה כל הזמן חושב. אבל יצאו גם דברים טובים מהבדידות הזאת: גם התבגרתי במוח, למדתי הרבה דברים"
שיר על נייר כסף של סיגריות
לא הרבה יודעים שבגלל הרוח, שהפך עם השנים לכמעט ההמנון השני של המדינה הזאת והשיר שהכי מזוהה עם השם שלומי שבת, לא ממש עניין את הזמר שחווה בזמנו את אחד מרגעי השפל של הקריירה שלו.
במפגש השבוע בביתו של שלומי עם כותב השיר מיכה שטרית והמלחינה שלו לאה שבת הם משחזרים את לידתו של השיר. לידה שפנים רבות לה.
"אני זוכר שישבנו באותו בית קפה שתמיד ישבנו שם", מוסר שטרית את הגרסה שלו. "ושעות מדברים על מוזיקה, מדברים על החיים ומצאתי את עצמי לוקח איזה מפית נייר, התחלתי לרשום ואני זוכר שאמרתי לעצמי 'זה כמעט, אני אנסח את זה יותר טוב מתישהו' והשארתי את זה. נטשתי את זה. אז לאה לקחה את זה בעצם. היא שאלה אותי, אם זה בסדר. היא קראה את זה ואמרה 'וואו זה יפה. זה בסדר אם אני אלחין את זה?' אמרתי 'סבבה', זהו".
עכשיו גירסת לאה.
הם צוחקים.
לאה: "זה סיפור נהדר. אני מספרת את זה בהופעות כל הזמן. הקהל ממש אוהב את זה. הלכנו באבן גבירול, שזה לא רחוק מהבית קפה שהוא מדבר עליו".
מיכה: "אין מצב. לא הקפה של מישל תוצרת הארץ".
לאה: "אתה בטוח?".
מיכה: "במיליון אחוז, בקפה של מישל".
לאה: "מה פתאום".
מיכה: "בטח, את גרת עם ארקדי במאנה".
לאה: "במאנה? הייתי בטוחה שזה נכתב הרבה קודם".
מיכה: "לא, לא".
לאה: "בקיצור, אני זוכרת שהלכנו ברחוב ואני באמצע, מיכה מימיני, וארקדי משמאלי. אני ממש זוכרת את זה, ומיכה נתן לי להעביר לארקדי נייר, והנייר הזה היה נייר כסף של הסיגריות ואני באתי להעביר את זה לארקדי, וככה תוך כדי שאני מעבירה את זה באוויר אני רואה שכתוב 'יהיה מה שיהיה'. אני זוכרת את הכתב, ולא העברתי את זה לארקדי. העברתי את זה לכיס שלי", היא אומרת והם שרים יחד את השיר.
"אני זוכרת שהלכנו ברחוב. אני באמצע, מיכה מימיני, וארקדי משמאלי. אני ממש זוכרת את זה, ומיכה נתן לי להעביר לארקדי נייר וככה תוך כדי שאני מעבירה את זה באוויר אני רואה שכתוב 'יהיה מה שיהיה' והעברתי את זה לכיס שלי"
לאה שבת
כמה זמן לא שרתם את השיר הזה?
"מאז אותו מפגש, מתי זה היה? 88', 89'?", תוהה מיכה.
אף פעם לא שרתם את השיר הזה ביחד? זה פעם ראשונה שאתם שלושתכם שרים את זה ביחד?
"כן", הם אומרים.
משהו בתרבות הישראלית יכול להשאיר היום חותם כמו ש"בגלל הרוח" השאיר?
מיכה: "ברור".
לאה: "זה נורא השתנה. פעם היו יושבים כותבים שיר בשביל לכתוב את השיר, את היצירה, בשביל לכתוב מה את מרגישה. גם כדי שאנשים אחרים יתחברו לזה".
שלומי: "זה השתנה כן".
לאה: "זה נורא השתנה הדבר הזה. היום את כותבת שיר וחושבת איך זה יגיע לאנשים".
מיכה: "אני רואה את השינוי. אז החברות קבעו את הטמפו, את הכמה רליסים עושים בשנה ולהיכנס לאולפן היה סיפור. ואז באה הטכנולוגיה והיום לכל אחד יש אולפן בבית וההפצה השתנתה והכל השתנה. הזמן עכשיו הוא נורא מהיר. חודשיים אתה לא ברדיו. שואלים לאיפה נעלמת?".
"אז החברות קבעו את הטמפו, את הכמה רליסים עושים בשנה ולהיכנס לאולפן היה סיפור. היום לכל אחד יש אולפן בבית והזמן עכשיו הוא נורא מהיר. חודשיים אתה לא ברדיו. שואלים לאיפה נעלמת?"
מיכה שטרית
שלומי: "אני אגיד לך, אבל בתקופה שלנו שהיה נטשות ולהקות, אז מה היה הפופולופו אז?"
מיכה: "היה אדם והיה אז...".
שלומי : "שירים טובים", הוא אומר ושר את "ציירי לך שפם" של להקת נוער שוליים.
מיכה: "אנחנו באנו בתקופה שעוד היו פנקיסטים גם".
מה שהיה פעם - ומה שיש היום
בשבוע שבו הפרידה של סטטיק ובן אל מרעידה את עולם המוזיקה הישראלי ונועה קירל עושה היסטוריה עם 33 אלף איש בפארק הירקון, הדרך הארוכה של שלומי שבת אל היכל התהילה הישראלי מקבלת משמעות אחרת. מועדוני הפלאקה, הקליפסו והרינגוס שבהם הופיע שלומי בצעירותו יכולים להישמע כמו מילים שנזרקות באקראיות מגניבה לאוויר בשיר פופ עכשווי או בקיצור מה שהיה פעם זה לא מה שיש היום.
מה הדור הזה של הזמרים של היום, האומנים של היום, לא מבין עליכם?
"קודם כל זה שהוא לא מבין, זה בצדק. כי זה נורא קשה להבין. איך אתה יכול להסביר לאיזה מישהו שבא מכוכב נולד או מדה וויס, איך אתה יכול להסביר לו שהופענו במועדונים ומישהו התעצבן וזרק עליי כוס בגלל שלא הקדשתי לו שיר. איך הוא יבין את זה? הוא לא עובר את זה? איך אני אסביר לו את זה?".
"איך אתה יכול להסביר לאיזה מישהו שבא מכוכב נולד או מדה וויס, איך אתה יכול להסביר לו שהופענו במועדונים ומישהו התעצבן וזרק עליי כוס בגלל שלא הקדשתי לו שיר. איך הוא יבין את זה?"
"אתה ילד ואתה עולה על במה ופתאום 40 אלף איש", הוא אומר על הזמרים של היום. "או שאתה עולה לבמה בקיסריה ועושה את השיר והשיר נהיה להיט. אני בגיל 50 עליתי על הבמה בקיסריה והייתי ככה רועד. עם הניסיון, עם מעל 10 אלבומים מאחוריי - ובזה אני מקנא בחברה שלנו הצעירים. אין להם את הלבלוע הזה לפני", הוא אומר ובולע את הרוק. "אני כל רגע אני בולע. אני עושה את הנאום הזה של הבר מצווה 'אורחים נכבדים, קהל יקר' - והילד עולה על הבמה, פותח גרון, לא מניד עפעף, לא נתקע בגרון - ואני מתרגש".
ונועה קירל סוגרת בפארק איש 33 אלף איש.
שלומי: "מדהים. הרבה היו רוצים להגיע לזה. אבל אני צוחק. חייב לציין שנועה ילדה מהממת שבאמת מגיע לה. היא עובדת קשה מאוד הילדה הזאת".
מתי התרגשת עד דמעות בפעם האחרונה?
"לצערי זה קורה לי המון, כל הזמן".
לצערך?
"אני אגיד לך למה, כי אני בהופעות שלי, כשאני שר את השיר 'אבא' או 'אימא' אני תמיד מסתכל למעלה. אז אני, גם אם אני לא מתרגש, למשל, אז אני מסתכל על הקהל שהוא דומע ואז אני פתאום", הוא אומר וההתרגשות ניכרת בפניו. "גם פה היה עכשיו קטע איתך, אני לא דמעתי. כשהסתכלתי עלייך בשיר 'בוא הביתה' פתאום באו דמעות. אם לא הייתי מסתכל עלייך לא הייתי מתרגש מאוד", הוא אומר ומנגב דמעה סוררת.
ההורים חסרים לא?
"בטח איזה שאלה. בכל המובנים. זה באוכל, זה בדאגה. זה... אתה יודע בלב שהם האנשים שהכי הכי אוהבים אותך באמת בלי – לא בגלל שאתה זמר ולא בגלל שאתה עוזר ולא בגלל כלום. הם אוהבים נטו".
איך אומרים המבוגרים היום, 40 שנים לא הולכות ברגל ובמקרה של שלומי הן צועדות בדרך מלאה במהמורות, חתחתים והרבה סלסולים. שילוב של מזרח ומערב הגדירו את הז'אנר המוזיקלי שלו ותכלס הוא ישראל שהוא כל כך אוהב – ישראל שיש בה הכול מהכול. ישראל שרואה הכול מהכול ואפילו כשקצת מבולבל והיא מסתבכת עם המזל - הוא תמיד חוזר אליה ומחזיר לה עוד קצת מהנשמה של פעם.
ב-50 שנות קריירה מה נסכם? אתה תהיה בן 77.
"הלוואי, הלוואי. 78. הלוואי שנזכה לזה מה אני אגיד לך. וואו, מפחיד".
אתה מפחד להישכח מהר?
"אין לי תשובה", הוא מהסס רגע. "כי לא חשבתי על זה אף פעם. ביום שאני אדע שאני לא מעניין או חס וחלילה אני זהו. תודה רבה. הכול טוב. אני אדע מתי אני מתחיל להיות כבר לא רלוונטי ואני אגיד תודה ותודה. מיליארד תודות לכולם".