קשה לתפוס את שרונה נומדר לשיחה. מלבד הבדלי השעות בין ארצות הברית לישראל, הלו"ז הצפוף שכולל תקשורת רציפה ופגישות עם עשרות גורמים ביממה מקשה על פינוי הזמן. אבל הצלחנו. השיחה הזו קורית בשבוע שבו נועה קירל, שאותה נומדר מנהלת וחולמת להוביל אל הבמות הכי גדולות בעולם, נמצאת לצידה בלוס אנג'לס - שם שתיהן שמות את הלב שלהן כדי לגרום לחלום הכי רחוק להפוך למציאות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 - לחצו כאן
אבל עוד לפני קירל והאנגלית והפגישות, מאחורי האישה שהובילה לחוזה של נועה על סך מיליוני דולרים עם אטלנטיק רקורדס עומד סיפור חיים סוער. את הקריירה שלה, שהייתה טבולה בשאפתנות ובהישגיות חסרת פשרות מלכתחילה, נומדר (36) החלה, כמו הכוכבת שהיא מנהלת בעצמה - בגיל צעיר.
"התחלתי לעבוד בגיל 14 בערוץ הילדים בתור נערת מים. איך קיבלו אותי? האמת היא שאמרתי שאני בת 16", היא נזכרת ומצחקקת. "מאוד רציתי לעבוד בזה. כשהייתי קטנה יותר עשיתי פרסומות והבחנתי באנשים מאחורי הקלעים, אלה שרצים עם האוזנייה, והבנתי שזה זה. מאחורי הקלעים יש יותר אקשן".
"אל תנסי להתחבב, מי שיאהב אותך יאהב אותך"
אבל ההתחלה האמיתית הייתה עוד הרבה קודם: "יש סרטונים שלי מגיל 5 אומרת שאני רוצה להיות מפיקה. בסוף נמשכתי לניהול ואף פעם לא זלגתי לכיוון אחר. אני זוכרת את עצמי צופה בערוץ הילדים, מחכה לראות את הקרדיטים, רואה את השם 'טבת סרטים' ולקחתי אוטובוס מחולון לתל אביב.. הצעתי את עצמי".
"היה לי מדהים. שם פגשתי את אחד האנשים הכי קרובים אליי, אמיר פרישר גוטמן ז"ל", היא מספרת. עבדנו קשה, קיבלנו משכורת שהייתה מביכה לכל הדעות אבל זה לא עניין אותי. רציתי ללמוד את המקצועות ולעשות את הכול מלמטה. רציתי לבחון את עצמי וגיליתי שאני אוהבת את זה".
אחרי התקופה בגזרת הילדים, התגייסה לצבא ושירתה כמדריכה במוזיאון חיל האוויר, אבל ההתדפקות על הדלתות הסגורות בפניה לא פסקה. "בחופשת השחרור כבר קבעתי פגישה עם רוני בראון מ'הליקון'. בכל פעם שהיה מגיע יום הפגישה היו מתקשרים לבטל לי. בבוקר שהיינו אמורים להיפגש ראיתי שוב שיחה נכנסת מהם ופשוט לא עניתי - התייצבתי במקום". בשלב זה היא מתחילה לעבוד בחברת התקליטים.
שם היא מתחילה לעבוד כמפיקה ובהמשך, תחת ובעידודו של בראון, היא מתקדמת ומנהלת אומנים. "הייתי ממש חזקה וקשוחה כי רציתי שייקחו אותי ברצינות. עם הזמן הרגשתי שמפחדים ממני. הרגשתי שאני צריכה לחפות איכשהו על העבודה שאני מאוד צעירה, הייתי רק בת 20. זה היה שיעור חשוב, שרוני עזר לי להבין - אל תנסי להתחבב, מי שיאהב אותך יאהב אותך גם כשאת מקצועית ולא מתנחמדת".
את בעלה, המפיק המוזיקלי ניצן קייקוב, היא פוגשת בתקופה הזו. הוא בן 17 והיא בת 20. "הכרנו כשהוא היה מתמודד צעיר ב'כוכב נולד'. היה לנו חבר טוב משותף שהזמין אותי לבוא איתו לעודד את ניצן בצילומים וככה זה קרה. למרות שניצן היה יותר צעיר מכולנו, הוא היה הרבה יותר בוגר מכל החבורה שהתגבשה אז. יום אחד שמעתי משהו שהוא עשה עם עצמו בבית, התלהבתי מהכישרון שלו ואמרתי לו שאני רוצה לנהל אותו. עוד לפני שהיינו זוג. ככה נרקמה בינינו חברות טובה שלאט לאט מן הסתם קיבלה גוונים אחרים".
"היה ברור לשנינו שמכאן זה לתמיד"
אחת ההזדמנויות המשמעותיות הראשונות ששרונה תפרה לניצן הייתה הפקה מוזיקלית של הפסטיגל ב-2007. "זה היה אחד הדברים שהוא הכי רצה לעשות. זו הזדמנות להראות כל כך הרבה צבעים שלך. עשיתי טלפונים ופגישות, ופשוט סגרתי את זה. הוא היה רק בן 18. הסכמנו לעשות את זה בשעות לא שעות, בזמן שהוא בצבא. הוא לא ישן ימים. משם זה התחיל ברמה המקצועית, אחר כך הפכנו לזוג, עברנו לגור יחד והיה ברור לשנינו שמכאן זה לתמיד".
המעבר לארצות הברית לא היה החלטה של רגע. "מאז שהכרתי את ניצן הוא כל הזמן אמר שבאיזשהו שלב - זו המטרה. באחד הביקורים שלו שם עם הלהקה הצבאית הוא חזר ואמר שזה המקום שבו הוא רוצה להיות". התוכניות ההיפתוטיות הפכו לדבר ממשי בזכות פגישה עם הבעלים של חברת התקליטים גפן רקורדס, המפיק רון פייר (שבין היתר אחראי על הפריצה של כריסטינה אגילרה, נ.כ.). "הוא הגיע לביקור וביקש לפגוש כמה מפיקים ישראלים. ישבנו אצלו 3 שעות וחצי והוא רק רצה לשמוע עוד ועוד".
"היה לנו איתו חיבור ממש טוב", שרונה נזכרת. "באותו לילה הוא שלח לי מייל: 'אני לא יודע למה, אבל אני חושב שניצן צריך לעבור לאמריקה ואני רוצה לעזור לכם'. זה היה הדבר שחיכיתי לו. הפתח שחיכיתי לו. שנה לפני כן, ניצן ואני היינו בטיול בניו יורק ובלוס אנג'לס. כמו שני ילדים, הדפסנו ברושורים והגענו איתם ועם דיסקים לחברות תקליטים. קיווינו שמישהו יפתח לנו דלת, בסופו של דבר השארנו את הדבר הזה בכל חדר דואר אפשרי ומיותר לציין שאף אחד לא חזר אלינו".
"גדלתי תמיד סביב מפורסמים, אני לא מתרגשת"
תחילה רון צימד את קייקוב לעבוד איתו על פרויקט ללהקת הפוסיקט דולז. "הוא סידר לנו ויזות עבודה והתחיל להכניס אותנו ללופ. אבל אז לא האריכו לו את החוזה, והוא כבר לא היה חלק מגפן רקורדס. זו הייתה פצצה. הוא בעצמו לא ידע מה קורה איתו והבנו שאנחנו לבד, on our own".
"קיווינו שמישהו יפתח לנו דלת, בסופו של דבר השארנו את הדבר הזה בכל חדר דואר אפשרי ומיותר לציין שאף אחד לא חזר אלינו"
מה קורה בשלב הזה מבחינת הקריירה? איך יוצאים מזה?
"לא הכרתי אף אחד. התחלתי לשלוח מיילים, להציק, לקבוע פגישות. די מהר אחר כך ניצן קיבל לכתוב שירים לסדרה בניקולודיאון. זו הייתה דריסת רגל, זה רץ במלא מדינות ופשוט התחלנו להכיר המון אנשים. ארצות הברית זה מקום מאוד גדול, אתה אף פעם לא מכיר מספיק אנשים".
ואז מגיע גם חיבור עם קית' אורבן, זמר קאנטרי ידוע ו-הבעל של ניקול קידמן.
"הוא הגיע אלינו הביתה והיה פשוט אחד האנשים הכי מקסימים שפגשתי. הוא נעשה מישהו מאוד קרוב לנו. לניצן לא היה מושג בקאנטרי, אבל הוא פשוט אהב את הדברים שהוא עושה. הוא אמר לו - אתה תעשה את הקטע שלך ואני אביא את הקאנטרי. ונעשינו חברים שלהם".
איך היחסים עם ניקול?
"אישה מאוד נחמדה. יש שם גם גינונים של שחקנית הוליוודית ענקית. היא מאוד דאגה לי כשהייתי בהיריון - הושיבה אותי על ספה וטיפלה בי. נתתי לה, זרמתי. העובדה שעבדנו עם אנשים חמים ומקסימים הייתה טבילת אש חיובית".
איך היה לך להיות בסביבת אנשים מפורסמים ברמה הזאת?
"גדלתי תמיד סביב אנשים מפורסמים. אני לא מתרגשת. זו לא התרגשות של 'אומייגאד ראיתי סלב'. התרגשתי פשוט שזה קורה לניצן. שהוא עובד עם האנשים האלה. אחר כך נוצר דרך קית' גם הקשר עם ג'סטין טימברלייק. זה היה הדבר שהוא הכי רצה. מאוד התרגשתי שזה קרה לו. זה גם היה אחד הדברים שהכי אהבתי אצל ניצן - הוא היה הכי טבעי בעולם גם כשהוא עבד עם האיידול הכי גדול שלו. הוא בעצם עבד עם להקה שג'סטין החתים, אז הוא הביא את כל התותחים הכי כבדים. השקיע את הנשמה שלו. כשביקרתם אותם באולפן ג'סטין הרים אותי ואמר לי: 'אני כל כך מאוהב בבעלך'".
איך היו לך, לצד הקריירה, השנים הראשונות?
"הייתי מאוד עצובה בשנתיים הראשונות. מלהיות האדם הכי עסוק בעולם, פתאום הגעתי לכלום, לשום דבר. אחרי ההיריון הראשון הכי הפחיד אותי לצאת מזה עקרת בית. בגלל שהיה לי רע הייתי נוסעת הרבה לארץ. לא הייתי משתפת במה שקורה לי, כשהיו שואלים אותי אמרתי שהכול מדהים. הייתי בלחץ לא לעמוד בציפיות של אנשים".
"היו הרבה רגעים שאמרתי - למה עזבתי את ישראל? היה לי טוב. התמודדויות כלכליות, המרחק מהמשפחה… אתה משלם מחיר", היא מודה. "יום אחד ישבתי עם חבר טוב שלי, הראל סקעת והוא שאל אותי: 'נו שרונה, אז איך באמריקה? את כבר מתמודדת לנשיאות?'. ופשוט אמרתי לו את האמת: 'על הפנים'. הוא היה בשוק. פתחתי בפניו הכול".
"אחרי ההיריון הראשון הכי הפחיד אותי לצאת מזה עקרת בית. בגלל שהיה לי רע הייתי נוסעת הרבה לארץ. לא הייתי משתפת במה שקורה לי, כשהיו שואלים אותי אמרתי שהכול מדהים"
"רוב האנשים לא יצאו מזה בחיים, היה לי מזל"
היום את מרגישה אמריקאית?
"אני חיה כאן כבר 9 שנים. יש הרבה דברים שאספתי מלחיות כאן. אני אוהבת את הנימוס, את הסדר, אבל אני גם אומרת דברים בצורה מאוד ישירה, משהו מאוד לא אמריקאי. הם מפחדים מעימות, הם כל הזמן נותנים לך תחושה נינוחה ואתה בטוח שהכול מדהים והכול מושלם, הם לא רוצים לפגוע. אני מנסה לא לעשות את מה שעשו לי, אני רוצה להגיד את האמת. זה הכוח הגדול שלי כאן. כשהתחלתי לתת לישראליות שלי לבוא לידי ביטוי, דברים השתנו".
אחד האירועים המטלטלים שחוותה בחייה היו שבועיים בטיפול נמרץ, אחרי שאובחנה עם 'תסמונת למייר' - דלקת שקדים חריפה שפוגעת באחד למיליון. היא הייתה אחרי לידת בתה וחשה לא במיטבה, אבל בבדיקות לא נמצא דבר. "זה נמשך כמה זמן. אחרי לילה אחד ללא שינה, הגעתי לניצן מדברת ג'יבריש ואיבדתי מולו את ההכרה. הוא הטיס אותי למיון והייתי עם 43 מעלות חום. הייתי במצב של מוות קליני. אחרי 6 שעות התעוררתי באמבטיית קרח. ראיתי הזיות".
בשלב זה עדיין לא יודעים הרופאים להצביע על מה קורה לשרונה בגוף. "כשלקחו אותי עם המיטה לאיזו מחלקה של טיפול נמרץ, ראיתי שלט של מחלקה אונקולוגית, חשבו שיש לי סרטן. פחות או יותר זה הרגיש כמו הסוף. אחרי כמה ימים נכנס רופא מדהים, שסיפר על התסמונת הזאת. זה היה זה. רוב האנשים לא יצאו מזה בחיים ובטח שללא פגיעה כלשהי. היה לי מזל". היא אושפזה במשך שבועיים, וחודשיים לאחר מכן עוד המשיכה לקבל אנטיובטיקה דרך הווריד. "ניצן ואני עברנו המון המון ביחד. הרבה 'הייז אנד לואוז'. קריירה, ילדים, וכמעט מתתי על הדרך, תמיד היה לנו מעניין".
"אמיר היה הבן אדם היחיד שהבין מה הרגשתי", היא נזכרת בחבר הטוב שאובחן בשוגג בסרטן וקיבל טיפולים כימותרפיים שלא לצורך. "הוא שלח לי: 'אנשים כמוני ועכשיו גם כמוך, שנגעו במוות ובסוף לא, אלה אנשים שרוצים שיחיו - אבל שיעשו זאת נכון'. קיבלתי הזדמנות שנייה לחיים האלה. פשוט החלטתי שאני לא נותנת לפחד לשלוט בי. כל החיים הגדרתי את עצמי אמיצה, אבל כשהגעתי לארה"ב הייתי כמו האריה ב'קוסם מארץ עוץ'".
"המוות שלו היא המכה הכי גדולה שקיבלתי בחיים שלי", היא משתפת. "אני לא יכולה להסביר אפילו כמה זה היה משתק. היו הרבה מערכות יחסים שדעכו כשעזבתי את הארץ, אבל איתו הקשר רק התחזק. היינו מדברים כל הזמן. פשוט חברות אמיתית שלא תלויה בכלום. הייתי מפורקת ברמות הכי קשות כשהוא מת. המילים שהוא אמר לי נותרו כצוואה".
"הייתי במצב של מוות של קליני. אחרי 6 שעות התעוררתי באמבטיית קרח, הייתי בהזיות"
אחרי ששומעים את התעוזה שנבניתה עם השנים בקול ובסיפורים של שרונה, קשה להתעלם מקווי הדמיון בינה לבין נועה. גם היא רואה את זה. "אני חושבת שזה מחבר בינינו. השאיפות הגדולות, כל אחת בתחום שלה, הידיעה מגיל צעיר של מה את רוצה לעשות. הרבה אנשים מסיימים ללמוד ועדיין להם מושג. למרות שגם היא, מגיל כלום, ידעה שזה מה שהיא הולכת לעשות, זה עדיין לא פשוט".
החיבור ביניהן קרה כשרוברטו ("הוא גאון בעיניי, אנחנו עובדים צמוד"), המנהל של נועה בארץ, הגיע לארצות הברית והשניים נפגשו. "אמרתי לו שאני רוצה את נועה, אבל שאני רוצה להכיר אותה ולהתאהב בה. לראות אם אני מרגישה את אותם הדברים גם אחרי שאנחנו מכירות באופן אישי. התחלנו לעשות שיחות וידא וזה קרה. הייתה לי תמיד שאיפה להביא לכאן אומן ישראלי, אבל אף פעם לא מצאתי את הבן אדם הנכון עד שמצאתי את נועה. אתה צריך להיות מוכן לעבוד מאוד קשה, שיהיה לך כוח על טבעי".
ולנועה יש את זה מבחינתך
"היא ילדה כל כך מיוחדת, ככל שהשנים עוברות אני רואה את זה יותר ויותר. פשוט אוהבת את הבן אדם שהיא ואת מוסר העבודה שלה. את העובדה שהיא מאוד נחמדה ואדיבה אבל תמיד תעבוד הכי קשה ותיתן לי את כל מה שצריך. יש לי רגש אימהי אליה".
"הייתה לי תמיד שאיפה להביא לכאן אומן ישראלי, אבל אף פעם לא מצאתי את הבן אדם הנכון עד שמצאתי את נועה"
"לא כולם פה תומכי ישראל, אין מה לעשות"
איך זה נראה מבעד לכותרת של "עובדת על קריירה בין לאומית"? מה קורה בפועל?
"העבודה נמשכת גם כשנועה לא כאן. אני מבוקר עד ערב בפגישות. יש כל כך הרבה אספקטים ותחומים לטפל בהם. זו עבודה אין סופית שכל הזמן מתלווה אליה השאלה - מה הדבר הבא? איך אנחנו מגיעות לשם? כשנועה כאן אז אנחנו בפגישות עם הלייבל, בצילומים, בסשנים. היום שלנו מלא במשימות כשהמטרה היא לגרום לאנשים להרגיש שנועה היא אומן לגיטימי בחו"ל. יש תחרות ענקית והעובדה שאנחנו מישראל היא לא תמיד דבר חיובי".
ריקושטים?
"לא כולם תומכי ישראל. אין מה לעשות. אני חושבת שכשנועה מקבלת סיקורים בעיתונות האמריקאית, והכותרת היא 'זמרת ישראלית' זה אוטומטית מביא לטוקבקים שליליים. אבל אנחנו בהחלטה אמיתית החלטנו שאנחנו הולכים עם זה עד הסוף ולא מנסים לטייח. יהיה מי שיאהב אותנו ויהיה מי שלא - אין לנו דרך לשלוט בזה".
את מרוצה מאיך שדברים מתקדמים?
"אני מרוצה מאוד. יש כל כך הרבה דברים בקנה ודברים שקורים ודברים שאני לא יכולה לדבר עליהם ושאני מתרגשת לקראתם. אבל עם זאת, ברור שיש קשיים, ואי אפשר לשלוט בכל סנריו אפשרי. אבל עובדים קשה. יש את ישראל ויש את אמריקה ובישראל הכול ודאי, כאן לא. הכול בבנייה ונועה נותנת הכול כדי שזה יקרה. זו עבודה סיזיפית. יש כל כך הרבה אכזבות בדרך אבל הרגעים השמחים הם אלה שמשאירים אותך במקצוע".
הייתן לא מזמן בקואצ'לה, במסיבות של הגראמיז, מה את רואה לנגד עינייך כשאת שם?
"אני יכולה להגיד לך מה קרה לי בקואוצ'לה. פשוט הסתכלתי על זה ואמרתי - אני רוצה שנועה תהיה על הבמה הזה. זו המטרה. יש לנו עוד הרבה דברים לעשות כדי שזה יקרה - אבל אני בטוחה שזה אפשרי".