שיר כאב: הזיכרון שוב דופק בדלת, תמיד באביב, תמיד כשפורח, כמו צו מילואים שאתה לא באמת יכול לסרב לו. זו השנה השנייה שבה אני יוצא למסע הזה, והפעם אל הילדים של אנשי המילואים שלא שבו. זה מסע בין אורי גרינברג, שבגיל 12 הספיד את אביו אמוץ ז"ל והיום הוא כבר חייל; לשחר, הבן של דודי ז"ל, שקעקע את המסוק שבו טס אביו על היד, למאיה שמתקשרת מדי פעם למספר של "אבוש" ועדיין שומעת את הרכב שלו מגיע הביתה ולבנים של דני ז"ל שנזכרים ברגעים שהרגישו במפתיע את הנוכחות שלו.
"אני רוצה שננסה לעשות משהו, אין לי מושג לאן זה יילך", אני אומר להם, "שנכתוב שאלות שהייתם רוצים לשאול את אבא אם הייתם פוגשים אותו היום וננסה להלחין את זה". מהמסע הזה ומהשאלות יצא שיר משותף לשלושת האבות: סא"ל במיל' אמוץ גרינברג ז"ל, סא"ל במיל' דודי (דוד) זהר ז"ל ורס"ר דני (דניאל) בן דוד ז"ל.
"אבא, האם אתה גאה בי? ואיזה עצות יש לך לעתיד?
אבא, האם לצבוע את השיער לג'ינג'י? תגיד לי איך לקרוא לילד הראשון
אבא, מה אתה חושב עליי היום ומה אני יכול לשפר?
מה היית עושה במקומי, מה אתה חושב על הבחירות שלי?
ואיך היית תמיד כל כך בטוח, איך היית רוצה שנמשיך אותך?
איך זה מרגיש להתבונן על החיים מהצד, מה אתה אומר על לינוי?
איפה היית רוצה לטייל איתנו? מה אתה מרגיש לגבי כל מה שהפסדת?
איך מנהלים חשבון בנק ולמה הורשת לי קרחת? האם אתה באמת מתבונן מהכוכבים?
ומתי אתה חוזר? תגיד, מתי אתה חוזר? ומתי, מתי אתה חוזר?"
שיר כאב 2021 - צפו בכתבה ששודרה בשנה שעברה:
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"עכשיו אתה באמת סופרמן"
"אבא יקר שלי, אני רוצה להודות לך על ילדות נפלאה", כך ספד אורי גרינברג, אז רק בן 12, לאביו אמוץ ז"ל, שנהרג בחדירת מחבלים מבצע צוק איתן לפני 8 שנים, "להודות על איך שהרגעת אותי כשהתעצבנתי, על איך שבכל פעם שהייתה לי צרה התקשרתי אליך ואתה הבנת אותי ועזרת לי. פעם רק נראית כמו סופרמן אבל עכשיו אתה באמת סופרמן שהציל אלפי בני אדם אחרים". היום הוא חייל בן 20.
כמה זמן לא ראית את זה, את ההספד?
"הרבה זמן"
שנים?
"כן"
אתה מכיר את הילד הזה?
,כן'
אתה זוכר אותו
"מה שאני רואה שם זה שפשוט לא הבנתי מה קורה, גם לא הבנתי שמצלמים אותי, לא הבנתי כלום. אבא שלי באמת היה בשבילי הכול - הערצתי אותו בצורה מטורפת". מה היה שואל את אביו אם היה יכול? "הייתי שואל אם יש לו עצות לעתיד. בכל גיל ההתבגרות בעצם לא הייתה לי דמות גברית שאני סומך עליה, הייתי צריך לסמוך על עצמי - מלהתגלח ועד הכול".
"אמרתי לו 'לא אבא, אל תלך, זה לא טוב'"
אחותו שירה הייתה בת 7 כשהאסון קרה, והיא מודה שהיא נזכרת בו בכל יום. "ראיתי איזה סיפור על מישהי שבעלה חזר אחרי 8 שנים שבהן אמרו שהוא נהרג. אני הכרחתי את עצמי להאמין לתיאוריה שגם לי זה יקרה, אבא יחזור עוד 8 שנים, חזק, אותו דבר, לא יקרה כלום. וכל שנה אמרתי נשארו עוד שלוש שנים, שנתיים... ועכשיו זו השנה השמינית. ואני אומרת לעצמי שאני מתגעגעת לאדם שהיה איתי בחיים בדיוק כמו שהוא לא היה איתי, פשוט רציתי יותר שנים איתו מאשר בלעדיו".
זיכרון אחד חזק מלווה אותה עד היום: "כשהייתי קטנה כל כך פחדתי מאופניים ואז אבא לקח אותי לשביל והוא שם מקל של מטאטא על האופניים כדי שאם אני אפול הוא יחזיק אותי ככה. הוא אמר 'אני מחזיק אותך, אני מחזיק אותך' והרגשתי את זה. התחלתי לנסוע ואז הוא עזב והוא אמר 'הנה, עכשיו לימדתי אותך, הכול יהיה טוב'".
את כועסת עליו לפעמים? למה?
"הוא לא הקשיב לי", היא עונה ומהנהנת. "באותו יום שהוא הלך, אני התחלתי לבכות על הרצפה. קמתי כשראיתי שהוא לא עוצר והתחלתי ללכת לכיוון הדלת, נעלתי את הדלת, עמדתי שם בדלת והוא הרים אותי ופתח את הדלת. תפסתי לו את הרגל ואמרתי לו 'לא אבא, אל תלך, זה לא טוב', והוא אמר 'החיילים שלי צריכים אותי, אז אני הולך'. הוא היה בן 45, מי הולך למילואים בגיל 45?". היום היא רוצה לשאול אותו הרבה יותר מדבר אחד: "איך לקרוא לילד הראשון שלי? אם לצבוע לג'ינג'י? האם אתה באמת מסתכל מהכוכבים?".
"אמר שעדיף שחייל ימות ולא אלף אזרחים"
אנחנו נפגשים ביער בארי, לא רחוק מהמקום שבו נפל אמוץ ז"ל. "הוא לא נכנס, הוא הפעם ממש הבטיח שהוא לא נכנס", מדגיש הבן אורי, "הוא הבטיח גם לסבתא שלי וגם לאימא שלי. הוא באמת עמד בהבטחה". והוא נזכר בשיחה אחת, נבואית כמעט: "אמרתי לו מה יקרה אם תמות? והוא אמר עדיף שחייל אחד ימות מאשר אלף אזרחים".
"אני ואורי איבדנו את אותו בן אדם, הגבנו לזה בצורה שונה אבל שנינו איבדנו את אותה דמות לחיים", מסבירה שירה. האחות הבכורה ליהיא נמצאת כרגע בדרום אמריקה, מטיילת באותם המקומות שבהם טייל אביה בעבר: "כשטסתי ידעתי שאני רוצה להיות במקומות שהוא היה ולנסות לראות את זה מהעיניים שלי. אני כן מנסה, אם יש לי את האופציה, להגיע למקומות שהוא היה בהם - אבל אני גם מנסה לחוות את זה מהעיניים שלי".
"עד היום אני לפעמים מתקשרת לאבוש"
כשדודי זהר נהרג בתאונת מסוק במהלך אימון, באוגוסט 2017, תומר היה בן 5.5. "הייתי רוצה לזכור יותר דברים ממנו. קצת מעצבן אותי ומוזר לי שלכולם יש ורק לי אין", הוא משתף בחדרו, לצד המזכרות שנותרו לו מאביו. "אני בקושי בכיתי בהלוויה שלו כי לא הבנתי מה קורה ועכשיו אני יותר מבין את זה כי אני יותר גדול".
מאיה, אחותו של תומר, הייתה אז בת 11, היא דווקא זוכרת. "היה קטע שכשאבא היה חוזר מאוחר, אז כשהאוטו נכנס לחנייה הוא היה עושה כזה בום, רעש חזק ששומעים אותו גם בחדר שלי. עד היום כשאני שומעת את הצליל הזה בערב, עולה בי מחשבה 'אולי אבא הגיע'".
איך הוא שמור בטלפון?
"אבוש. יש לי פה תמונה שלנו. בטיול השנתי בכיתה ו' היה ממש כמה חודשים אחרי זה. כולם התקשרו להורים שלהם אז התקשרתי לאימא שלי ונגמר לי מה להגיד... לכולם היו שניים לדבר איתם ולי היה רק את אימא. אז אני זוכרת שהתקשרתי לאבא, ובכל פעם שאתה מתקשר - עד היום אני לפעמים מתקשרת - אז אתה שומע שהמנוי לא זמין".
יוצא לך מדי פעם לחשוב - מה אם הוא לא היה הולך למילואים? הוא כבר לא היה צריך, הוא לא היה חייב
"בהתחלה שאלתי למה הוא הלך למילואים כל הזמן? אבל הבנתי שאם הוא לא היה הולך למילואים, הוא פשוט לא היה שלם עם עצמו. לכל המשפחה זה היה נורא חשוב שהוא יילך. סבתא רבתא שלי הייתה ניצולת שואה, היא נפטרה ממש כמה חודשים לפני אבא, וזו הייתה הגאווה הכי גדולה שלה: היא אמרה 'ניצחתי את היטלר, כי הקמתי משפחה ויש נכד שעכשיו משרת בחיל האוויר'".
"למדתי להיזכר בו בשמחה במקום בעצב"
התאומים שחר ודניאלה היו בני 13 כשאיבדו את אבא, והם ביקשו להצטרף כשניפגש לפויקה ליד היום כמו שהם היו עושים פעם, איתו: "הוא היה מנהל את האירוע, אנחנו עשינו את מה שהוא אמר".
איך זה לחוות את זה כתאומים? יותר קל, יותר קשה?
"זה כן יותר קל כי יש מישהו שהוא בגיל שלך שעובר את זה ממש באותו שלב של החיים", עונה דניאלה, "לא רציתי שהכול ייפול על אימא - 4 ילדים שנמצאים במשהו חדש שהם לא מכירים וצריכים להתמודד ולחוות את כל זה. בהתחלה באמת היה לי מאוד קשה למצוא את רגעי האושר האלה אבל למדתי להיזכר בו בשמחה במקום בעצב וזה משהו שלאט לאט עם הזמן צריך ללמוד אותו ולהבין איך לחיות עם זה".
אחיה שחר חושף קעקוע של מסוק על היד: "עשיתי את זה לפני שנתיים בערך, היה לי חשוב שיהיה עליי משהו שיזכיר לי אותו. אימא אמרה ישר 'אתה לא עושה קעקוע ויהי מה' ואחרי מסע שכנועים מפרך וארוך היא בסוף הסכימה לי לעשות קעקוע. אנשים שואלים מה זה הקעקוע הזה ואני מסביר להם שזה על אבא שלי ומי הוא היה ומה הוא עשה וזו הדרך שבה אני מראה ומזכיר לאנשים".
כשאתם מדמיינים אותו - הוא מחייך?
"כן", עונים כולם, ודניאלה החיילת מרחיבה. "בכל פעם שהיינו נפגשים כל המשפחה ממש היו רואים את זה - הוא היה כל כך כריזמטי, כשהוא היה איתך בחדר לא היית יכול שלא לשים לב אליו ולא להסתכל עליו, תמיד עם החיוך שלו, תמיד היה צוחק ומדבר עם כולם ותמיד היית מרגיש שאתה כלול".
אחיה הקטן תומר מתערב: "דנדוש, אם הייתי יודע מה זה כריזמטי הייתי מסכים איתך, אבל אני לא", ואחיו הגדול שחר מסביר לו: "כריזמטי זה מישהו בעל נוכחות, שמרגישים שהוא בחדר. כשהוא מדבר כולם מקשיבים". גם האחות מאיה מנסה להסביר: "כריזמטי זה מי שכולם הולכים אחריו", ודניאלה מוסיפה: "איש שאתה רוצה להקשיב לו, לשמוע מה יש לו להגיד", ותומר מסכים: "זה כמו אבא".
"הייתי שואלת אם אנחנו חסרים לו"
יש להם לא מעט שאלות בלב לאבא שכבר כמעט חמש שנים לא איתם: "הייתי שואלת אותו מה הוא היה עושה במקומי", אומרת דניאלה, ואחיה התאום שחר מוסיף: "מה הוא הרגיש שהוא לא הספיק לעשות". האחות מאיה תוהה: "מה הוא פספס, האם אנחנו חסרים לו" ואחיה הקטן תומר מציין: "הייתי רוצה לשאול אותו מה הוא חושב על איך שאני היום". גם השאלות האלה הפכו לחלק מהשיר.
כשדני בן דוד נהרג במלחמת לבנון השנייה, בנפילת הקטיושה בכפר גלעדי, בנו תומר היה בן 9, בן בכור. "בכי זה אישיו, תמיד היה", הוא חושף. "היום פחות אבל בתור נער, עד כיתה י"ב, לא בכיתי. לא בכיתי כי היה צריך לא לבכות, בתפיסה שלי".
למה? כי צריך להחזיק ערכים, להיות חזק?
"כי בגיל 9 כשאבא שלי נהרג באו אליי מלא אנשים ואמרו משפט שדי חזר על עצמו: 'תהיה חזק, תשמור על האחים שלך. אתה צריך להיות חזק בשביל אימא שלך'. אז אני אהיה חזק ובשביל להיות חזק, באותו רגע הרגיש לי שצריך לנעול את הכול".
"אין לי שום זיכרון של התחלה חדשה איתו"
אחיו הצעיר עידו הפך לבן 6 ביום האחרון של השבעה על אביו. היום הוא בן 21. "הוא לא ראה אותי אפילו עולה לכיתה א', אין לי שום זיכרון של התחלה חדשה איתו". הוא מצא את החיבור לאביו דרך המוזיקה: "אבא קנה לי גיטרה כשהייתי בערך בן 4. והייתי סתם פורט ומחרבש, ילד קטן. אחרי שלמדתי קצת אקורדים וטכניקה התחלתי לנגן".
כשהתחלת לנגן זה היה בשביל אבא? זה היה בשבילך?
"אני חושב שהיה בזה משהו שנועד להמשיך את מה שהוא ציפה ממני, סוג של, תכנן לי את זה מראש. הוא אמר לי בגיל קטן 'אתה תדע לנגן', והציפייה היא שהגיטרה לא יכולה לשבת שנים בלי שאף אחד ינגן עליה". ויש עוד שיר שעבורו הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור: "כשהכרתי את השיר 'פרי גנך', בערך בגיל 15-14, לא הבנתי על מה הוא מדבר. נסעתי עם אימא באוטו, ופתאום בסוף השיר אני מסתכל על אימא ורואה אותה בוכה. בשיא הקלילות היא אומרת לי 'הקשבת פעם למילים של השיר?' והגיעה השורה האחרונה - 'השעה שבה הבטיח לשוב ולא שב' ואמרתי וואו, איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו".
האחות הצעירה מאי הייתה אז רק בת שלוש וחצי. "בסוף מאבא אין לי זיכרונות אז אין לי את כל העניין הזה של ה... להתמודד עם זה בדרך הזו. אני לא זוכרת דברים מהאירוע של אבא, כלום, בכלל לא. אני חושבת שפשוט כל החיים לא הרגשתי קשר אליו, לא היו לנו דברים משותפים או חוויות משותפות שעשינו ביחד. זה אבא שלי והוא אמור להיות משמעותי עבורי והוא לא. רק עכשיו כשהתגייסתי הצלחתי למצוא את נקודות החיבור איתו".
בכל שנה הם נוסעים לטקס בכפר גלעדי, ביום הנפילה. עידו מודה: "אני הורדתי אותם והלכתי לשבת על קפה, לא סובל את הטקס הזה". אחיו הגדול תומר מגלה הבנה: "קשוח לו, אני מחבק את אימא בזמן הזה".
אתה זוכר את היום שהוא הלך? הוא נפרד ממך?
"בטח", עונה תומר. "הוא יצא מהבית בשבת בבוקר, הוא רצה לצאת בהתחמקות כזו בלי להעיר אותנו בקיץ. ואימא אמרה 'תעיר אותם, תגיד שלום ותיפרד, אתה נוסע עכשיו ועולה לצפון'. לא זוכר אם עידו קם גם מהמיטה", ואחיו עידו אומר: "לא זוכר את זה בכלל". אחיו הגדול ממשיך לשחזר: "אני זוכר את עצמי ממש קם מהמיטה להיפרד, ונתתי לו חיבוק. הוא ירד בגרם המדרגות שיש בבית, הסתובב עם חיוך ממש גדול, יצא ממש בחיוך, סגר את הדלת וזו הייתה הפעם האחרונה".
יש סימנים קטנים כאלה שאתם פתאום מרגישים, צירופי מקרים כאלה?
"בבוקר השבעה, קמתי ויצאתי מהחדר והוא שכב במיטה והוא קרא עיתון וכשהגעתי למיטה הוא נעלם. כמו בסרטים - בחיים לא הרגשתי יותר בסרט מבסיטואציה הזו", נזכר תומר. "ולי הייתה סיטואציה שישבתי בחדר, דלת סגורה, טלוויזיה כבויה וניגנתי בגיטרה", מספר עידו. "משום מקום ראיתי השתקפות של הפרצוף שלו, מסתכלת עליי בחיוך כזה, סובבתי את הראש והוא נעלם".
מה הם היו שואלים אותו? "אם הוא היה לומד גיטרה בשביל לנגן איתי. תחשוב על זה, סיטואציה מצחיקה", אומר עידו. "הייתי שואל אם הוא גאה באימא, והאם הוא שמח בשבילה", מוסיף תומר. "הייתי שואל מה אתה חושב על לינוי - אנחנו כמעט שש שנים בזוגיות והוא לא מכיר אותה. והגנים של הקרחת, איזה נאחס".