לאיגי אזליה אין מושג מה זה BDS ולמעשה היא מתארת מציאות שבה היא לא יודעת שום דבר על ישראל. נאדה. "הופתעתי לקבל את השיחה לבוא להופיע", מספרת ל-N12 בריאיון בלעדי הראפרית שתופיע היום (שישי) בתל אביב, כחלק ממתן החסות של חברת הפינטק Rapyd למצעד הגאווה. "BDS? מה זה? בגלל שאני לא יודעת הרבה, אני ממש שמחה לבוא ולראות בעצמי, אני מתרגשת לפגוש משהו חדש".
אזליה שנולדה באוסטרליה והעתיקה את מגוריה לארצות הברית כדי להתברג לתעשיית המוזיקה, נחשבת לראפרית פורצת דרך ושוברת מוסכמות בתוך טריטוריה גברית. את הפריצה הגדולה שלה עשתה ב-2014, ומאז הקריירה שלה ידעה עליות ומורדות. לצד המוזיקה, הסטייל שלה מעורר מחלוקת והדרמות שליוו את חייה סוקרו באדיקות באתרי הרכילויות - נפש שידעה התמודדויות ומוסדות פסיכיאטריים, מערכת יחסים עם בן זוג בוגדני וסכסוכים מתוקשרים. אם השם עדיין במקרה לא מצלצל לכם מוכר, הלהיטים שלה בטח יעשו זאת.
השיחה שלנו מתקיימת ביום ההולדת ה-32 של הראפרית, רגע לפני שתודה באינסטגרם למיליוני העוקבים שהיא לא מרגישה מדהים היום. "לא בגלל שאני בת 32, אלא בגלל שחלק מזה זה לדעת מתי להוציא את עצמך מסיטואציות שלא מוסיפות ערך לחיים שלי, וזה קשה מאוד לפעמים. אבל השנה אני נלחמת על עצמי יותר מתמיד, נלחמת כדי שכל מקום שאני מפנה, זה רק כדי לקבל בברכה אנשים ודברים חדשים לעולם שלי", היא כתבה לעולם.
דכדוך היום הולדת הקל ניכר בקול שלה, אבל ככל שהשיחה מתקדמת אזליה מתמסרת לשאלות ועונה בקול שליו וטון מתוק. "אני נרגעת היום, אני לא עושה יותר מדי, היו לי כבר 32 ימי הולדת", היא חותמת את נושא החגיגות. ובעניין החגיגות שלשמן היא הגיעה יש לה הרבה לומר. "אני יודעת שהרבה מהמעריצים שלי משתייכים לקהילה הלהט"בית ואני מרגישה חיבור מיוחד אליהם. אני חושבת שאולי זה בגלל שהייתי אאוטסיידרית, שעברתי דרך ארוכה מלהיות אנדרדוג, אולי זה משהו שהם יכולים להזדהות איתו".
וספציפית בנוגע לקהל בארץ, כאמור, נרשמת הפתעה גמורה בקרב איגי. "הייתי בשוק שכל כך הרבה אנשים יודעים מי אני ומקשיבים למוזיקה שלי. אני בהלם מזה שהשירים יכולים להגיע לחלקים כל כך רחוקים ואחרים בעולם, זה עדיין מטורף לשמוע על זה ולהבין את זה".
היו עוד מדינות שהופתעת שמקשיבים לך בהן?
"זה קרה לי בטורקיה. כשעשיתי באלאנס, שאלתי את ההפקה: 'אה, מי עוד מופיע איתי?', כי זו הייתה במה כל כך גדולה והיו אמורים להיות שם אלפי אנשים. ענו לי: 'לא, רק את, זו ההופעה שלך'. ממש חששתי שאנשים לא יידעו את המילים של השירים, דאגתי באמת. בסוף זו הייתה אחת ההופעות הכי טובות שעשיתי בחיים שלי וכולם ידעו את המילים. אני אוהבת את התרבות של טורקיה, את האוכל המסורתי ואני מקווה שהחוויה שלי בישראל תהיה טובה או אפילו טובה יותר".
באיזו מדינה את חולמת להופיע ועדיין לא יצא לך?
"המקום היחיד שהייתי רוצה להופיע בו הוא אוסטרליה, המדינה שלי. הופעתי שם, אבל רק בתחילת הקריירה, עוד לפני שהיו לי להיטים. זה גם תמיד היה מופע חימום לאומנים גדולים אחרים, לא היה לי מופע גדול משלי והייתי שמחה לעשות את זה יום אחד.
איך את מסבירה את זה?
"זה קשה לעשות הופעות מחוץ לארצות הברית, זה עולה הרבה כסף. עד עכשיו זה פשוט לא השתלם כלכלי ובכל פעם שאנחנו מנסים לגרום לזה לקרות זה נופל. אני מקווה שזה יקרה".
"אני מתגעגעת לכאוס, אבל מעדיפה את מה שקורה עכשיו"
ב-2021 הוציאה אזליה את האלבום The End of an Era והודיעה כי היא לוקחת הפסקה של זמן לא ידוע בעבודה על מוזיקה חדשה. "אין לי תוכניות להוציא עוד אלבום, זה עדיין נכון", היא מבהירה. "המעריצים שלי רוצים שאעשה עוד מוזיקה. אני אוהבת להשאיר דברים עם סוף פתוח, את אף פעם לא יודעת מתי פתאום יהיה לך רצון עז להקליט עוד פרויקט או להגיד משהו נוסף. המעריצים מחכים לדבר הזה, אני יודעת. אני רואה ספקולציות של: 'היא מקליטה מוזיקה עכשיו, היא באולפן'. זה פשוט לא המקרה כרגע, אולי יום אחד. הם עדיין קצת בהכחשה".
הפסקת לכתוב לגמרי?
"אני עדיין כותבת פה ושם, אבל לא עבור פרויקט או משהו כזה ולא בצורה שהייתי פועלת בה אם הייתי יוצרת משהו כדי להוציא אותו החוצה. אני עדיין כותבת את המחשבות שלי בפתקים באייפון, זה הרגל שאי אפשר לשנות".
את האלבום האחרון הגדרת כקפסולת זמן של שנות ה-20 שלה. איך עד כה בשנות ה-30 המוקדמות?
"אני אוהבת כמעט כל דבר בזה", היא צוחקת. "זה נהדר. זה מצחיק, כי יש לי הרבה חברים צעירים ממני שמדברים על העתיד הרחוק שלהם והעתיד הרחוק שלהם הוא הגיל שבו אני נמצאת. במובנים מסוימים אני מרגישה כמו להיות בת עשרים.
"באספקטים אחרים זה לגמרי אחרת, אבל זה מצחיק לראות אנשים צעירים תופסים את הגיל שלי כמשהו זקן, קדמון. אבל אני לא מרגישה זקנה בכלל! אני עדיין מרגישה בת 25. אני חושבת שאם את גדלה בצורה שבה אתה לומדת, ולומדת מהטעויות שלך זה אחרת. אני מרגישה שלמדתי הרבה מאוד שיעורים והחיים שלי הרבה יותר רגועים כרגע, לעומת איך שהם נראו כשהייתי בשנות ה-20. אני כן עדיין מתגעגעת לכאוס ולבלגן, אבל אני ממש יותר מעדיפה את מה שקורה עכשיו, זה עם הרבה פחות כאבי ראש".
את גם אמא.
"כן, להיות אמא ממש משנה את הדרך שבה את חיה את החיים שלך. את כל הזמן צריכה לקחת בחשבון מישהו אחר. אבל אני אוהבת את העובדה שיש לי ילד, במיוחד בשלב הזה בחיים. אני שמחה לקחת על עצמי אחריות כזאת, אני חושבת שזה פשוט קסם להיות אמא".
את כותבת על זה?
"לא, אני מעדיפה להשאיר את הדברים שאכפת לי מהם פרטיים. אם אני לא כותבת על משהו זה אומר שאכפת לי מזה יותר מדי מכדי לחלוק את זה עם העולם. אולי יום אחד, אבל כרגע עדיין לא".
"הדברים השתנו אבל עדיין יש מיזוגניה"
האתגרים שניצבו בפני אזליה כשהחלה את דרכה כראפרית אישה, לבנה ואוסטרלית, היו די ספציפיים עבורה: "הייתי צריכה להילחם כדי שאנשים ייקחו אותי ברצינות". ועדיין, מתוך נקודת ההסתכלות שלה, האתגרים שאיתן נשים צעירות בעולם ההיפ הופ מתמודדות כיום השתנו לגמרי, וזה לא בהכרח קשור למגדר.
"זה כל כך שונה עכשיו", היא אומרת. "הצורה שבה היית צריכה בעבר להשיג מה שנקרא, הצלחה, בנויה אחרת עכשיו. אני חושבת שפעם היית צריכה לכתוב לאחרים, להיות ממש מסוגלת לעשות ראפ ולהוכיח את עצמך. להיות כל הדברים הזה. עכשיו זה מרגיש כאילו את פשוט צריכה שיהיו לך מלא עוקבים באינסטגרם ואז את יכולה להחליט שאת ראפרית".
"זה כמובן לא מתייחס לכולן", אזליה מוסיפה. "יש כאלה שעומדות במבחן של מה שהיית צריכה לעשות פעם כדי לבסס קהל. אבל זו לא ביקורת - אני אומרת שאני לא מבינה את זה. זה כל כך שונה ממה שאני חוויתי. הדרך שלי הייתה אחרת וזו כבר לא הדרך שהולכים בה. הדבר היחיד הוא שאני יודעת שעדיין יש מיזוגניה - במדיה החברתית או לא. אני רואה את הדברים האלה עדיין קורים, לצערי".
אבל חוץ מלקבל לגיטימציה, ההתמודדות הייתה גם מול חברות התקליטים: "בעידן שלי היינו צריכות לשכנע את הלייבלים שלראפריות יש מספיק קהל, מספיק אנשים שרוצים להאזין להן. לא משנה מאיפה היית. היום זה אחרת, וזה מדהים בעיניי".