בפרינג' יש זמנים רעים וזמנים רעים פחות, כך טוען אילן רוזנטל, שמנהל את תיאטרון "תמונע" שבתל אביב לצד אשתו נאוה צוקרמן. ביקשנו הסבר. "הרגעים הטובים הם האומנות עצמה, אבל כשאתה יוצר תרבות בקושי ובמאמץ שאינו רגיל, אז הדבר משפיע על התוצאה שרואים על הבמה. צריך כל הזמן למצוא דרכים וחלופות שבהן נוכל להמשיך להתקיים".
אולי לפני שמדברים על האתגרים שעימם מתמודד הפרינג', כדאי להתחיל עם הסבר קצר על התיאטרון שנמצא בשוליים לכאורה. ההגדרה החופשית של המילה פרינג' היא, אם כן, שוליים. בעולם התרבות הכוונה ליצירה כלשהי של אומן, שלא התקבלה מטעמים שונים בתיאטראות הרפרטואריים כמו "הבימה" ו"הקאמרי". הסיבה לכך יכולה להיות אומנותית או כלכלית, ובנקודה זו נכנסים לתמונה תיאטראות הפרינג' העצמאיים. אלו הבמות האלטרנטיביות שמספקות וממלאות את החלל היצירתי - לרוב בתקציב זעום, או ללא תקציב בכלל. הכול התחיל בפסטיבל אדינבורו בשנת 1947, גם שם הפרינג' שימש מסגרת שולית, ובמשך השנים הוא הפך לפסטיבל הגדול שמציג בסקוטלנד.
מה קורה בארץ? לפני כשני עשורים הבינו במשרד התרבות כי הפרינג', על אף שמו, כבר לא חלק זניח באומנות הישראלית - אלא להפך, מדובר ביצירה בועטת ודומיננטית. "הפרינג' מוביל את היצירה העצמאית הלא מסורתית, הבלתי מתחשבת בשום תפיסה אישית או פוליטית של דת, גזע, מין או מגדר. היא מקדשת את מה שהיוצר חושב ורוצה", מסביר אילן, שמנהל את "תמונע" כבר יותר מ-40 שנה. "יש חופש אומנותי טוטלי בלי שאף אחד אומר לך מה לעשות ואיך, וכמעט בלי לשים לב לדעתו של הקהל".
מה זאת אומרת בלי לשים לב לקהל?
"הקהל חשוב והוא חלק בלתי נפרד מההצגה, אבל שום יוצר פרינג' לא יעבוד על יצירה בזמן שמה שמניע אותו אם היא טובה וראויה בעיני הקהל, ואם הצופים יתחברו אליה או לא בגלל עירום או דעות פוליטיות. מהניסיון שלי הופענו מול שני אנשים, מול חמישים ומול מאתיים. יש אצלנו הצגות שלמרות הקהל המועט, הן ראויות מבחינה אומנותית ולכן התוקף שלהן ארוך מאוד". לדברי אילן, כאן גם בא לידי ביטוי אחד ההבדלים בין הפרינג' לתיאטראות הממוסדים: "בבמות הגדולות הקהל הוא הערך הכי חשוב. כלומר, האומנות גם כן חשובה, אבל כל הצגה שם חייבת להיות לטעמם של הצופים. זה לא אומר שאין ב'בימה' הצגות בועטות כמו חנוך לוין ואחרים, אבל בפן הכמותי זה מתי מעט".
על עצמאות ואומנות שנמצאת כביכול בשוליים משלמים מחיר, כשלעיתים אין ממה לשלם אותו. לעומת הבמות הציבוריות כדוגמת "בית ליסין" שזוכות לתמיכה כלכלית מצד המדינה, התיאטראות העצמאיים בישראל סובלים מקשיים כלכליים - ועדיין בטוחים בדרכם. "אי אפשר אחרת", מסביר אילן. "היוצר חייב ליצור, והוא יעשה זאת בכל תנאי. זו מקומה של יצירה. יש כמובן משמעות גדולה לתקציב הכספי, אבל מי שבוער בתוכו הדחף ליצור - הולך על זה ולא חשוב מתי ואיפה".
זה לא מונע מאילן למתוח ביקורת קשה נגד משרד התרבות. רק בתום גל האומיקרון חזרה ישראל לשגרה בריאה ושפויה, אולם הוא לא שוכח את התנהלות הממשלה במשבר הקורונה סביב עולם התרבות. בעיניו, זו הייתה רק דוגמה אחת למדיניות אי-השוויוניות: "אני זוכר שאחד הדברים הראשונים שהראו שנגע לענף התרבות, היה הפגישה של נתניהו וטרופר עם אביב גפן כנציג האומנים. הם דיברו איתו על הקשיים של היוצרים, ואני תוהה לעצמי אם עד כדי כך הם לא מבינים שהם חושבים שאביב גפן נמצא בקושי? במקום לדבר עם האומן שמשתכר 3,000 שקלים בחודש הם מנהלים שיח עם קונצרן פרטי שמרוויח מיליוני שקלים בשנה".
"היחס כלפינו מבזה, משפיל ולא שוויוני בעליל", תוקף אילן. "ממש צועק אי-שוויוניות. רואים בנו כסרח עודף, ולמה? כי מי שמוליך ומפקד על תחום הפרינג' בישראל לא מבין דבר ממה שנעשה. אומרים עליי שאני מעליב עובדי ציבור, אבל זה דרג שמיטיב עם מלחכי פנכה ועושה כאוות נפשו - העיקר שהתיאטרון הרפרטוארי יקבל את מאות המיליונים שלו, והשר או המנכ"ל יצולמו עם שחקנים מהשורה הראשונה. אין להם שום נגיעה ליצירה החופשית והפרינג'ית, ועיקר הביקורת שלי מופנית כלפי הפקידות האיומה. השר לא צריך להיות בקיא בתרבות כשהתפקיד שלו זמני".
"היחס כלפינו מבזה, משפיל וצועק אי-שוויוניות. רואים בנו כסרח עודף"
אילן רוזנטל, מנהל "תמונע"
גם "הבימה" זועק במשך שנים על מצוקה כלכלית. מה תגיד על זה?
"תיאטרון שמגלגל מאות מיליונים בשנה ופועל בצורה לא אחראית? אין שם שום גורם שאפשר לפטר אותו בגלל ההתנהלות הבעייתית. כולם מתלוננים על חוסר, אבל יש מיליונר שמתלונן ויש דלפון. אם ל'תמונע' יש גירעון של חצי מיליון שקל, אתה יודע מי מביא את הכסף? אני, כי אני הגורם שחתום בבנק שבמצב כזה הבית שלי משועבד, הרכב והכול".
תמונע אחת שווה אלף מילים
לצד הקשיים והסיכונים, ל"תמונע" - ממוסדות הפרינג' החלוציים בארץ - שני ייעודים: קבוצת תיאטרון ומרכז פרינג'. בכובע הראשון, הקבוצה מתאגדת ומרימה הפקה תחת ניהול אומנותי של במאי. בכובע השני, 'תמונע' מקבל לידיו הצגות פרינג' שלא נהנות מתמיכה כספית מצד משרד התרבות, בתנאי שאלו עברו ועדה אומנותית שמונה נציגים מעולמות התיאטרון, המוזיקה והמחול.
"כל אחד יכול לבקש להופיע אצלנו, אבל כולם עוברים פרזנטציה שבה מציגים את המרכולת", מוסיף מנהל התיאטרון. "אחרי כל פרזנטציה יושבים ודנים כדי להחליט מי מתקבל - וגם מי שמתקבל נמצא בעירבון מוגבל. אנחנו עוקבים אחרי ההתקדמות שלהם, עד שהם מגיעים לשלב שבו הם יכולים להופיע שוב לפרזנטציה שלמה שנמשכת כשעה". מתוך עשרות יוצרים שלוקחים חלק במיונים מדי שנה, רק כעשרה אחוז מהם מקבלים לבסוף במה - ולא רק אותה: הפרינג' מעניק ליוצרים העצמאים את החבילה השלמה שכוללת חללים אומנותיים להציג בהם, צוותים וכלים טכניים, פרסום ומכירת כרטיסים. רק כרבע מההכנסות הולך לתיאטרון. היתר? ליוצרים עצמם.
"מסע שלקח ממני הרבה כוחות"
למרות המצוקה הכלכלית, הדבר שמשמח לשמוע הוא שהחזון האומנותי של אילן ו"תמונע" כבר התממש - בית ליצירה עצמאית בלתי מתפשרת, אשר חורת על דגלו עיסוק והתעמקות בתכנים שלא בהכרח זוכים לחשיפה בבמות המרכזיות. את הזעקה הכספית הם ממשיכים להשמיע והדרך מבחינת אילן עוד ארוכה: "אם אוכל לעשות פעם אחת בחיי הפקה גרנדיוזית לפרינג', אדע שעשיתי משהו לתחום. זה מסע שלקח ממני הרבה כוחות, אבל יש לכך חשיבות גדולה ביחס שלנו לתרבות".
אך "תמונע" לא לבד בתמונה. בישראל פועלים עוד שלושה מרכזי פרינג' גדולים - "צוותא" בתל אביב, "סימטה" ביפו, ואחד יוצא דופן שהוקם בבירת הנגב לפני 12 שנה - "תיאטרון הפרינג' באר שבע". מדובר במרכז היחיד שנותן במה מתל אביב דרומה ליוצרים עצמאים שרוצים להביע את דעתם על נושאים כואבים שחומקים מתחת לרדאר. "השליחות שלנו כמרכז מארח הוא לדאוג לכך שתושבי הדרום יוכלו ליהנות מהצגות הפרינג' שמהן נהנים תושבי המרכז, ובהתאם מגיעות לכאן כ-200 הצגות בשנה", מסבירה מנכ"לית התיאטרון אפרת זיו-אספיס.
יואב מיכאלי, כיום המנהל האומנותי של התיאטרון, לימד בעבר בבית הספר למשחק "גודמן" שבנגב, והבין את הצורך בהשארתם של בוגרי בית הספר בדרום - רגע לפני שהם בורחים לבירת התרבות שבמרכז. מיכאלי עבר מתל אביב לבאר שבע וייסד את התיאטרון - שהוקם על חורבות מחסן לתמרורים של העירייה שהיה מיועד להריסה.
בתיאטרון או במוזיקה, זה לא סוד שסצנת התרבות האלטרנטיבית פורחת בעיקר בתל אביב. עד כמה יש ביקוש לפרינג' בבאר שבע?
"זה תחום מתקדם", מסביר יואב. "צריכת התרבות בפריפריה היא באותה מידה כמו במרכז, לא רואה שום הבדל בביקוש לתרבות. במשך שנים הפריפריה נחשפה פחות לתחום הפרינג' או אומנות אלטרנטיבית עצמאית, אבל מהרגע שהתחלנו לפעול בשטח - אפשר בהחלט לראות ביקוש". לדבריו, השאלה המרכזית כלל לא נוגעת לעניין הביקוש, אלא לאיכות החיים ושוויון ההזדמנויות התרבותי: "גם אם אתה לא חובב פרינג', עצם זה שיש לך את האפשרות לבחור את התרבות שאתה רוצה לצרוך - זה מדד קריטי בהתפתחות של עיר וחברה".
אפרת ויואב שוברים שניהם בשיחה אחת את כל הסטיגמות שתנסו להדביק בין תרבות לפריפריה. התיאטרון שלהם עורך מדי שנה פסטיבל בין-לאומי שמארח משתתפים מכל העולם, ואנסמבל התיאטרון נשלח גם הוא לרחבי הגלובוס עם הפקות מקור שאותן מציג בלונדון, מילאנו ומונטריאול. "אין-סוף מקומות שתיאטרון קטן מבאר שבע מביא אליהם את האומנות המקומית שלו. אנחנו תורמים למודעות התרבותית של העיר, ויש כאן קול אחר ומיוחד בסצנת התרבות בארץ. זו בשורה מבחינתנו ועושה שינוי גדול למען האומנים", מדגישה מנהלת התיאטרון.
"האפשרות לבחור את תרבות הצריכה - מדד קריטי בהתפתחות של חברה"
יואב מיכאלי, מנהל אומנותי ב"פרינג' באר שבע"
אם תיאטרון "תמונע" מגשים את חזונו האומנותי בכל יום מחדש, מנהלי הפרינג' בבאר שבע נאבקים על כך תכופות בגלל המכשול הגיאוגרפי. "אם לשחקן יש הצגה ב'צוותא', הוא ככל הנראה יכול להגיע לשם באופניים שלו", אומרת אפרת. "להגיע אלינו לבאר שבע זה פרויקט - אם מדובר בהובלת ציוד או בהסעות לשחקנים. אלו עלויות גדולות מאשר להציג בתיאטרון מתחת לבית, ולכן כששחקן רוצה להציג אצלנו אז הדבר הראשון שהוא חושב עליו אלו ההוצאות הצפויות לו. גם אם הוא מוכר את כל עשרות הכרטיסים באולם שלנו, הסכום הוא זעום לעומת הרווח במרכז. חוץ מזה, אי אפשר להתעלם מקליקת השחקנים והקשרים בתל אביב. עוד לא הגיעו מספיק דרומה, ואם אנחנו רוצים לגייס שחקן חדש לאנסמבל - הסיכוי כמעט אפסי".
איך מתגברים על זה?
יואב: "קשה מאוד. קצת יצא אבסורד כי פעם צחקתי שקל לנו יותר להטיס את ההצגות שלנו לחו"ל מאשר להסיע אותן לתל אביב. עוזרים לנו יותר בוויאטנם מאשר במרכז, ולקבל ביקורת - בטח בפרינג' - זה שלב חשוב בתהליך החשיפה, ועדיין קשה מאוד להביא אותן לתל אביב".
שוליים רחבים
החבר'ה מהדרום מודעים לכך שעוגת הפרינג' קטנה ביחס לתיאטראות הרפרטואריים - ולכן הם מתייחסים אליו כבוטיק: "אנחנו תיאטרון קטן, עצמאי ונישתי במידה מסוימת, כי זו העשייה שלנו. אנחנו לא הבמות הגדולות ומעולם לא רצינו להיות כאלה, אבל כן נוגעים בתחומים רבים - מהצגות לילדים ונוער, דרך מחול ומוזיקה, וזה מדהים לראות את הכמויות לצד האיכויות של היצירות".
השפה האומנותית של האנסמבל ב"פרינג' באר שבע" משלבת דיסציפלינות מהתיאטרון ומהקולנוע יחדיו. שימוש חוזר ונשנה בווידאו ארט, הקרנות על בדי טול, הצגות ללא מילים ותיאטרון חזותי - סגנון לא נפוץ במיוחד בתיאטרון הציבורי. פרט לכך, יואב מספר כי התיאטרון שם לעצמו למטרה לקדם את האג'נדה החברתית של הסביבה שאותה הוא חי ונושם: "אנחנו עושים עיבודים באר-שבעיים על סוגיית הפריפריה, החיים בה והבעיות של החברה המקומית. למשל, בהצגה 'שבת אל-ח'יר' לקחנו שחקן יהודי ישראלי ושחקן בדואי ישראלי מתיאטרון רהט, למופע שעוסק בפערים בין הגבר הבדואי לגבר הישראלי".
"אני לא ממש רואה שיתוף פעולה מהסוג הזה עולה בתיאטרון פופולרי", טוען יואב. "זו מסגרת ייחודית לאזור ולבעיות שלנו, החברה הבדואית והחברה היהודית שגרות כאן בדרום ונמצאות בחיכוך אחת עם השנייה". במקרה אחר מוצגת בבאר שבע ההצגה "חבק אותי לנצח, פטריסיו", שנכתבה על המציאות המורכבת בצל הטילים, החרדות ומצבה הכלכלי של הפריפריה.
"קל לנו יותר להטיס את ההצגות שלנו לחו"ל מאשר להסיע אותן לתל אביב"
יואב מיכאלי, מנהל אומנותי ב"פרינג' באר שבע"
לדברי מיכאלי, "אנחנו לא יכולים להתעלם מהסביבה שבה אנחנו חיים. האמונה שלי היא שעל התיאטרון לשרת את הקהילה ואת החברה שבה הוא פועל. אחת הביקורות העיקריות שיש לי על התיאטרון הגדול, שהוא לא מספיק ער לחברה הישראלית ולדילמות שמקיפות אותה. הוא לא מספיק מגיב למה שקורה בחברה, אבל זה כבר ויכוח חצי אקדמי".
את דבריהם חותמים אפרת ויואב בתקווה כי באר שבע תהפוך גם היא יום אחד למרכז תרבות שלא נופל מתל אביב: "בירת תרבות לא חייבת להיות העיר הכי גדולה. ברוב הפעמים זה אכן ככה, אבל אנחנו מאמינים שהגענו למסה הנדרשת של צרכני תרבות שיהפכו את המקום שלנו לכזה. סצנת הפרינג' בארץ פורחת, ואפשר לגשר על פערים. זה עניין של ראייה מרחבית, ואנחנו חיים את השליחות".