הליכה למכולת, עבור רובנו, היא עניין שבשגרה: בכל פעם שמגיעים לקופה, אנחנו מהססים אם לקנות את השוקולדים שמונחים ליד. אך עבור מי שעלה מברית המועצות לשעבר, מדובר היה בחוויה של ממש, לפחות בפעמים הראשונות שבה הגיעו לקניות במולדת החדשה-ישנה, שכן בברית המועצות לא היו סופרים גדולים וכמעט ולא היה מבחר בחנויות.
בישראל של 2022 אולי קצת קשה לדמיין את הסיטואציה שבה אדם בשנות ה-50 לחיו טועם לראשונה חטיף "אגוזי". אבל זיו ברקוביץ' ויבגני רומן שיצרו את הסרט "קולות רקע", ניסו לשחזר את אותם המתחים שבהם פגשו העולים מברית המועצות של שנות ה-90 בימים הראשונים בארץ, הבדלים תרבותיים שהיום מסתכלים עליהם בעיקר כאנקדוטה: "זה משהו שאין ברוסיה, מין חטיף שוקולד כזה עם משהו שיש שם. זה דברים שנורא נחרטו בתור ילדים".
ברקוביץ' ורומן, שניהם עלו לכאן מברית המועצות בתור ילדים. כעת, 30 שנה אחרי העלייה שלהם, השניים החליטו לצקת את חוויות הקליטה בישראל לתוך סרט עלילתי שעוקב אחרי ויקטור (ולדימיר פרידמן) ורעיה (מריה בלקין), זוג בשנות ה-60 לחייהם שעולים לישראל ופותחים דף חדש.
בריאיון ל-N12 מספר רומן: "הסרט מספר על זוג עולים חדשים בשנות ה-90 שברוסיה היו מדבבי קולנוע, דיבבו את כל הסרטים שהגיעו מחו"ל לברית המועצות, ועכשיו הם הגיעו לישראל ומחפשים מה לעשות עם המקצוע המאוד ספציפי והבלתי נדרש לחלוטין שלהם - מה שמכניס אותם לסיטואציות שהן גם טראגיות וגם קומיות וזה הסרט –מין קומדיה עצובה או דרמה מצחיקה".
לצד ההתרגשות העצומה מטעימת ה"אגוזי", השניים מספרים כי יש לא מעט סצינות שמבוססות על אירועים שקרו בחיים האמיתיים, אך מדגישים כי הסיפור של ויקטור ורעיה בדיוני לגמרי. "זה מין פסיפס כזה", אומר יבגני ומספר על ההלם שחווה כעולה חדש בתקופת מלחמת המפרץ: "אני זוכר שזה אפילו לא היה מפחיד אלא סוריאליסטי לחלוטין. אנחנו שנינו הגענו בתחילת המלחמה, והסצינה שבה מקבלים מסיכות, ערכות מגן, היא דבר שמאוד זכור לנו".
מהיכן קיבלתם השראה?
זיו: "יבגני ואני מכירים הרבה שנים. עבדנו לפני הסרט הזה בכמה סרטים אחרים. גלגלתי איזה רבע רעיון ליבגני והוא חשב על זה וגלגל אליי איזה רבע רעיון. וככה לאט לאט המשכנו והמשכנו ובסוף נכתב תסריט. יבגני הוא תסריטאי מדהים ואני בגדול צלם, אבל תוך כדי הכתיבה הזו אני גיליתי גם יכולות מסוימות להשתלב בעולם הזה. וככה הגענו לכתיבה של הסרט הזה, על בסיס הרבה חוויות ודברים שראינו בחיים שלנו".
איך היה לעבוד עם השחקנים על הדבר הזה? אתם לוקחים וחוזרים בזמן 30 שנה אחורה
זיו: "כולנו חווינו והיינו די באותה סירה. אז אומנם היינו בגילים שונים ובערים שונות ובתקופות שונות, אבל עדיין היו הרבה חוויות שהיו מקבילות בהמון דברים. כולנו שאבנו השראה מכל מיני דברים שחווינו. השחקנים, שמעבר שהם התחברו למילים הכתובות, הם גם הצליחו למצוא בתוך עצמם את מה שהם ראו בגיל הזה לפני שלושים שנה. כולנו קצת חזרנו באיזו מנהרת זמן 30 שנה אחורה, אבל גם נפגשנו על הסט שוב כאילו זה גם ההווה משלנו באיזה מקום".
על רקע העלייה החדשה מאוקראינה ומרוסיה: איזה לקח האנשים שרואים את הסרט צריכים ללמוד?
יבגני: "כדי לפתוח בדף חדש, צריך להיפרד מחלק מהותי מעצמך - להשלים עם העבר ולומר לו שלום"
איך קורה שדווקא עכשיו עולה סרט הזה?
יבגני: "אני חושב שעבר מספיק זמן. גדל איזשהו דור, אנשים שהם נגיד בגילים שלנו שעלו לפה כשהיו ילדים, והם כן נמצאים באיזשהו מצב שהם יכולים לדבר. הרי ההורים שלנו לא יכולים ללכת ולעשות סרט, מסיבות אובייקטיביות לחלוטין – זה דור שהגיע ושרד והיה עסוק בדברים אחרים לגמרי, ולא חשב על הייצוג שלהם. זה בכלל היה עניין הישרדותי לגמרי, הרבה יותר קיומי. ולנו, לחלקנו, יש אפשרות – הלכנו לעסוק בכל מיני מקצועות, שחלקם מציגים את הייצוג הזה באיזה אופן.
"למרות שלי קצת חורה הקטע הסוציולוגי הזה – אנחנו רצינו לעשות סרט. אני כן חושב שאנחנו לא מנסים לעשות סרט על עלייה – זה בלתי אפשרי, זה גדול מידי ורחב מידי. נכון שנוח לצמצם את זה. זו הייתה חוויה סובייקטיבית למיליון ומשהו עולים שהגיעו והקשת של החוויה הייתה שונה לגמרי – מאנשים שזה הדבר הכי טוב שקרה להם בחיים, לאנשים שזו הייתה טרגדיה נוראית שנהרסה, וכל מה שבאמצע".
מה אמרו ההורים שלכם על הסרט?
יבגני: "ההורים שלנו הצטלמו בסרט והם מופיעים שם. הם לא מדברים, הם רק מופיעים, יושבים יפה. איך הם הגיבו? אני חושב שהם מאוד התרגשו, כי גם הקדשנו להם את הסרט שזה אני חושב שהם הרגישו קצת שזה הסיפור שלהם – אמנם זה לא אוטוביוגרפי, ולא לקחנו מהחיים האישיים שלהם דברים בצורה מפורשת, אבל הם עדיין מספיק אינטליגנטים כדי לזהות את ההקשר".
זיו: "לנו היה מאוד חשוב שהם יופיעו בסרט, מעבר לזה שהם גם רצו. ההורים שלי, אני חושב שהם נורא התרגשו. אני מודה שהם לא אמרו לי את זה, אבל אני חושב שהם מאוד התרגשו שהדור שלנו עושה דבר כזה ומספר סיפור עליהם. אני חושב שעד עכשיו לא היה סרט כזה על שנת 90 שמספר את הסיפור שלהם – היו סרטים דוקומנטריים, היה סרט או שניים מיד אחרי העלייה. אבל בפרספקטיבה של 30 שנה קדימה, שהילדים שעלו גדלו להיות קולנוענים – עוד לא נעשה סרט כזה, ואני חושב שזה נורא מרגש".