"מה אני אגיד לכם? היום הולכת כנראה להיות ההופעה האחרונה בחיי, זה קשה. מאוד קשה. אז עצוב לי, אני אתגעגע אליכם", אומר דני ליטני בהתרגשות כשהוא עומד על הבמה מול הקהל שלו.
כבר 5 עשורים שהוא נחשב למלך הבלוז הישראלי. הצעיר שהתחיל להופיע אחרי הצבא, אבל לא היה בטוח ביכולות שלו כזמר. הוא התחיל את הקריירה שלו כמלחין שכתב בעיקר לאחרים, רק שנים אחר כך העז להקליט בעצמו. בשנות ה-70 היו לו ההופעות המיתולוגיות עם יהונתן גפן, ועם השנים הוא הפך לאחד הקולות הגדולים של המוזיקה שלנו. ברזומה שלו יש גם הופעה אחת קולנועית בלתי נשכחת ב"החיים על פי אגפא", סרטו המופתי של אסי דיין.
בסוף החודש יחגוג 79 והוא כבר התגבר על סרטן ועל התקף לב. בשנים האחרונות הוא גם התמודד עם ירידה חריפה בשמיעה ובכל זאת הוא לא הפסיק להופיע - עד שהגיע לנקודה שלא היה יכול יותר. לאחר עשור של דחיות במאמץ אחרון, כמעט נואש, לחזור ולשמוע, החליט ליטני לעבור ניתוח מורכב. אלא שהסיכויים לחזור אחר כך לנגן או לשיר, או אפילו סתם ליהנות ממוזיקה - מועטים. ליווינו אותו בחודשים האחרונים, לפני הניתוח ואחריו.
"מוזיקה זה בונוס"
לפני כארבעה חודשים ליווינו אותו לפגישה אחרונה לפני הניתוח עם הרופא שלו, ד"ר ישגב שפירא, סגן מנהל מחלקת אף אוזן גרון וראש שירות שתל השבלול במרכז הרפואי שיבא תל השומר.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ד"ר שפירא מנסה להרגיע אותו: "בוא אני אספר לך מה באמת קורה בניתוח. השבלול שלנו הוא המקום שבו מתורגמים צלילים שזה גלים לחשמל, כי המוח שלנו בעצם מבין רק חשמל בעצבים. כשהשבלול לא מתפקד אנחנו בעצם עוקפים אותו עם השתל".
דני: "ואז אני אוכל לשמוע?".
ד"ר שפירא: "לשמוע מה? בטח אתה תשמע. מה אתה רוצה לשמוע מוזיקה?".
דני: "מוזיקה".
ד"ר שפירא: "כמובן שאתה רוצה לשמוע מוזיקה. תראה מוזיקה זה בונוס. השתל נועד לשפר הבנת דיבור, ברור שהעושר הצלילי הוא מוגבל, הוא לא כמו בשמיעה רגילה. גם בפעם הראשונה שנחבר אותך אתה לא תבין מילים, אתה תשמע אולי צלילים, בהתחלה זה נשמע מאוד רובוטי. אם תוכל לשיר בלי זייף - אי אפשר לדעת".
"הביקוש להופעות הימם אותי"
לפני הניתוח נותרה לו עוד הופעה אחת. מאז שהודיע בפוסט בפייסבוק שבקרוב יפסיק להופיע, הביקוש עלה ומה שהייתה אמורה להיות ההופעה חד-פעמית הפך לסיבוב פרידה של 8 הופעות. אלא שגם זה הגיע לסיומו. רגע לפני ההופעה האחרונה בהחלט נראה היה שהוא עוד לא לגמרי מעכל.
"תשמע עד עכשיו כל ההופעות סולד אאוט, זה די מהיר", הוא אומר.
אני שואל אותו אם זה הפתיע אותו. הוא לא שומע. אני שואל שוב, והוא עונה: "זה לא רק הפתיע אותי, זה הימם אותי, זה היה שוק בלתי יתואר".
כשפרסמת את הפוסט בפייסבוק באמת חשבת שזאת ההופעה האחרונה?
"כן, באמת שכן. חוץ מזה שאני לא שומע טוב אלוהים הטוב הוסיף לי מחלה שנקראת מנייר שהיא עושה התקפים גם של סחרחורות וגם גורמת לשמיעת רעשים. אני פותח ברז וזה נשמע כמו חבורה של אנשים שמדברים, עושים קולות, כל מיני כאלה צלילים", הוא אומר ומתחיל להשמיע קולות מוזרים, "וזה, כמו שאמר המנתח שאמור לנתח אותי, המנייר יעבור - כשאתה תעבור".
"אלוהים הטוב גם הוסיף לי מחלה שנקראת מנייר שעושה התקפים של סחרחורות. המנתח אמר לי 'המנייר יעבור - כשאתה תעבור'"
דני ליטני
אתה עוד מתרגש לפני הופעה?
"אני יותר חושש מאשר מתרגש. אני מאוד אוהב להופיע, אבל בגלל הקהל, לא בגלל שאני אוהב להופיע – קשה לי מאוד להופיע. יש לי בלבולים, אני צריך לתפוס את הטונים. רוב הקהל לא מרגיש בזה, זה מוזר, רק מוזיקאים. אז אני מתוח, בגלל זה אני שותה בירה בשתיים ויאללה".
אתה חושב שתתגעגע לזה?
"בוודאי, בוודאי שאני אתגעגע לזה, זאת פרידה מהבמה, זאת אישתי השנייה, לא השנייה היא הראשונה למעשה".
איך אתה עם פרידות?
"לא רע, אני הייתי בגדוד הפרדות כידוע", הוא אומר וצוחק.
"אני קורא לזה סיט דאון טרג'די"
"ההופעה האחרונה של ליטני הייתה מלאת חסד ותקווה", כתב מבקר המוזיקה אמיר שוורץ ודייק. הביצועים אולי לא היו הטובים ביותר שהגיש, אבל הקהל הרגיש את ההתרגשות והחשש. לקראת סיום חיכתה לו גם הפתעה.
"אני עושה כאן סטנד אפ קומדי, אבל אני קורא לזה סיט דאון טרג'די", אומר ליטני כשהוא עומד על הבמה והקהל משיב לו בצחוק רועם.
לפתע מופיעה בתו מאי ואומרת: "אבא אני רוצה להגיד לך כמה מילים, במעמד המרגש הזה של הופעה אחרונה".
"זאת הבת שלי והיא אחראית לכל הארגון", מסביר ליטני לקהל.
מאי: "אז אתה מרשה לי, כן?".
דני: "אם אני מעשן? כן?".
מאי: "אבא רציתי לומר לך תודה", היא אומרת וצוחקת. "אנחנו מודים לך. לכל אחד ואחת פה יש לפחות זיכרון אחד שבו קולך מככב או מנצנץ, כי אתה כוכב אבא. תמיד היית ותמיד תהיה".
הקהל פורץ במחיאות כפיים רועמות. "אני אוהבת אותך אבאל'ה, כולנו אוהבים אותך. אל תשכח את זה", היא אומרת לו. "אני מת עלייך", עונה לה ליטני והם מתחבקים בחום. דני מוחה דמעה של התרגשות והקהל מגיב במחיאות כפיים סוערות.
"אני כבר חוזר אליכם, שנייה", הוא אומר עד שהוא מתעשת מההתרגשות שאחזה בו והוא מתחיל לנגן את שירו הידוע "ימות המשיח", שהיה השיר האחרון בהופעה האחרונה. אחר כך הגיעו דקות ארוכות של מחיאות כפיים.
"אני מאוד אוהב להופיע, אבל בגלל הקהל, זה קשה לי מאוד. יש לי בלבולים. רוב הקהל לא מרגיש בזה, זה מוזר, רק מוזיקאים"
דני ליטני
"זה סיכום חיים"
"זה פרק שנגמר. קשה", אומרת בכאב אישתו ענת.
את חושבת שהוא קולט?
"לא. אני חושבת שכרגע הוא כל כך חושש מהניתוח, אבל בסופו של דבר הריאליזציה תגיע, זה ישקע. אני מאוד חוששת. בעצם זה סיכום חיים, גם כרונולוגית זה סיכום חיים. זה תחילת הפרידה", היא אומרת ונאנחת.
ליטני נפרד מכולם מאחורי הקלעים: "זהו, אני יכול ללכת סופית או עוד לא? עוד איזה שנה-שנתיים", הוא אומר.
לפני הניתוח הגורלי הייתה לו עוד תחנה אחת, פרלמנט החברים שמתכנס פעמיים בשבוע. הפעם הגיע בהרכב רחב יותר. דני יושב בין שייקה לוי לננסי ברנדס. "כאילו שאני נוסע לאמריקה, אני יוצא לניתוח, פאק", אומר ליטני.
"'ציף ציף מעל הרציף' השמיעו את השיר הזה היום כמה פעמים, זה בכוונה?", שואל מישהו. דני לא עונה. הוא לא שומע.
"הוא לא סובל את השיר הזה כבר", מגיב לוי.
"לא סובל את השיר הזה", מאשר ליטני אחרי שהוא שומע שוב את השאלה וכולם צוחקים.
"אני הבאתי מתנה", אומר ברנדס ומביא לו אוזן המן ענקית.
דני, צוחק, "אוזן המון", הוא אומר. "המון אוזן", אומר לוי וצוחק.
ננסי: "אתה אחד מהזמרים שהכי מרגשים אותי במדינת ישראל".
דני: "היו לי 8 הופעות עכשיו, לא ראיתי אותך אפילו באחת מהן".
ננסי: "בגלל שצריך לשלם להופעות", אומר ברנדס וכולם צוחקים. "הייתי, הייתי בהופעות שלך, אל תגיד ככה", הוא אומר.
דני: "איפה היית?".
ננסי: "אתה לא ראית אותי, כי אתה לא שומע", הוא אומר וליטני פורץ בצחוק.
שייקה: "אפשר להגיד שהשתל עלה לו לראש. בהצלחה, שיעבור לך בקלות ושיהיה לך רק טוב ותחזור אלינו שומע הכי טוב בעולם", הוא אומר לו בחום.
"אתה כזה דרמה קווין"
יום הניתוח הגיע. אני שואל אותו איך הוא מרגיש. " איך אני יכול להרגיש? תראה אותי", הוא אומר. "4 שעות עכשיו יישבו עליי".
אבל אתה נראה במצב רוח טוב, אתה מחייך.
"אני ממש לא במצב רוח, ממש לא, אבל מה נותר לי לעשות", הוא אומר וקולו נשבר, "רק לצחוק ולא לבכות".
"יש לי תחושה מאוד טובה", אומרת ענת אשתו. ליטני מתלוצץ איתה.
ענת: "אתה כזה דרמה קווין".
דני: "אני דרמה קווין?".
ענת: "כן", היא עונה והם צוחקים.
אחרי הניתוח, אוזניו של ליטני חבושות. "הניתוח הלך חלק", אומר לו ד"ר שפירא. "השתל נכנס יפה מאוד וכשבדקנו אותו והוא עובד. אנחנו בעוד 3 שבועות נחבר אותך", הוא אומר.
"אני יודע שיהיה רעש וכל זה, אבל מתי אני מתחיל לשמוע מילים, חלקי מילים?", שואל ליטני.
"זה ייקח זמן, לא בפעם הראשונה. שלא תהיה מאוכזב מזה", מנסה הרופא להנמיך ציפיות. "אנחנו צריכים לראות תוך מספר שבועות".
דני: "מוזיקה זה כמעט בלתי אפשרי, אתה אומר".
ד"ר שפירא: "אמרתי לך שזה בונוס, אני מקווה שאתה תוכל באמת ליהנות ממוזיקה ואולי אפילו לשיר".
3 שבועות עוברים וחיבור השתל מגיע. "היום אנחנו מתחברים. מתחילים את מסע השמיעה ויש אנשים שמתחברים וזה קצת מאכזב", מנסים להרגיע אותו בבית החולים.
ליטני חושש מאוד. מחברים לו את השתל, למרבה ההפתעה של כולם, התגובות שלו יפות, טובות מהציפיות. הוא חוזר אחרי משפטים וכולם מוחאים כפיים ומגיבים בקריאות "וואו".
השבועות שלאחר התקנת המכשיר הוקדשו לתרגול סזיפי. שוב ושוב השמיעו לו מילים והוא היה צריך לחזור עליהן. אחר כך גם משפטים שלמים. וככל שעבר הזמן ניכר שהמצב משתפר, גם אם לא באופן מושלם. את צפירת יום השואה למשל, הוא לא מצליח לשמוע.
"יש לי צמרמורות בלתי פוסקות"
יום אחד הוא מבקש שנבוא לצלם אותו בבית.
מה נשמע?
"נשמע בסדר, פחות או יותר".
מה נעשה היום?
"ננגן משהו לא?".
ליטני עושה את הבלתי ייאמן. הוא מנגן בגיטרה ובמפוחית פה ומתחיל לשיר.
"היום זאת הפעם הראשונה שהוצאתי את הגיטרה", הוא אומר. "צמרמורות בלתי פוסקות, עור ברווזים כל הזמן", הוא מתאר את התחושות שלו, ונראה שהוא קרוב לבכי.
האמנת שזה יקרה?
"איזה האמנתי, לא חלמתי שזה יקרה. חלמתי שזה יקרה, אבל לא במהירות כזאת".
יכול להיות שההופעה האחרונה שצילמנו לא הייתה האחרונה.
"שוואיה שוואיה", הוא צוחק. "בינתיים אני המום, זה מרגש ברמות", הוא אומר ומתחיל לשיר.