אחת מהדמויות המרתקות בסדרה "ילדות סכסכניות" של HOT היא בת-אל. אל דמותה של , החברה של לאה המתוסבכת, העובדת ב"ארומה" עם הפה הגדול וההרגלים המגונים - נכנסה השחקנית נלי רובין, 30, שמאחוריה תפקידים בסדרות הלוהטות של השנה האחרונה. עם חלומות לעתיד ועבר מהדהד, רובין מסתערת בכל הכוח על המסך.
"הגעתי לאודישן הכי חוצפנית בעולם" היא מספרת בריאיון ל-N12. "הגעתי בדיוק כמו בת-אל שמגיעה למשמרת ב'ארומה'. נסעתי לסניף שהיה באזור, גנבתי חולצה של הרשת והשארתי להם 20 ש"ח על הדלפק. אמרתי להם שאני עוד מעט חוזרת, ונסעתי לאודישן. כשנכנסתי והצגתי את עצמי הם היו בהלם - הסתכלו עליי ואמרו לי 'אה, אוקיי. את בת-אל'. ומשם זה פשוט המשיך".
היא נולדה ברוסיה, ועד גיל 14 גדלה נלי בישראל. לאחר מכן עברה יחד עם משפחתה לקנדה. "אבא שלי קיבל עבודה טובה, חשב שזו הזדמנות להעניק לנו עתיד טוב יותר, אולי אקדמי. אבל אני בחרתי להיות שחקנית", היא מספרת. "בתאל היא דמות הפוכה ממני. במה אנחנו כן דומות? אני חברה ממש טובה, החברות בעיניי זה ערך עליון. אם מישהו יתקשר אליי ב-3 לפנות בוקר אני אהיה שם. בצד השלילי - שתינו אימפולסיביות. אני יכולה לחזור בשנייה לילדה בת ה-4 שעלתה מרוסיה, והתחנכה בשכונת ג'סי כהן של שנות ה-90".
"ההתאקלמות בארץ לא הייתה קלה", נזכרת נלי. "בגיל מאוד מוקדם ידעתי מה זה 'אין'. מה זה עיקול, מה זה הוצאה לפועל. ההורים שלי אנשים מדהימים וטובים, אבל מגיל צעיר ידעתי שאם אני לא אעזור לעצמי, אף אחד לא יעזור לי. אין לי על מי ליפול. מה שראיתי לנגד עיניי כל החיים זה לא רק להיות הכי טובה, אלא גם להיות מישהי שמסוגלת לקנות להורים שלה בית".
החלב ירד לי מהשפתיים בגיל מאוד מוקדם"
לאורך השנים חיה נלי על קו ישראל-קנדה, למדה כמה שיטות משחק שם אבל החליטה לנסות להתקבל לבית ספר גבוה בארץ. "גיל 24 היה נראה לי מבוגר", היא נזכרת. "לא ראיתי הצגות בקאמרי ולא בהבימה. ניסיתי להתקבל והצלחתי. בכנות, לא היה יום אחד שלא רציתי לפרוש. למדו איתי ילדים בני 21… לא הבנתי מה אני קשורה. זה היה אחד האתגרים הכי גדולים בחיים שלי".
"לפני שאני שחקנית אני גם זמרת", היא מבהירה. "בקנדה הגעתי ישר למגמת תיאטרון, שרתי והשתתפתי בהצגות. לא לקחתי את זה ברצינות, אמרתי לעצמי ש'אוקיי, הוליווד קרובה, אבל זה לא יקרה לי'. זה היה קשוח, ההורים שלי לא דיברו אנגלית. שלחו אותי ואח שלי לשחות במים העמוקים. הבנתי שהשפה לא יכולה להיות מכשול. שתיאטרון זה מקצוע של אהבה, מוזיקה היא חוצת גבולות ושפות. אני יכולה להתרגש ממוזיקה הודית בלי להבין מילה. וגם בתיאטרון - אנטיגונה בקנדה זו אותה אנטיגונה שמלמדים ביורם לוינשטיין".
אפשר למצוא כמה הבדלים בין קנדה לבין שכונת ג'סי כהן.
"כל החיים שלי הייתי כמו זיקית. הגעתי לשכונת עולים, גידלתי שם עור של פיל. משם עברתי לקנדה, וגם שם הייתי צריכה להתקאלם, לשנות את עורי. פתאום בגיל 14 להיכנס לתיאטרון קנדי, כל מיני דברים שלא היו להם משמעות פתאום מקבלים כזאת. אז הפכתי לזיקית. ידעתי שבשביל לגדול ולצמוח - אין מצב שמישהו יגיד לי שאני לא שייכת. זה משהו באופי שלי".
איך התפרנסת בתקופת הלימודים?
"אני מפרנסת את עצמי מגיל 12 ומגיל 17 אני גרה לבד. מלצרתי בכל רגע שהיה לי. הייתי עובדת לפעמים עד 4 לפנות בוקר, חוזרת, ישנה, מתקלחת ויוצאת לעבודה. לעבוד קשה עד אמצע הלילה לא הפחיד אותי. החלב ירד לי מהשפתיים בגיל מאוד מוקדם".
זו הקרבה רצינית.
"זו הקרבה. אני מדברת עכשיו מגיל 30, ממקום שאני מטופלת. בגיל 24-5 לא עיכלתי את מה שעבר עליי ונכנסתי למסגרת כל כך תובענית. רק בגיל 29 אמרתי לעצמי 'אוקיי, אני אסיים את הלימודים ואתחיל לעשות דברים אחרת'".
איך אחרת?
"להיות נאמנה לעצמי תמיד הייתי. אני חושבת שבבית הספר למשחק, מבחינת משמעת, היה להם קשה איתי. אם היו דברים שלא מצאו חן בעיניי, פשוט לא הייתי עושה. יש משהו בבתי ספר למשחק, שאת חייבת להתאים את עצמך מבחינה חברתית. זה קשה לי".
תני לי דוגמה למשהו שלא היית מוכנה לעשות.
"כשלא הייתי רוצה לעלות עם מונולוג מסוים, כשהרגשתי שזה לא משרת אותי, הייתי ניגשת ליורם (לוינשטיין, נ"כ). הוא היה אומר לי: 'נלי, חבל, מגיעים אנשי מקצוע'. אם לא הייתי חושבת שאני מסוגלת להוציא מזה משהו, הייתי מוותרת. מעטים התלמידים שיכולים להגיד שהוא הרגיש אותם, ולמזלי הייתי אחת מהם".
איך התמודדת עם התחרותיות בין כותלי בית הספר?
"לא נתתי לזה לחדור אליי. כשאני שמה את עצמי בתחרות מול אנשים כל כך מוכשרים, אני שמה את עצמי בנקודה שבה אני פחות טובה. כשאת מאמינה בעצמך וחושבת שיש לך מה לתת - את לא בתחרות עם אף אחד חוץ מעצמך. ואז עולה השאלה - האם את משחקת מתוך אהבה או על מנת להתחרות במישהו. אם האפשרות השנייה היא התשובה, אני חושבת שזה פשוט לא המקצוע בשבילך".
ואז הגיעו ההזדמנויות.
"זה התחיל בתפקידי אורח באחלה סדרות, כמו 'חזרות' ו'המפקדת'. ואז הגיע התפקיד 'בילדות סכסכניות', שטליה לביא והילה יובל המלהקת נתנו לי הזדמנות אדירה, הרבה בזכות הסוכנות שלי 'שרית ולורנס'. במקביל לצילומים של 'ילדות', הצטלמתי לסדרה 'ריקוד האש' שכתבה רמה בורשטיין, לצד שחקני ענק כמו יהודה לוי, נועה קולר ונעמי לבוב".
מה היה התפקיד שלך?
"אני משחקת מישהי חרדית בשם גיטי, שמתמודדת עם דיכאון קליני אחרי שהיא איבדה את הילד שלה. מעבר לזה אני לא יכולה להגיד יותר מדי. בהמשך יש לי גם תפקיד קטן ב'מנייאכ'".
נשמע שונה מהתפקיד של בתאל.
"וואו… חזרתי הביתה לבעלי, חי, בכל יום מישהי אחרת. פעם בדאון של חיים, פעם שנייה בתאל. הוא היה תומך, והמעריץ הכי גדול שלי".
מה תפקיד חלומותייך?
"הכי הייתי רוצה לעשות תפקיד שמשלב שירה בו, לעשות תפקידים שמעוררים השראה במישהו. כמו שאני הייתי בורחת למוזיקה, לקולנוע כדי לברוח מהבעיות, הייתי רוצה שאנשים אחרים יימצאו בדברים שאצור מפלט".
"ילדות סכסכניות" משודרת בימי ראשון בשעה- 20:15 ב- HOT3, ב-HOT VOD וב-Next TV