יותר מ-130 שנה שריקודי העם מלווים את עם ישראל. מימי העליות הראשונות, דרך החגיגות הרשמיות והפחות רשמיות של המדינה הצעירה והמתבגרת - ועד היום. לאורך השנים התחום הזה נחשב לעיתים ככזה ששמור לקבוצות מהדור הישן, שמתרכזות מדי שבוע באולמות ספורט, ברחבות או על הטיילת, ופוצחות בריקוד לצלילי הקלאסיקות הידועות. אבל לא כך - מסתבר שהדור הצעיר נכנס עמוק אל תוך הסצנה, שניצבת בעצמה בפני שינויים מורכבים.
הילה מוקדסי בת ה-31, למשל, רוקדת ריקודי עם מאז שהייתה ילדה. כבר בגיל 8, בעידוד ובתמיכת ההורים שלה, התחילה ללמוד את ריקודי השורות והמעגלים, והתאהבה – בחוויית ה"ביחד" ובאדרנלין שמלווה למראה ולתחושת עשרות האנשים שצועדים בתיאום מושלם במעגל. "זו עוצמה אדירה - כל כך הרבה אנשים עושים את אותה התנועה במעגל מושלם פנימה והחוצה בווריאציות שונות ומעניינות", היא מסבירה בהתלהבות.
"בזכותנו, בפעם הראשונה בישראל, היו יותר מ-150 רוקדים צעירים ברחבה אחת וזה הישג מדהים וזה היה החלום שלי"
הילה מוקדסי, הקימה את ה"קומונע"
"כשהגעתי בתור ילדה כולם סביבי היו בני 60-50", היא מספרת. "היום טווח הגילים בריקודי עם הוא הרבה יותר מבוגר, אזור 80-70. התחלתי לשאול את עצמי למה צעירים לא מצטרפים". בעקבות השאלה היא החליטה לעשות מעשה, להחיות את הז'אנר ולהקים את "קומונע" – קהילת ריקודי עם לצעירים.
"אחרי 4 שנות פעילות יש לנו כ-70 חברים בני 40-20 מכל הקשת החברתית. יש היכרויות חברתיות וזוגות שמערכת היחסים שלהם נרקמת בתוך הקהילה ויש ביקוש הולך וגובר שנגיע לעוד ערים", מתגאה הילה. "בזכותנו, בפעם הראשונה בישראל, היו יותר מ-150 רוקדים צעירים ברחבה אחת וזה הישג מדהים וזה היה החלום שלי, זה מה שרציתי לראות. אני מסתכלת בתמונות וזה אופוריה שאי אפשר להסביר".
הקרב על המסורת: לפזז לצלילי TOY בריקודי עם?
"הקומונע" שהקימה הילה היא צעד נוסף בשינוי שמתרחש בעשור האחרון בתחום ריקודי העם - הניסיון "להצעיר" את התחום ולמשוך עוד אנשים לריקודים שהמציא דור המייסדים. כחלק מהניסיון להביא צעירים, מדריכים רבים מביאים שירים מודרניים ומלבישים עליהם את ריקודי העם. לצד זאת, ישנם גם מי שלא מסכימים עם המהלך, כי איך אפשר לכלול את TOY ואת "צל עץ תמר" באותה קטגוריה?
"מבחינתי ריקודי עם זה ריקודים שעוברים מדור לדור. כל הריקודים ברחבות או על שפת הים זה לא ריקודי עם"
יואב סידי, מדריך ריקודי עם שמתנגד להתחדשות בתחום
"יש את שוחרי הנוסטלגיה שרוצים להישאר עם הקלאסיקה ועם השירים הארץ ישראליים, ואני חושבת שזה באמת חלק ענק ואלה היסודות והשורשים ואסור לשכוח את זה", אומרת הילה. "צריך להראות את כל הנדבכים של התרבות בלי לשכוח את השורשים".
אחד משוחרי הנוסטלגיה המתרעמים הוא יואב סידי שטוען: "אני לא חושב שמה שהם עושים זה ריקודי עם". סידי הוא פנסיונר של משרד החינוך שעבד בתור מורה לחינוך גופני, והוא מדריך ריקודי עם כבר משנות ה-80. "יש לי שני חוגים פעילים, אבל אלה לא חוגים רגילים כמו חוגים אחרים בארץ – הם שונים בחומר שאני מלמד, בצורה שאני מלמד, אצלי רוקדים את כל הריקודים ולא יושבים בצד ואצלי בחוגים חייבים להחזיק ידיים".
בניגוד להילה, שטוענת שהריקודים הללו הם השורשים שעליהם אנו נבנים, סידי בז לטענה הזו - ומצהיר שהריקודים החדשים אינם נחשבים ריקודי עם כלל. "השוני הכי גדול בחוג שלי הוא הרפרטואר", הוא מסביר, "מבחינתי ריקודי עם זה ריקודים שעוברים מדור לדור, תרבות ומורשת שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו כדי שיעבירו הלאה. אין תופעה בשום מקום בעולם שמחברים בכל שבוע 300 ריקודים חדשים וקוראים לזה ריקודי עם".
"עם הרבה כבוד למה שנעשה פה, אני מאמין שאם לא תהיה התחדשות זה לא יישאר"
הכאורוגרף גדי ביטון, תומך נלהב של התחדשות התחום
"ושאבתם מים בששון", "צדיק כתמר יפרח", "עוד לא אהבתי די", ו"הרועה הקטנה - רק הקלאסיקות האלה נכנסות תחת הקטגוריה על פי תורתו של סידי. "כל הריקודים ברחבות או על שפת הים זה לא ריקודי עם". עם ניסיון של מעל ל-60 שנות ריקוד, הוא טוען כי אינו מכיר מחצית מהשירים וכ-90% מהריקודים שחוברו להם.
"יש מי שמתחבר להתחדשות, ויש מי שלא סובל את זה"
אחד מבכירי התחום בארץ, המרקיד והכוריאוגרף גדי ביטון, מסכים עם הילה ואף הולך צד אחד רחוק יותר: "עם הרבה כבוד למה שנעשה פה, אני מאמין שאם לא תהיה התחדשות זה לא יישאר. היו מיליון אופנות שהיו ולא שרדו כי לא הייתה התחדשות – ריקודי עמים, חוגי למבדה, אופנות שנגמרו. אם לא נתחדש נהיה קבוצת ריקוד קטנה באיזה מקלט – כמו שיש אנשים שחושבים שזה מה שאנחנו היום", הוא קובע נחרצות.
"אנשים לא ידעו קודם מה זה לזוז. הם מספרים על דימוי גוף שמשתפר, על להכיר חברים להמשך. היום יש צורך מאוד חזק להיות חלק מקהילה ולהרגיש משמעותי"
הילה מוקדסי, הקימה את ה"קומונע"
גדי הוא ממובילי השינוי בעשור האחרון. תחת ניצוחו נחקקו על רחבות הריקודים לשירים של לירן דנינו, רותם כהן, מוש בן ארי, יובל דיין וסטטיק ובן אל. "המשמעות של המילה פולקלור עבורי, היא היכולת להסתכל על ריקודי העם ולהבין מה קורה בו". המחלוקת הבוערת סביב ההתעדכנות כמובן ידועה לו, והוא חש גם בחיצים שמופנים כלפיו. "יש את מי שמתחבר ומבין את הצורך בהתעדכנות ויש מי שלא סובל את כל מה שאני מייצג. דמוקרטיה נהדרת. זה בסדר גמור, מי שיכול לעשות יותר טוב, שיעשה", הוא מכריז.
הרבה מהשינויים שמובילים הילה וגדי מבוססים על הרצון לשנות את המיתוג, אותו מיתוג שיואב סידי טוען שהוא מהות ריקודי העם. "לאנשים יש סטיגמה שורשית מאוד עמוקה – שייך לעולם הישן, המבוגר, מדמיינים אנשים אוחזים ידיים וזזים לצלילי ארץ ישראל היפה וחבל לי שזה תקוע ואנשים לא נותנים צ'אנס אמיתי", אומרת הילה.
"העניין של להצעיר את התחום קיים מאז ומתמיד", טוען יואב. "אבל יש רק דרך אחת ויחידה לעשות את זה – להכניס את התחום כחובה במערכת החינוך". שאר ההתאמות לא מושכות קהל צעיר כי לא מדובר באותו תחום עיסוק מבחינתו. "לקחו את השם של ריקודי העם ומסרבים לקרוא לזה ריקודי פנאי כי זה מוזיל את העיסוק בזה. המרקידים הם סוג של דיג'יי, הם לא אנשי תרבות ולא מעבירי מורשת", הוא אומר.
"הצלחנו ליצור תמהיל של ישן וחדש"
אז האם יש קשר בין הריקודים המקוריים לאלו החדשים? שלמה ממן עונה חד משמעית, בלי להתבלבל, שכן. "זה נשאר בגדר ריקודי עם כי יש לנו תבנית מסוימת במבנה הריקודי שגורמת לזה להישאר במסגרת הזאת. באמת לא פשוט לשמור על השפה הזאת אבל יש לנו כללים בסיסיים שגדלנו עליהם מהתקופה של הראשונים והצלחנו ליצור תמהיל של ישן וחדש. כך שזה לא ריקוד מודרני אלא ריקוד מודרני באווירה ישראלית", הוא מסביר.
גם ממן הוא אחד הכוריאוגרפים המוכרים בתחום. "בריקודי עם יש כל מיני קטגוריות, כשמחברים ריקוד ל-TOY של נטע ברזילי עושים משהו יותר הומוריסטי. עשיתי גם כוריאוגרפיה לשיר 'כדורגל' של אייל גולן - לא הייתה כוונה ליצור ריקוד עם תוכן עמוק אלא משהו חברתי".
נדמה שהכוח הגדול של ריקודי העם הוא בחברה. "האנשים שאתה פוגש מדי שבוע הופכים להיות חלק אינטגרלי מהחיים שלך", מספרת הילה ומפנה זרקור גם אל אלמנט של חיזוק הביטחון העצמי. "אנשים לא ידעו קודם מה זה לזוז. אנשים מספרים על דימוי גוף שמשתפר, על להכיר חברים להמשך. היום יש צורך בסיסי מאוד חזק להיות חלק מחברה ומקהילה ולהרגיש משמעותי".
"יש לא מעט אנשים מהתחום שנמצאים בגיל סיכון ופחדים לחזור לרקוד, אז גם כשחזרנו זה היה בהיסוס גדול"
הכאורוגרף גדי ביטון על הקושי להפעיל ריקודי עם בקורונה
"בעשור האחרון עבר הסטריאוטיפ שבאים לריקודי עם כדי לבגוד", אומר גדי בהתייחס לתדמית שנרקמה סביב הריקוד שנדמה כה תמים. "אנשים הבינו את הכוח האמיתי של הריקודים וגילו שמי שמעוניין לבגוד יכול גם בקבוצת רכיבה, חדר כושר או הפרשת חלה. אולי אנחנו בעצם הקדמנו את כולם".
ריקודי העם בצל קורונה: "הכול 'על הולד'"
כל תנופת העשייה וההקמה הזו נעצרה עם התפרצות נגיף הקורונה. ריקודים בחללים סגורים לא באו יותר בחשבון, וגם בחוץ לא הגיע הקהל הרב אליו היו רגילים המרקידים. "אין את העוצמה הזאת של אלפי הרוקדים שמגיעים כי הרבה אנשים נשמרים ולא מוכנים להיכנס לאולמות", מספר שלמה, שגם מרקיד באופן קבוע בחוף גורדון: "דווקא לחוף מגיעים הרבה אנשים כי זה פתוח. יחד עם עיריית תל אביב הקמנו מסגרת שתשמור על העניין הבריאותי – יצרנו אזור מתוחם עם אנשי אבטחה ואפשר להיכנס רק בתו ירוק. אני מאוד נהנה מההרקדה הזאת".
"אדם שלא מרקיד דרך העירייה, אלא זה העיסוק שלו והוא צריך לשלם על הכול... זה לא כזה פשוט", מסביר שלמה את הבעיה. "הרבה מאוד רוקדים פשוט מחכים שהקורונה תעבור אז הכל פשוט 'על הולד'". ומי שלא יכולים לרקוד בים, מסתפקים בינתיים בזום: "ניסינו להמציא את הגלגל", מספרת הילה על החוויות שלה מהסגרים. "רקדנו בחוץ כשהיה מותר וכמה אנשים שמותר, והרשמה ותו ירוק, רקדנו בקפסולות. לפעמים היינו נפגשים כקהילה בלי לרקוד כי היה אסור אז טיפחנו את הפן החברתי".
גם גדי מסכים שזו הייתה תקופה קשה: "זו פעילות שהיא מגע וזה עיכב את החזרה בכל אחת מהפעימות שפתחו. עוד עניין הוא שיש לא מעט אנשים מהתחום שנמצאים בגיל סיכון ופחדים לחזור לרקוד, אז גם כשחזרנו זה היה בהיסוס גדול". להערכתו כ-50% מהאנשים שהיו מגיעים בימים אלה הפסיקו ורבים מהחוגים שהיו נסגרו. המשימה הבאה, גדי מסכם, היא להקים להקת מחול מקצועית בארץ. "לכל אירוע לאומי דבר ראשון מביאים להקת מחול. אם יש דבר אחד שעשינו והמצאנו פה, זה זה. את הכול העתקנו אבל את זה – המצאנו".