בעשור השביעי לחייהם, הגרעין המייסד של תיסלם מעדיף בזמנו הפנוי את הרדיו שלו קצת פחות חזק. אבל כשהם עולים יחד לבמה, גם 40 שנה אחרי שהוציאו את אלבומם המיתולוגי הווליום עולה כמו פעם. "הדבק שלנו זה המינון", מסביר דני בסן, "זה שזה לא מעיק מדי, לא יותר מדי, וזה קורה מדי פעם, זה כל פעם מחדש את הבטריות, את התחושה הזאת ש...איזה כיף הולכים להיפגש". "החברות שומרת על הלהקה כלהקה", מוסיף יזהר אשדות, "והפעילות שלנו מקרבת ושומרת על החברות".
"מה שיפה במקום הזה, 40 וכמה שנים ושום דבר לא השתנה", נזכר אשדות בעודו נכנס עם חברי הלהקה לאולפן א' בגלי צה"ל, "כלום, הקירות אותן קירות. המדרגות אותן מדרגות. הלינולאום אותו לינולאום, כמעט. זה מנחם, זה נותן תחושה של 'אולי אנחנו בכל זאת לא מתבגרים'".
בסוף שנות ה-70 יאיר ניצני ויזהר אשדות היו חיילים צעירים בגלי צה"ל. האחד עורך מוזיקלי, השני טכנאי, שהחלום הגדול שלהם הוא לעשות מוזיקה בעצמם. באותה שנה השניים עוד לא חשבו על קדמת הבמה, השאיפה הייתה להפוך למפיקים - ובינתיים הם חלטרו כתקליטנים באירועים.
פגישה מקרית עם זמר בלהקה צבאית שעמד לפני שחרור, דני בסן, סידרה להם סולן לשיר הראשון שכתבו. בישראל, השיר "תנו לי רוקנרול" מתחיל לתפוס תאוצה ואיתו גם הביקוש לאלבום שלם של הלהקה בעברית. החברים מגייסים בסיסט ומתופף ונכנסים לחזרות אינטנסיביות שבסופן יוצא לדרך סיבוב ההופעות הכי מצליח של התקופה.
"הופעות התפוצצו בטירוף, בהופעה הראשונה כבר היה האולם היה מפוצץ וצרחות אימים", תיאר יאיר ניצני. "אנחנו הופענו כמעט כל יום. היו לנו 30 הופעות בחודש. היה מאוד מאוד אינטנסיבי", סיפר בסן, "העומס הזה לא איפשר לפרק ולעכל את הטירוף שקורה. זאת אומרת, מבחינה רגשית, אני הייתי מוצף ברמות שלא ידעתי מה עושים, כאילו, לא ידעתי... אני אחרי הופעה הלכתי הביתה - לא רציתי לראות אף אחד".
צפו בכתבה המלאה של עידו סולומון ב"אולפן שישי".