אביגיל הררי שחקנית כבר שנים ונחשבת לאחת מהעסוקות בתחום. למרות מגוון התפקידים שמילאה לאורך השנים - הן בטלוויזיה והן בתיאטרון, נדמה שהיא מקפידה להישאר מתחת לרדאר. כעת היא מככבת בתפקיד הראשי בסרטה החדש של הבמאית טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש") - "אחד בלב", שיוצא היום (חמישי) לבתי הקולנוע.
הררי משחקת את אלינור, תפקיד שלדבריה יושב עליה בול. "אלינור היא באיזשהו מובן התכתבות שלי עם מצבי. שחקנית תיאטרון שמשחקת מורה לדרמה שרוצה להיות שחקנית תיאטרון. מאוד יכולתי להתחבר לזה מהזווית שהיא לא מסופקת מהחיים ומהמימוש שלה ומרגישה פספוס".
הקומדיה החדשה, שאפשר להגדיר כ"לא-רומנטית" מצטרפת לזוג אלינור (הררי) ונועם (רן דנקר) בליל כלולותיהם. ביחד ולחוד הם יוצאים למסע מטורף שנמשך כל הלילה ובמהלכו הם בוחנים מחדש את הזוגיות שלהם. "כשקיבלתי את התסריט לראשונה הייתי באקסטזה, לא הצלחתי להפסיק לצחוק. קראתי אותו מאוד מהר", מספרת אביגיל בהתלהבות.
"הייתי רוצה להגיד מה הכתיבה של טליה מזכירה לי, אבל האמת שהיא לא מזכירה כלום", היא מוסיפה. "יש לה כתיבה כל כך ייחודית לה - אבסורדית, פואטית ומאוד נוגעת ללב. יש בסרט משהו לא ליניארי בהכרח, זולגים למחשבות וללבטים. עוברים מתחושת אשמה, אחריות והשלכה לתחושת שחרור והתנקות. אני אוהבת את זה כי לפעמים גם אנחנו כבני אדם כאלה - לא ליניאריים".
"כשקיבלתי את התסריט לראשונה הייתי באקסטזה, לא הצלחתי להפסיק לצחוק"
בחירה מודעת בדמות נשית קיצונית, בלי להתנצל
העלילה נבנית כולה על הזוגיות של נועם ואלינור, והררי מספרת שהמשקל הורגש על הכתפיים: "הייתה תחושה מאוד גדולה של אחריות, סינדרום תקליט שני קלאסי - המבקרים מחכים לניצחון או למפלה ולא היה פשוט להשתיק קולות חיצוניים. למזלי", משתפת אביגיל, "היה לי את רן. נורא נהנתי מהכימיה איתו, עבדנו על הזוגיות ובנינו שיח משותף ואינטימיות במהלך החזרות. כל פעם הסרנו נטל אחד מהשני - כשאחד היה מוצף השני החזיר את הביטחון ולקח את המושכות".
אלינור היא דמות לא פשוטה לעיכול, הצלחת להתחבר אליה ישר ולמצוא בה חן?
"אני, במקום הנרקסיסטי והלא מודע לעצמו, חשבתי שזה לגיטימי להתנהג ככה. טליה ואני בחרנו, בחירה מודעת ושלמה, ללכת על דמות קיצונית בלי להתנצל. מי שזה קשה לו זה קשה לו. יש לצופים הרגל להכיל דמויות גבריות מורכבות. אני חושבת שזו הגדולה של טליה, ובכלל של הסרט הזה - מנגישים דמות נשית, מובילה, מורכבת שיש בה המון גוונים, יצרים, פנטזיות, בוגדנות, לבטים ושאלות. והיופי בהומור הזה, באיך שהוא מונגש, שאפשר לראות את המורכבות של הדמות".
"מבחינתי לקבל דמות כזאת הייתה מתנה כי יש לי המון מה ללמוד ממנה על תיאטרליות, הרצון להצליח בחיים וחלומות". אביגיל מספרת שכבר מגיל קטן היא רצתה להיות כמו אלינור וכך דייקה לעצמה את הדמות המורכבת. "אני ואמא שלי היינו רואות את וויויאן לי ב'חלף עם הרוח', טרחני בטירוף. ואמא שלי הייתה מחמיאה לי שאני דומה לה, וכל מחמאה מאמא הייתה מרגשת. אז המון פעמים, כילדה, למדתי איך להתנהג מסרטים כי זה מה שרציתי להיות. גם אלינור היא כזאת - מדברת בפאתוס, חיה בסרט של עצמה. יכולתי להזדהות עם זה ולא לעשות את זה מגוחך כי אני מכירה את הפגיעות שיש בזה".
"הסרט מפרק את הקונספט של מה זה גבר ומה זה אישה ונותן את התכונות האיכותיות לשנינו"
סרטה הראשון של לביא, "אפס ביחסי אנוש" זכה להצלחה גדולה על אף, או בזכות, היותו סרט פמיניסטי על חבורת שלישות בבסיס נידח. הסרט החדש מעביר את המסר בצורה אחרת, טוענת אביגיל: "אני חושבת שזה פמיניסטי ממקום חתרני של להכיר בזה שלנשים יש גם תכונות גבריות וגם תכונות נשיות. גם וגם. וגם בנועם יש פינוק או אין אונות שהיא לא גברית, או לא רק גברית. הסרט מפרק את הקונספט של מה זה גבר ומה זה אישה ונותן את התכונות האיכותיות לשנינו. הסרט לא מגיע מלמטה כביכול, של נשים שדורשות שכר שווה, אלא מגיע ממקום שיוויוני של מציאות פיקטיבית - לשניהם יש לבטים על הזוגיות, לשניהם יש אקסים ולשניהם יש פנטזיות".
"זאת לא פעם ראשונה שיוצא לי לעבוד עם במאית אישה אבל תמיד כיף לעבוד עם נשים נון-אפולוגטיות, והיא כזאת. היא לוקחת את האומנות והיצירה שלה ברצינות אבל היא עצמה לא רצינית מדי", משתפת הררי מחווית העבודה עם לביא, "היא מדויקת להפליא, אחד האנשים הכי חכמים שפגשתי והיה מאוד מרגש לעבוד איתה. עכשיו, אחרי שראיתי את הסרט הגמור, אני מבינה לחלוטין את כוונת המשורר, ואני מבינה שהיא הגנה עליי ועל אלינור ואני נהנית מהתוצאה. וגם היה צחוקים שאין דברים כאלה! סיטואציות מופרכות שאתה לא מאמין שזכית להיות בהן".
הסוד של התעשייה
סרטו של אבי נשר - "סיפור אחר", הסדרות "ביום שהאדמה רעדה", "מתים לרגע", וסדרת הילדים "האי" - הם רק חלק מרשימת הסדרות בהן שיחקה הררי. אלו מצטרפות להפקות התיאטרון, שכוללות את "אותלו", "ציד המכשפות" ו"עד ראייה" בקאמרי, ו"חתונת הדמים" ו"בית ברנרדה אלבה" בתיאטרון באר שבע. אביגיל מקווה שהסרט, שהיה אמור לצאת עוד לפני הקורונה, תהיה הפריצה הגדולה שלה. "יש רצון עז שהוא יצליח וזה משאלת לב שהדבר יפרוץ ויעלה גם אותי ל'שלב הבא'. אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי כי אני מאמינה שאם אני חושבת על זה אני מרחיקה את זה ממני, אז אני מדחיקה".
אז את מעוניינת בהכרה.
"אני מאוד רוצה שזה יגיע ואני לא מתביישת בזה שאני רוצה הכרה ותשומת לב. פעם אחת, במהלך העבודה על הסרט, ישבתי עם טליה בבית קפה והיא אמרה לי: 'אף אחד לא מכיר אותך, אני רואה אותך בהצגות ולא מבינה שזה אותה שחקנית כל פעם על הבמה. את כמו הסוד של התעשייה'. מאוד התביישתי לקחת מקום כי אני מרגישה שאין לי מקום. ככל שאני מתבגרת אני לומדת לחיות בנועם בתוך עורי אבל יש משהו באיך שהיא תיארה את זה כמו סוד כמוס, יהלום, מסתוריות. ואיזה כיף זה מיסתורין".
"בהרגשה שלי אני משתפת יתר על המידה אבל להיות מסתורית זה מה זה סקסי. אז יש משהו שאתה לא רוצה להמאיס את עצמך אבל אתה רוצה להתבטא בתור עצמך, לבחור תסריטים להיות אדון לאומנות שלך. באופן הכי מובהק אני דואלית לגבי זה: אני רוצה לעשות דברים שהחשיפה נדרשת בהם ומצד שני יש לי משאלת לב לשמור דברים באופן מסתורי ורק לעצמי. אני רוצה שילהקו אותי לדברים פופולריים אבל גם מגניב להיות אנדרדוג".