כבר 25 שנים ש"בית תאילנדי" היא המקום לאנשים שרוצים "להרגיש תאילנד" בלי לעבור בנתב"ג. והאנשים שמחכים שם בתור בכל צוהריים – יודעים שכדאי. הכול עושים במסעדה על המקום ובפנים מחכה ללקוחות מטבח שעושה כבוד למקור, מסורתי ומדויק, ומאחוריו עומד בעיקר אדם אחד.
בין 600-500 אורחים מגיעים לאכול במסעדה בכל יום, אמר יריב מלילי, בעלי המסעדה. אחת מלקוחות המסעדה היא השגרירה של תאילנד בישראל שסיפרה: "הם מגישים אוכל תאילנדי טוב ואותנטי, בגלל זה אנחנו אוהבים לחזור לכאן".
את אחד ממפתחות ההצלחה של "בית תאילנדי" אפשר למצוא בחממה שנמצאת ליד רחובות, שם מלילי מגדל רבים מחומרי הגלם בעצמו. "זה לא נמצא בשוק. ואז בעצם אתה לא יכול להכין את האוכל, את המנות המקוריות. בהתחלה היו לנו תחליפים, ועם הזמן, פתאום, איפשהו זה תקע אותנו. לא יכולנו להתקדם עם דברים חדשים. אנחנו מגדלים פה ירקות תאיים, למשל הקאנה. יש כאן חציל תאילנדי, ייבאנו את זה לארץ בזמנו..."
ולא במקרה הפך המטבח של יריב מלילי לשם נרדף לתאילנד. אפשר להגיד שהוא הביא את זה מהבית. נכון יותר - מהבית של אשתו התאילנדית, לק. הרומן שלו עם אוכל תאילנדי התחיל בעצם עם הרומן שלו עם לק, הוא היה חייל משוחרר בטיול אחרי צבא כשהשניים נפגשו במקרה בשוק של בנגקוק. "לק עבדה במסעדה, נפגשנו, התחלנו להתראות, חיזורים רגילים", סיפר מלילי. "החלטנו שאנחנו נוסעים לטייל ביחד. קו פה נגאן אז היה מקום של תיירים בלי כסף, כמוני. בהתחלה גרנו בבונגלוסים. זה היה 'פרי לאב בונגלו'".
מלילי בכלל לא תכנן לחזור לארץ. בקו פה נגאן הוא עבד עם דייג מקומי תמורת דגים ובירות של סוף היום, ורק כשאחותו הודיעה לו שהיא מתחתנת, הגיע לישראל יחד עם לק ובתם לי, שהייתה אז רק בת שנתיים. לק מספרת כי לא שמעה על ישראל לפני שהכירה את יריב, ולא התחברה לאוכל הישראלי: "אני לא יודעת לאכול פלאפל או שווארמה אי אפשר להחזיק את זה", כשהפיתה מוזכרת כגורם הבעייתי.
בתחילת הדרך השניים בישלו בבית ומכרו מאכלים תאילנדיים למעדניות. ב-1996 הם החליטו לפתוח את מסעדת "בית תאילנדי", אך מלילי אומר כי לא תמיד היא הייתה מלאה. "אני חיכיתי בחוץ שייכנסו אנשים. בשנים הראשונות היו מעט מאוד אנשים, היה קשה מאוד. היו אולי 10 אנשים ביום, 15. מה גם שלא היה כסף, אז המסעדה הזאת לא נראתה... קניתי שולחנות מאיזה חומוס שנסגר, והלכתי לשוק הפשפשים, קניתי לונגים תאילנדיים, שמתי עליהם. וככה זה היה".
הזמר קובי אוז, אחד מלקוחות המסעדה, סיפר למלילי: "אני זוכר את כל ההתחלה של המקום הזה, ואני זוכר שמרוב הופעות היה כואב לי הגרון, והיית מכין מנה מיוחדת עם כל מיני עשבים לעזור לי לדבר הזה, הטום יאם. היית כמו שאמאן לדבר הזה. כל פעם שהיו לי 700 הופעות הייתי בא לפה, נוחת, ורק היית מציל אותי".
כש"בית תאילנדי" נפתחה, זו הייתה מסעדה קטנה, נטולת יומרות. יריב ולק היו הטבחים, המלצרים וגם שטפו את הרצפה בסוף היום. היום יש צוות גדול שעובד לפני ומאחורי הקלעים, ורק דבר אחד לא השתנה. המנות נשארו נאמנות למקור, מלבד החריף שמותאם לחך הישראלי. "אחד הדברים היחידים שאני באמת עושה זה לשחק עם רמות החריפות. מעבר לחריף אני לא משנה מתכונים. זו קצת חוצפה לקחת מנה שעברו עליה מאות אלפי, מיליוני משפחות, מיליוני אימהות, טבחים, טבחיות ולהגיד: עכשיו את זה אני אשנה. אני יודע יותר טוב מזה. זה קצת מוגזם".
במשך שני עשורים "בית תאילנדי" הייתה בתו הקולינרית היחידה של מלילי. לפני ארבע שנים נולדה אחותה הקטנה, "קאב קם", מושג בתאית שמשמעותו אוכל שמתאים לאלכוהול. "זה אוכל שלרוב לא מוגש עם אורז, מאוד מאוד חריף. אם אתה חושב שאתה יודע מה זה להזיע מחריף, אז יש עוד לאן להגיע", אמר מלילי, שגם נתן לנו לטעום מנה חריפה.