השבוע האחרון היה שבוע קשה לכולנו. לאנשים כמוני, שעובדים בתחום האומנות, היה מאתגר וקשה מסיבה נוספת – אנשים מצפים מאיתנו להראות יותר ולדבר יותר, ולכל אחד יש את הציפיות שלו.
קיבלתי מלא הודעות נאצה בימים האחרונים; איומי מוות ושנאה מהצד היהודי, והודעות מאוכזבות עם האשמות שאני בוגדת או צבועה מהצד הערבי. זה קורה כי אני באמצע! אני פלסטינית וישראלית, ואני אוהבת את העם שלי.
כואב לי הלב על כל האנשים החפים מפשע שנפגעו או איבדו את חייהם – משני הצדדים. כשקרה האסון הנורא בהר מירון לפני שלושה שבועות נשבר לי הלב, וגם העליתי לרשתות את התמיכה שלי. במקביל, המשפחה שלי גרה כאן במשך מלא דורות, אנחנו שייכים לאדמה הזאת.
כולנו אזרחים כאן. לאנשים קשה להאמין שאני לא רוצה שנהיה במלחמת אזרחים? אני מתפללת כל הזמן בשביל כולם, מתפללת שתיפסק האלימות. מתפללת שנקבל ונכבד אחד את השנייה, כי רק ככה נחיה בשלום. אני חושבת שבסופו של דבר זה מה שהרוב רוצה - בלי שום קשר לאיך כל אחד מזדהה.