שתי עונותיה הראשונות של "מאסטר אוף נאן" ("מומחה לכלום", לטהרנים) התמקדו בחייו של דב שאו (עזיז אנסרי), שחקן פרסומות ממוצא הודי שמנסה לעשות את דרכו אל התהילה הנחשקת בעיר בה כולם רודפים אחר הכרה - ניו יורק. אנסרי - ששימש כיוצר, כותב וכאמור ככוכב הראשי של הסדרה - הגיע לשיא מקצועי כשהעונה השנייה (והמוצלחת יותר) זכתה לשבחים, שיא שהפך מהר מאוד לשפל: צלמת שהייתה בת 23 סיפרה כי השחקן כפה עליה מעשים מיניים. ההאשמות נגד אנסרי שמו בסימן שאלה את המשכה האפשרי של "מאסטר אוף נאן", גם כי נראה היה שאין סוף סופי יותר מזה של העונה השנייה. אבל ההנחות היו שגויות, והסדרה חזרה לעונה שלישית. אנסרי מכהן בה כיוצר, כותב ובמאי ומגיע להופעות אורח - אבל הפעם הזרקור מכוון אל דניס, חברתו הטובה של דב, בגילומה של לינה וויית', שהשתתפה גם היא בכתיבת העונה.
העונה השלישית זכתה לשם "רגעים של אהבה" (בתרגום חופשי) ומתחילה כמה שנים מהנקודה בה עזבנו את גיבורי הסדרה לאחרונה. בינתיים, דניס כבר הפכה לסופרת בעלת ספר רב מכר ולאישה נשואה, והיא חולקת את חייה עם אשתה אלישה (נעמי אקי, "סוף הפאקינג עולם"), אותה אנחנו מכירים לראשונה כעת. הדבר הראשון והבולט בעונה הוא התרחקותה מהאינטנסיביות והעומס המאפיין את התפוח הגדול (ובהתאם, "את מאסטר אוף נאן" כפי שהכרנו אותה עד כה) - ומתרחשת ברובה בביתן הכפרי והיפהפה של בנות הזוג. בהיעדר כמעט מוחלט של גירויים חיצוניים השתיים נעות בין נקודות השיא לבין נקודות השפל של חיי הנישואין.
העונה השלישית של "מאסטר אוף נאן" מתנהלת כאילו הייתה דרמת מופת קולנועית, או לפחות איך שאנחנו חושבים שדרמת מופת קולנועית מתנהגת. כל אלמנט בה חושף גישה שופעת חשיבות עצמית שננקטה בעשייתה; החל מהדיאלוגים היומיומיים בתיאוריה (והמעייפים לעיתים בפרקטיקה), דרך הצילום המתחכם ועד לדקויות של האסתטיקה. חלק מהמאפיינים האלה חלו גם בעונותיה הקודמות של הסדרה, אבל במקרה שלהן - הקליפה היומרנית מגשימה את מטרתה במקרה הטוב ונסלחת במקרה הרע. למרבה הצער, משהו באיזון הנכון שידעה "מאסטר אוף נאן" - בין כמות נאה של אינטלקט לבין קורטוב של הומור עצמי - לא חלחל עד הסוף גם לעונתה הנוכחית.
הפרק הראשון נפתח באוסף סצנות שקטות ונמתחות שמנסות לתאר את הרגעים הקטנים והשגרתיים של זוגיות. דניס ואלישה קמות בבוקר ביחד, מקפלות כביסה יחד, מעשנות ג'וינטים ביחד. אני דווקא מחסידות הז'אנר, אבל כאן, נראה שמדובר בפלצנות בלי ערך מוסף של ממש: מה שיכול היה להוות אקספוזיציה מהממת ביופיה התגלה בסופו של דבר כסיקוונס די מייגע שלא משיג משהו מלבד הדגמה מאולצת של יכולות היוצרים, ויותר מזה - הוא לא מבהיר לצופים למה השתיים האלה אוהבות דווקא אחת את השנייה.
בהמשך הפרק, דב וזוגתו המרגיזה רׇשְׁמִי (איפה פרנצ'סקה?!) מגיעים לארוחה, והערב מתחיל ברגל ימין אך נגמר כאסון: שיחת החולין מדגדגת טריגר אחד והשניים פוצחים בריב מכוער מאוד מול בעלות הבית, כזה שניכרת בו התעקשות הכותבים לדחוס לתוכו הרבה יותר ממה שצריך היה. מכאן והלאה, העלילה שלשמה התכנסנו מתחילה לגבש צורה וכיוון: אלישה מציפה בפני דניס את רצונה להיות אמא בקרוב, ובנות הזוג מחליטות להתחיל בתהליך ומגייסות את ידידן דריוס (אנתוני וולש, "Pure") לעזור להן בתרומת זרע. הפלה טבעית שעוברת אלישה מסמלת את תחילתו של קרע בין השתיים ובהמשך גם את סיומה האפשרי של הזוגיות.
נקודת המבט של יוצרי העונה ברורה ומהודקת, כמו גם האמצעים בהם נעשה שימוש כדי למסור אותה. אבל דווקא ההקפדה העיקשת על החזות גורעת מיכולתה של העונה להיות נוגעת באמת, על אף הנושאים הרגישים שצפים בה. בדומה לעונותיה הקודמות של "מאסטר אוף נאן", גם השלישית מתאפיינת בסצנות שצולמו בוואן שוט סטטי, בדרך כלל כאשר המצלמה רחוקה יחסית מהדמויות. אבל בניגוד לקודמותיה, העונה הנוכחית מוותרת כמעט לחלוטין על קלוז-אפים. גם כשהמצלמה מתקרבת לפניה של אחת הדמויות, היא מגיעה לרוב מהצד והדמות מצולמת מהפרופיל. בסצנה אחת, דניס יושבת במכונית אחרי משבר זוגי ומקשיבה לשיר בשם "אני רוצה אותך" תוך שהיא אוכלת כריך. סצנה שעשויה להיות מכמירת לב, אין ספק, אבל הבחירה להימנע ממראה פניה האומללות כשהיא עושה זאת, גוזלת מהכאב הפוטנציאלי שהיינו עשויים להרגיש. במילים אחרות: הניסיון של "מאסטר אוף נאן 3" להיות אמנותית ומינימליסטית מרחיק את הצופה מהדמויות.
ובכל זאת, לעיתים השפה המחוכמת דווקא מתגלה כיעילה. השקט שמלווה את חייהן בחור שכוח אל מתפרש כמשרה נחת או כמעיק, בהתאם למצב הזוגי: כמוהו גם הבית המבודד, שלעיתים מעביר תחושת שלווה ולעיתים תחושת חנק. רוב רובם של הדיאלוגים בסדרה כתובים נהדר ומשוחקים נהדר לא פחות. וכמובן, סימן ההיכר של "מאסטר אוף נאן" הוא ההתמקדות הבלתי מתנצלת שלה באנשים שאינם לבנים: בשונה מסדרות אחרות - שבלית ברירה מתאימות את הקאסט שלהן לאקלים הפוליטיקלי קורקט - העונה הנוכחית של "מאסטר אוף נאן" עוסקת כולה בנשים לסביות שחורות. והיא לא "מאזנת" את ההתעסקות הזו בעזרת שילוב דמויות לבנות, אלא מכוונת אצבע משולשת לצופים שמרגישים צורך - מודע או לא מודע - בדמות לבנה כדי שיוכלו לחוש הזדהות או הקלה.
העונה הראשונה של "מאסטר אוף נאן" הייתה מבריקה לפרקים; השנייה הייתה נהדרת, וכללה בתוכה כמה פרקים מופתיים (הרביעי והשישי במיוחד) - ואין ספק שעונתה הנוכחית של הסדרה לא מגיעה לרף הגבוה שהציבו קודמותיה. קשה לומר אם זה בגלל שהדרמה הקומית זנחה את הקומדיה והגבירה את הדרמה, או שמא בגלל שדניס היא באמת דמות שקשה מאוד לחבב (או להישאר נאמנים לה לאורך פרקים ארוכים בכיכובה). בכל מקרה, כן מדובר ביצירה מעמיקה ואיכותית - אבל הפוטנציאל שהיה לה גדול מהתוצר הסופי, והיא יותר מתישה מאשר מהנה.