מונולוגים מהקורונה: כך נראיתה השנה האחרונה מעיניהם של אנשי תרבות

אבי נשר

השנה הזו הייתה מאוד ייחודית עבורי. לפני שנה וחצי התחלתי לעבוד על סרט חדש מתוך תחושה שאני לא יודע אם אני יכול לעמוד בעשייתו אחרי מות בני, ארי. כשהסרט ממש התחיל לצאת לפועל - נבהלתי. הרגשתי כמו שחקן כדורגל שעבר פציעה קשה וצריך עכשיו לחזור ולשחק על רגל לא טובה. הפקה, ליהוק, בניית סטים, הכול התחיל לקרות בזמן שבתוך תוכי אני בחששות שאני לא יכול. הייתי במרחבי דיכאון כלשהו, אפוף תחושה שאני לא בטוח שאוכל כל יום לעמוד בזה.

במרץ הקודם, כשהגיע הסגר, אני קצת מתבייש לומר אבל כמעט שמחתי. זו הייתה פרצה עבורי לצאת מכל העניין הזה. אבל אז קרה דבר מאוד מעניין בתוכי. הבנתי שיצירת סרט היא לא רק חלום של אדם אחד. הקולנוע הוא אמנות קולקטיבית, מאמץ משותף. קלטתי שמעצם עשיית הסרט יתפרנסו כמעט 1,200 איש ואישה בתקופה שבה אני רואה חברים מאבדים הכול ומתמוטטים. ייתכן שתרופה טובה לדיכאון זה להפסיק לחשוב על עצמך ולהתחיל לחשוב על אחרים.

ובאמת, בשיא הטירוף של המגפה האיומה, בספטמבר, יצאנו לצילומים במדבר בבאר שבע. זו הייתה מחד חוויה קשה עבורי, לעבוד עם כל כך הרבה צעירים על הסט שמזכירים לי יום-יום את בני, זה היה כמו להסתכל למוות בעיניים. מאידך היה בזה משהו צוהל, אנשים חיים, תוססים, מבעבעים נעורים. משהו בחוויה הזו החזיר אותי לימי הלהקה - כולנו ביחד נרתמים למען הסרט הזה שאנחנו כל כך מאמינים בו.

יסמין מועלם 

אני עושה מוזיקה מגיל 16, הרבה שנים מחפשת את מקומי בתעשייה הזו. עד לפני הקורונה, במרץ הקודם, הייתי מלצרית. רק במוצ"ש האחרון, בהופעת ההשקה שנדחתה בשנה שלמה, הרגשתי עד כמה "התפוצצתי" בתקופת הקורונה. פתאום זה פגע בי, בשיא העוצמה. אין לי ספק שיש קשר בין הדברים. אני רוצה להאמין שהקורונה עזרה לאלבום שלי להתפוצץ. 

במרץ הקודם גרתי בדירה השכורה שלי בדרום תל אביב. חיכיתי להופעת הבכורה שהייתה אמורה לקרות בסוף החודש ההוא. התרגשויות וחששות ליוו אותי, זה היה פחות מחודש אחרי שהוצאתי את אלבום הבכורה שלי, "אריה". הייתי כל כך הרבה זמן בתוך העשייה של האלבום, הוא יצא ורציתי לחגוג אותו. עוד לא פרצתי, עוד לא כל כך ידעו מי אני, פחדתי שיעשו לי "הקיץ של אביה" בהופעת ההשקה ושאף אחד לא יבוא. אבל החשש לא התממש פשוט כי ההופעה לא קרתה, הקורונה התחילה, ובבום הכול בוטל.

אחרי כל כך הרבה זמן של חיכיון, עליתי לבמה לראשונה עם השירים האלה. היתה לי שנה לדמיין את זה, לחלום את זה, להריח את זה. הציפייה הזו בנתה את הרגע שבו עליתי על במת הבארבי והקהל ידע את המילים בעל פה, הייתה לו שנה להתבשל עם המוזיקה שלי. הסיר הזה ישב הרבה זמן על האש עד שנהיה טעים. היו רגעים שהייתי על סף דמעות בהופעה. מכל האהבה.

את הסגר הראשון העברתי סגורה בתוך עצמי. ישבתי ועשיתי מוזיקה. בתוך כל זה דברים התחילו לקרות. פתאום נכנסתי לפלייליסט גלגלצ. הנה הנה זה קורה, יש באזז בחוץ ואני תקועה בבית בחוסר ודאות. היה לי קשה שאני לא יכולה ליהנות מזה כשזה סוף סוף קורה. היום אני מבינה איזה מדהים זה שההשקה נדחתה בשנה בדיוק.

שאול מזרחי

אני רגיל לעבוד לפעמים 17 שעות. אני נהנה מהעבודה, מהיצירה, אני מתמוגג מזה. בבת אחת ובאופן הכי פתאומי – איבדתי את כבודי. מפעל חיי ישב ריק, העלה אבק. הבארבי זה מקום של שמחה ויצירה, אנשים גדלו פה. בזמן שלא עבדתי, הגוף והנפש לא עמדו בזה. הלכתי ונהייתי חולה. זה היה אחד מהאירועים הבריאותיים הקשים שעברתי בחיי. 

היום שזה התחיל לא עוזב לי את העיניים – פורים שנה שעברה, הפורים הכי עצוב בעולם. הייתה הופעה של פורטיס אצלנו. בחמש בערב עולה על מסך הטלוויזיה משה בר סימן טוב ומפחיד את כולם. בבת אחת המרכזייה קרסה; הטלפונים לא הפסיקו לצלצל, אנשים ביקשו לבטל כרטיסים, הציבור היה מבועת. כולנו בבארבי הרגשנו כמו מתים-חיים באותו ערב.

בין סגר לסגר, להסתכל על על הבארבי הריק הרגיש כמו בסדרה "צ'רנוביל", כאילו הזמן קפא במקום. שינסנו מותניים וניסינו להחיות: סידרנו, ניקינו, איבקנו. זו הייתה תחושה מדהימה, חשבתי שהכול יחזור לעצמו, שחוזרים לחיים. ואז הגיע עוד סגר. אחריו כבר התייאשתי, לא היו לי כוחות יותר.

מרץ הזה הוא אחר. באנו תוך כדי תנועה, שיפצנו הכול, זרקנו את מה שהעלה טחב אחרי שנה של הזנחה. הבארבי חזר ואני רואה אנשים מחייכים עם העיניים דרך המסכות. בשתי ההופעות הראשונות של דודו טסה הרגשתי כמו דוד בן גוריון בהכרזה על הקמת מדינת ישראל. לראות אותו במרכז הבמה מסתכל סביבו ולא מאמין, את הקהל מאושר, זה היה וואו עצום. התרגשתי כמו ילד.

סמי ברדוגו

בשנתיים האחרונות אני לא חי בארץ, וכבר חודשים שאני בברלין. בשיא המגפה, כשהכול שם היה סגור והרחובות שקטים, פשוט הסתגרתי בדירתי וכתבתי. סדר היום שלי היה לקום ולעבוד במשך כמה שעות  על הספר אותו אני כותב בשנה האחרונה. בשלב מסוים לקום לעשות צעידה כדי לאוורר את העצמות שכואבות מישיבה ממושכת. הייתי חוזר, שותה קפה וכותב עוד. ככה עד שנגמר היום.

נוצרה לי שגרה של התמסרות לכתיבה, והיה זמן. יש משהו ממכר בשקט הזה באירופה. אחד הדברים שעד היום קשים לי בארץ זה כמה רועש כאן. בברלין הולכים ברחוב ולא מדברים לידי בקול רם על רמקול בטלפון, לא מצפצפים, לא צועקים, עומדים בתור יפה. השקט הזה היה לי נעים, התרגלתי מהר. עם הזמן, התחלתי להרגיש שהמגע הבלתי אמצעי שלנו כאן בארץ, הקרבה האנושית, חסרה. לפעמים תחושת המרחק הרגישה קיצונית מדי. 

בהרבה מובנים מצב "קורונה" הוא לא מצב זר לסופר. סגירה טוטאלית והתבודדות תוך הימצאות בחלל סגור במשך שעות - אני מכיר את המצב הזה, אני עובד במצב הזה שנים. כשאני כותב אני כמו במנזר, מנותק, מכונס אל תוך עצמי. הסגרים עודדו מצב כתיבה וכינון סיפור, ומבקביל ההשראה הגיעה פתאום במקומות הפשוטים, גיחה החוצה במהלכה אני רואה אישה שיושבת על ספסל ושמה רגל על רגל, זה עולם ומלואו. מספיק מעט כדי לכתוב על אנשים. 

למרות זאת, בבקרים בשנה החולפת התעוררתי דואג, חוסר הוודאות שהקשה עליי. אני חושב שהתחושות הללו השפיעו בחלקים מסוימים על הספר שכתבתי, שאלות מסויימות זלגו אל הדפים: האם מגפה או מצב של הכחדת הקיום הם דברים שצריכים להשפיע על היצירה שלנו? האם בגלל שעוצר העולם עוצרת האמנות? האם צריך לכתוב על סוף העולם? או להבדיל האם דווקא בגלל הייאוש צריך לכתוב על אושר, על נקודות אור משמחות? אני חושב שאצלי ביצירה נוצר שילוב של השניים. 

לצד השמחה, במבט רחב יותר, אני יודע שהספרות נאבקת על חייה. סופרים וסופרות נמצאים במצב הישרדותי, אין לנו פרנסה. בקורונה הממשלה לא עשתה מספיק עבורנו. לא חשבו על אלטרנטיבות פרנסה: לא יזמו סנדאות כתיבה, מפגשים עם סטודנטים בזום, לא הוקצו כספים למכירת עותקים של ספרים לספריות. מצב הספרים והספרות בכי רע במדינה שלנו.