תמונתה של הג'ודאית יעל ארד מזנקת משמחה אחרי שהבטיחה לעצמה – ולישראל – מדליה אולימפית ראשונה באולימפיאדת ברצלונה 1992 הפכה לסמל ולא בכדי. במשך שנים היא התכוננה רק לרגע הזה, לזכות במדליה אולימפית, להיות הכי טובה בעולם. צפו בפרק השני בסדרת הכתבות המיוחדת.
הפרק הראשון: תמונתו של בן גוריון עומד על הראש
"תמיד מדברים על הצלחה, ולא יודעת כמה יכולים להבין מה עומד מאחורי ההצלחה", סיפרה ארד. "החלום שלי ממש קיבל צורה, שם ומילים כשהייתי בת 16. אני ממש זוכרת את היום שהחלטתי שאני רוצה להיות הכי טובה בעולם. זה כל החיים. הלחץ שהופעל עליי, בבחינת התקווה האולימפית, זה לחץ מטורף. אם הייתי מפסידה הייתי לוקחת את זה מאוד קשה. הפסדתי בארץ מעט מאוד, הפסדתי פעם אחת בגיל 9 וחצי. אימא שלי מספרת שעמדתי ליד החלון ובכיתי. אבל זה תמיד הניע אותי לדבר הבא. אני למדתי שאכזבה זה המנוך הכי חזק של ההצלחה הבאה. היכולת לתפקד במצבי לחץ היא מיומנות, של פעם אחת לנטרל את המחשבות הרעות שמנסות להיכנס למרחב שלך, ופעם שנייה לחשוב מאוד מאוד ברור - רק על המשימות שיש לך".
דני לאופלוד, מאמנה של יעל ארד, תיאר את הלחץ הרב לזכות: "זה קתרזיס. המדליה זה כל החיים, כי אם זה לא כל החיים לא תשיג את זה. אנחנו הלכנו על זהב. אם אתה לא תתמקד בזהב – אתה לא תיקח שלישי אפילו. היא לא הייתה בטקס הפתיחה, חששתי שאם היא תהיה אז היא תישאב אותי קצת יותר מדי ל"סחבקיות". אני רוצה טיל מונחה, אני רוצה פצצת אטום, שאף אחד לא מפריע לה בדרך".
"ישנתי מאוד בלילה שלפני", שיחזרה ארד את השעות שלפני הקרבות, "זו שינה טרופה, זה דופק בכף היד, דופק באמות. בבוקר יש את הקטע המאוד מאוד קשה של הנסיעה באוטובוס. וגם באוטובוס אל תשכח - כולם מתחרים שלך. לא מדברים, יש תנודת ראש. אני ידעתי שהקרבות הראשונים – אני חייבת לנצח אותם בצורה מאוד מאוד ברורה. ועליתי פשוט בסערה. את שני הקרבות הראשונים ניצחתי בצורה מאוד מאוד משכנעת, עם רצח בעיניים".
"הייתי חייבת לעלות למזרן עם ביטחון"
בחצי הגמר פגשה ארד את פראוקה אימקה אייקוף, אלופת העולם מגרמניה. "הגרמנייה הייתה פרויקט", הודה לאופלוד. ארד תיארה את ההכנות הקדחתניות: "אייקוף זה סיפור, כי היא הייתה אלופת העולם, בלתי מנוצחת, והיה לי תרגיל אחד שהיא זרקה את כל המתחרות שלה, שזה היה תרגיל שנקרא "אורה-נאגה", שהיא הייתה בעצם מעודדת אותך לתפוס אותה מלמעלה ואז היא פשוט הייתה מחבקת ומרימה בכל הכוח וזורקת על המזרן, כשהיא מסתובבת ונופלת על המתחרה שלה ומדביקה אותה על המזרן".
ההכנות לקרב היו ארוכות וממושכות - הכול במטרה לנצח את הבלתי מנוצחת. "הסתכלתי על עשרות שעות, זה היה אז וידאו, ומצאתי את נקודת התורפה", הוסיף לאופולד. ארד מציינת כי "דני במשך שנה עבד איתי על תרגיל אחד, שהוא בעצם תרגיל נגד לתרגיל של אייקוף, ובעצם הייתי חייבת לעלות למזרן עם ביטחון לעשות את התרגיל הזה. בחלקיק השנייה אני אאחר, אז התוצאה תתהפך".
בקרב הזה ארד נכנסה לריתוק אחרי שבקודם היא הוטלה עם הראש על המזרן. "זה היה ממש בום, ידעתי - זה זעזוע מוח. מיד אחרי זה אני אומר ליעל: 'עכשיו להתקיף, עכשיו עכשיו!", שיחזר לאופלוד. ארד מספרת כי "תוך שתי דקות מהקרב, אחרי שהיא הפתיעה אותי באיזשהו תרגיל קטן, ידעתי שאני הולכת להכניס אותה למלכודת הזאת. תפסתי אותה למעלה והיא הרימה אותי באוויר, ופשוט נחתי עליה בכל הכוח".
"פשוט ניתרתי שוב ושוב בלי יכולת להשתלט על עצמי"
התרגיל שעליו עבדו במשך שנה עבד. "לא עברו 5 שנים וההיא בום - על הגב", אמר לאופולד, "חבל על הזמן, לדעתי זה היה צריך להיות איפון מיידי. ארד מתארת הלם: "מבחינת אייקוף זה היה מטורף, היא לא יכלה לעכל את זה. היא קמה כמו חיה פצועה, ניערה את הידיים, העיניים שלה יצאו מהחורים. כאילו ראיתי אותה אומרת לעצמה ' אני הולכת להרוג אותך עכשיו'. כשהשופטת אמרה לה להתחיל, היא ניגשה ועשתה לי בדיוק אותו דבר ואז באותו אגע עשיתי בדיוק את אותו תרגיל ונפלתי עליה בדיוק אותו הדבר, כשהפעם היא ניסתה להתגלגל אחורה אבל זה כבר לא עבד". ארד ניצחה והבטיחה מדליה לישראל.
את הרגע הזה הצליח להנציח הצלם רוט שסיפר: "איזו תחושה, איזו שמחה, היא צהלה ושמחה, היא קפצה, התרגשה נורא. אני הבנתי שיש פריים, ברור שזיהיתי". מנקודת מבטה, תיארה ארד את פרץ השמחה אחרי הניצחון בחצי הגמר, עם הפנים לגמר - וגם לזהב: "בלוח התוצאות, ראיתי את המילה "ישראל" מהבהבת ואז קמתי ואז התחילו כל קפיצות השמחה המטורפות האלה, הקפיצה הזאת היא חלק מסדרת קפיצות, היו שם כמה מבולגנות שפשוט ניתרתי שוב ושוב בלי יכולת להשתלט על עצמי".
התמונה האגדית צולמה, אבל אולי היה מוקדם מדי לחגוג עד הסוף - כי הגמר והקרב על הזהב היה ממש בפתח. "אחרי שחגגנו רץ אליי חבר אוסטרי שצעק עליי 'יעל, עופי למזרן חימום יש לך עוד גמר!'", סיפרה. אז מדליה אולימפית הובטחה, אבל ארד שאפה לזהב והתחילה להיערך לגמר שנערך מול קתרין פלורי מצרפת: "יצאתי לקרב כדי לעשות את הבלתי יאומן – להיות אלופה אולימפי".
הקרב הזה הסתיים בתיקו. "היו 3 שופטים על המזרן שהיו צריכים להחליט מי בעצם התקיפה יותר, מי הייתה יותר דומיננטית. השופטים מחזיקים את הדגלים ואחד מהם נותן את לה את הניצחון, שופט שני לי והשופטת הסינית המרכזית מרימה את הדגל למרכז וזה כמו סכין לבטן והיא בעצם מעניקה את הניצחון לפלורי. וזהו, ככה הפסדתי את הזהב, את התקווה, את הדגל, כל מה שאנחנו חולמים עליו".
ארד לא פוסלת את האפשרות שהשמחה בין החצי גמר לגמר היא זו שפגעה באפשרות לזכות בזהב, אבל אפילו המאמן הקשוח מודה: "זה היה בלתי אפשרי לא לשמוח, כשאתה יודע שכבר יש לך את זה, ואתה גם יודע שלא עשית כלום עוד. אבל זה לוקח כמה שניות להיכנס עוד פעם למוח". פסיכולוג הספורט אובד מעוז סיכם: "אם אני מנתח את זה בקטע הפסיכולוגי, המעמיק יותר, היה שם איזה רובד של שמחה. יכול להיות שזה היה נותן עוד מילימטר והיא הייתה מנצחת ויכול להיות שלא".