מחזמר חדש בכיכובם של מריל סטריפ, ניקול קידמן וג'יימס קורדן היה צריך להיות אירוע קולנועי. כיוון ש"הנשף" נוצר ועלה בנטפליקס, הוא לכל הפחות היה צריך להיות אירוע טלוויזיוני. אבל בהסתמך על הביקורות הראשוניות, תגובת הקהל הפושרת (ומטה) ברשתות החברתיות והעייפות הכללית שהאנושות שרויה בה כרגע - "הנשף" הוא קצת כישלון. קצת הרבה. גם בגלל השמות הגדולים שקשורים בו, אלא כי בבסיסו ובמהותו הוא פשוט סרט פגום.
ההפקה המוזיקלית המפוארת מבית ריאן מרפי ("גלי", "אימה אמריקאית", "ראצ'ד"), מבוססת על מחזמר שיצרו צ'אד בגיולין, בוב מרטין ומתיו סקלאר, ושהועלה בברודווי במהלך 2019. העלילה עוקבת אחרי קבוצת שחקני מחזות זמר שיוצאת מניו יורק ונוסעת כל הדרך לעיר קטנה במדינת אינדיאנה, שם מתחוללת סערה תקשורתית סביב בית ספר שאוסר על תלמידה לסבית להגיע לנשף הסיום שלה עם בת זוגה. כוכבי ברודווי מסתערים על העיירה בהרבה רעש וצלצולים - הם כבר יראו לבורים השמרנים האלה מהי קדמה! אולם מהר מאוד הם מגלים שהם עושים יותר נזק מתועלת, בעיקר כשהם מתעקשים לנווט את חייה של אמה, אותה תלמידה שרק רוצה להגיע לנשף הסיום שלה, באופן מחזמרי, כלומר בהרבה ראוותנות ובהקשבה אפסית. כמו בכל מחזמר טוב, הדמויות הראשיות ילמדו איזשהו לקח על החיים "הרגילים" - אלה שנראו להם רחוקים מהם שנות אור - והאנשים שחיים אותם, וכמובן שגם על עצמם. בסוף כולם רוקדים ביחד, זה מה שחשוב.
ואיך הסרט, אתם שואלים? לא משהו בכלל. קודם כל, כמו מחזמר בתאטרון, הוא מחולק למערכות, ולא מחולק באופן חינני במיוחד. בערך בנקודת האמצע של "הנשף" כל הדמויות מחליפות את האופי שלהן - כוכבי מחזות הזמר הופכים להיות חומלים ואנושיים יותר, התלמידים האכזריים שהחרימו את אמה מתגלים לפתע כנשמות טהורות ואמה עצמה מפסיקה להיות עלה נידף ברוח ומגלה אסרטיביות שלא נרמזה אפילו קצת בחציו הראשון של הסרט. גם האירועים שמתחוללים ב"הנשף" רודפים זה אחר זה בלי צידוק או עוגן במציאות - מדוע תושבי העיירה כל כך שונאים להטב"קים? האם הכוכבים מברודווי עשירים מאוד או עניים בסתר? האם ניקול קידמן הייתה פנויה רק ליומיים של צילומים ולכן חתכו את כל התפקיד שהיה אמור להיות לה? האם סיפור האהבה של די די (סטריפ) ומנהל בית הספר (קיגן מייקל קי) הוא דבר אמיתי או הזייה נרקוטית קולקטיבית? שאלות שלא נקבל עליהן תשובה, כי "הנשף" לא כאן בשביל למסור עלילה טובה ומרתקת. במקום זאת הוא בא לחנך.
שזה אירוני במשהו כמו אלף רמות. עלילת "הנשף" עוסקת בדיוק בזה - בשחקנים הליברליים שמנסים לחנך בכוח את תושבי העיירה הקרתנית, ומבינים בסופו של דבר שחינוך טוב נובע מדיאלוגים ומשאלות, ושקשה להגיע לדיאלוג אפקטיבי כשאתם לא מוכנים להקשיב בשום צורה לצד השני. הסרט יודע להגיד את המסרים האלה בעל פה אבל בוחר גם לעשות את האם-אמא של הכפייה החינוכית: כל הדמויות בו עוברות שיעורי בזק בקבלת השונה, ואם בהתחלה קיים איזה מתח קומי בין השחקנים והתושבים - המתח הזה מתמסמס והופך במהרה לתשדיר שירות מוזיקלי: לה-לה-לה להיות להטב"ק זה נפלא, נה-נה-נה להקשיב זו מתנה.
ונכון, לא חסרים מחזות זמר בעלי נטייה לשמאלץ, אבל הנטייה הזו מתסכלת ב"הנשף" כי לפחות בהתחלה נעשה בסרט איזה ניסיון לחתור תחת המוסכמות השחוקות של ברודווי. בהתחלה, די די, בארי (קורדן), אנג'י (קידמן) וטרנט (אנדרו ראנלס) מסתערים על אֵמה ועל סיפורה אך ורק מתוך רדיפת תהילה והרצון להיראות טוב יותר בעיני התקשורת ובהתאם, הנאמברים המוזיקליים הראשונים ב"הנשף" מכוונים בדיוק לשם, והם שירים ארסיים ומשעשעים על הניתוק של השחקנים מברודווי, וכמה נזק הם עושים כשהם מנסים להתערב בכוח בנעשה בעיירה ובחיי תושביה. אלה לא שירים נפלאים (בכלל, מדובר במחזמר עם מעט מאוד שירים זכירים), אבל הם מצחיקים וחינניים, ויש בהם איזו רעננות - הנה, גם הגיבורים הגדולים פועלים באנוכיות גמורה. הרעננות הזו מתאדה לחלוטין לאורך הסרט, ומה שנשאר בסופו הוא סיפור גנרי המלווה בבלדות ארוכות ומשעממות שמנסות להעניק לכל שחקן את הרגע שלו - ולא עושות הרבה מעבר. כן, השיר של ראנלס מבדר ונכון, השיר שמגיע באמת בדקה ה-90 של הסרט ומתאר את נקודת מבטה של אליסה, בת זוגה הסודית של אמה, הוא שיר מאוד נוגע. אבל אלה רגעים קטנים של חסד בתוך בליל ארוך של בדיחות תפלות וסיטואציות לא אמינות בעליל. גם אם כל אלה מוסכמות קלאסיות כמעט בתחום המיוזיקלס, על מה אנחנו אמורים להישען כשהשירים דלוחים והעלילה בנאלית?
אם תשאלו את ריאן מרפי, אנחנו והסרט נשענים ב-100% על ההופעות בו, בדגש על הופעתה הגדולה מהחיים של מריל סטריפ בתפקיד די די. ואכן, לא יודע אם ידעתם, אבל מריל סטריפ היא שחקנית טובה מאוד, ומהבודדות שהתייחסו אל "הנשף" ברצינות. לעומתה, ג'יימס קורדן לא סוחב בתפקיד בארי ובאופן כללי צריך להניח לכולנו ולהפסיק להופיע במחזות זמר כי ניכר שהוא לא בוחר אותם בקפידה ("קאטס", "אל תוך היער"), וניקול קידמן כל כך לא מורגשת בסרט עד שלא ברור למה התעקשו ללהק אותה. קרי וושינגטון מביכה בתפקיד המשני שניתן לה, קיגן מייקל קי חייב לנו התנצלות על גילום הדמות הסטרייטית הכי פחות אמינה בתולדות המיניוּת וג'ו אלן פלמן - שזה תפקיד המשחק הרציני הראשון שלה - איומה ונוראה בתפקיד אֵמה. את רוב הסרט פלמן מעבירה במבט פעור ומת, ולמרות שהיא זמרת טובה מאוד, עבודת המשחק שלה בולטת לרעה גם על רקע ההופעות המונוטוניות והאוויליות של שאר השחקנים.
אז למה בכל זאת "הנשף"? כלומר, אנחנו יודעים מדוע מרפי בחר דווקא בו (הוא ככל הנראה ידע שיצליח להביא שמות גדולים להפקה כל כך מעודכנת ומודעת לעצמה) ואנחנו יודעים מדוע הסרט עלה לשידור דווקא עכשיו (הוא שווק תחילה כניסיון של מרפי ונטפליקס לקטוף איזה פסלון אוסקר או שניים), אבל מה יש בו בשבילנו, הצופים? לא הרבה בכלל. השמות הגדולים הנ"ל לוהקו בגסות, השירים בסרט לא מותירים הרבה חותם על האוזן והעלילה מתחילה כמקורית אך מסתיימת באופן הקלישאתי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. "הנשף" הוא סרט שרצה מאוד להיות חיובי, ושרצה להביע את מסריו החיוביים והפלורליטסיים בחן המירבי, אבל הבעיה היא כל מה שקרה לו בדרך. וגם אם כוונותיו היו טובות, התוצאה היא ניצול שטחי וציני של סוגיות חברתיות ומריל סטריפ.