"בוכה ומחבקת את התינוקת שלי – תראי, מותק, היא נראית כמונו". הציוץ הזה של מינדי קיילינג (יוצרת טלוויזיה אמריקאית ממוצא הודי), שנכתב על רקע תמונה של קמלה האריס ושבר את טוויטר במסגרת חגיגות הניצחון של ביידן, בעצם מסכם את הכל. האריס, האישה השחורה הראשונה והאסיאתית-אמריקאית הראשונה שנבחרה לסגנית הנשיא של ארה"ב, היא באמת האדם הכי קרוב למינדי קיילינג שהגיע לבית הלבן.
Crying and holding my daughter, “look baby, she looks like us.” pic.twitter.com/Gy4MAPoNjy
מי שלא בכה אצל קיילינג, בטח שחרר איזו יפחה מול ואן ג'ונס, מגיש CNN המתוק שהתרגש עד כדי בכי בהכרזה על ניצחונו של ביידן. "קל יותר להיות הורה הבוקר", נאבק בדמעות, "קל יותר להיות אבא. קל יותר לומר לילדים שלך שהאופי חשוב, שאמירת האמת היא חשובה, שלהיות אדם טוב זה חשוב".
ההורים והילדים נכחו גם בקטע היפה הזה של קמלה האריס, מלפני הניצחון, שבה שאל אותה המראיין מה תהיה המשמעות של בחירתה לאישה הלא לבנה הראשונה בתפקיד סגנית הנשיא, והיא אמרה שבכל תפקיד אליו נבחרה היא הייתה הראשונה, או כאישה או כאישה לא לבנה או, ברוב המקרים, כשניהם. והיא סיפרה שאמא שלה תמיד אמרה לה – "קמלה, את הראשונה בהרבה תפקידים, אבל תדאגי לכך שלא תהיי האחרונה".
"My mother used to have a saying, and she would say to me: 'Kamala, you may be the first to do many things, but make sure you're not the last,'” Kamala Harris says about possibly being the first black female president. #HarrisTownHall https://t.co/0EMGUsQFut pic.twitter.com/8HyRItLaH1
ברגעים כאלו, קשה שלא לאהוב את האמריקאים. מתחשק לחבק את כולם ולרקוד איתם מחוץ לבית הלבן. הם כל כך לא ציניים, כל כך מתמסרים להתרגשות ולשמחה ולגאווה. מן פטריוטיות ארון סורקינית ("הבית הלבן","ניוזרום") שככל הנראה גם עוצבה קצת בדמותו. והיא קיטשית וטיפה בומרית והאמת שבה בסיסית, לכן אין לה ברירה אלא להשתמש בילדים והורים – כי באמת קל יותר להיות הורה בבוקר שבו טראמפ מודח, ובאמת שקל יותר להיות אמא לילדה לא לבנה ביום שבו אישה לא לבנה מתמנה לראשונה לתפקיד סגנית הנשיא.
זה מרגש. לא רק את מינדי, את כל מי שיש לו לב. וזאת גם תמצית האמריקאיות: המדינה שבה כל אחד יכול להצליח, לא משנה מאיזה רקע הוא הגיע. הניצחון על הבריונות, הניצחון של כל מי שרוצה שהילד שלו יהיה בן אדם סבבה. טראמפ, גם עבור רפובליקנים, לא היה מציאה גדולה. ההצבעה לא הייתה לו אלא למחנה שהוא מייצג, הבעיטה שהוא קיבל היא סמל לכך שהטוב עדיין יכול לנצח, ויותר מכך – שאפשר להשפיע, אפשר לשנות את המציאות.
כל מה שטראמפ שונא: שוויון, גיוון וליברליזם
הניצחון של ביידן, ויותר נכון של האריס, הוא גם ניצחון של הטלוויזיה האמריקאית (כאילו, בין השאר. לא ניקח מטראמפ את זה שהיה נשיא איום ונורא). הטלוויזיה האמריקאית לרגע אחד לא פחדה לנקוט עמדה, היא נלחמה בעוז בטראמפ עם תוכניות כמו "הטובות לקרב", וחתרה נגד כל מה שטראמפ מייצג עם סדרות של שונדה ריימס, ראיין מרפי, תכניות ריאליטי WOKE-יות וטלוויזיה שהתעקשה על הדברים שטראמפ שנא יותר מכל – שוויון, גיוון, וליברליזם.
הטלוויזיה השפיעה על המציאות, זה מה שטלוויזיה אמורה לעשות. ונכון שהסנטימנט הרווח כלפי הליברליזם האמריקאי הוא בוז, במיוחד בתרבות, ובמיוחד כשהוא כולל רימייק לכל יצירה קנונית והחלפת הכוכבים בה לשחורים/נשים/נכים כדי שאף אחד לא ירגיש מודר, אבל תראו מה זה – הגענו בסוף לריבוט של המציאות שבו ליהקו אישה לא לבנה במקום גבר לבן, איזה יופי, הגיע הזמן באמת.
הטלוויזיה האמריקאית בראה מציאות אוטופית שנראתה לנו נאיבית, צדקנית וטרחנית, אבל בסוף העולם הדביק קצב. ויש לזה משמעות, כי אנשים מאמינים רק במה שהם רואים, ואחרי שהראו להם מספיק נשים לא לבנות בעמדות כוח על המסך, בסוף הם גם העזו להצביע לאחת. הבת של מינדי קיילינג תגדל בעולם שבו יש סגנית נשיאה אישה ויהיה לה ברור שאם קמלה האריס עשתה את זה, גם לה מותר לנסות.
וההתייחסות החוזרת הזאת לילדים ולהורים היא לא מקרית, כי ילדים מבטאים תקווה ועתיד והתקופה האחרונה גרמה לנו לפקפק בכך שיש בכלל טעם להביא אותם לעולם כזה. ופתאום, רגע לפני שהשנה המסריחה הזאת נגמרת, נדלק איזה זרקור של תקווה ותחושה שאולי, בכל זאת, הכל יהיה בסדר, ויהיו לנו עוד כמה בקרים שבהם יהיה קל יותר להיות הורים.