במהלך חודש מאי האחרון, ג'ו רוגן חתם עם ענקית הסטרימינג ספוטיפיי על חוזה בלעדיות לפודקאסט המצליח שלו, "The Joe Rogan Experience", תמורת מעל למאה מיליון דולר - סכום הכסף הגדול ביותר שיצא אי פעם על פודקאסט יחיד (ספוטיפיי רכשו לאחרונה את האתר "The Ringer" עם רשת הפודקאסטים הפופולרית שלו תמורת 190 מיליון דולר). על פי המדדים המוכרים, מדובר באחד מהפודקאסטים המצליחים ביותר בעולם, שמדורג כל שנה בצמרת טבלת ההורדות של אפל והגיע באפריל 2019 לכ-190 מיליון הורדות בחודש. ועדיין, רובכם כנראה מסתכלים על הנתונים המרשימים וחושבים בדיוק את מה שאני חשבתי: ג'ו רוגן? מי? תזכירו לי בבקשה.
התשובה הכי רלוונטית לנו הישראלים היא כנראה שרוגן היה המנחה הקשוח של תחרות האקסטרים ואכילת הרמשים "אפקט הפחד". חובבי אמנויות הלחימה המשולבות (MMA) כנראה מכירים אותו בתור פרשן הקרבות האהוב והמוערך ביותר בתחום (הוא זכה בתואר "אישיות השנה של MMA" שש פעמים שונות), והנוסטלגיים מבינינו אולי יזכרו אותו בתור אב הבית הטמבלול וחובב תיאוריות הקונספירציה מהסיטקום "עיקר החדשות". רוגן התחיל את הקריירה בסטנדאפ וממשיך להופיע מול אומות מפוצצים עד היום, אבל מעולם לא הפך להצלחה בינלאומית.
רשימת העיסוקים וההישגים של רוגן אמנם מרשימה, אך לא מצליחה להסביר איך ההוא מ"אפקט הפחד" הפך למנחה הפודקאסט הכי מצליח בעולם. התהייה גוברת כשמסתכלים על התוכן ובעיקר האורך של הפרקים: מדובר בשיחות חופשיות עם אורחים משתנים - קומיקאים, מדענים, אושיות תרבות, היסטוריונים, קונספירטורים, ספורטאים או פוליטיקאים - בלי נושא מרכזי, פינות קבועות או פורמט, ובאורך של כשעתיים וחצי או שלוש שעות. בהאזנה ראשונה קשה למצוא סדר שיעגן את חוויות ההאזנה, השיחה קופצת מנושא לנושא באופן כמעט אסוציאטיבי, מסיפורים אישיים לאבחנות על התרבות, נאומי תלונה על שיח הזהויות או ניתוחים פלסטיים ודעות סדורות על בהלת הקורונה או על דיק צ'ייני והקומפלקס הצבאי-תעשייתי. מהר מאוד, כמעט בלי ששמת לב, עברו להן שעתיים וחצי ונשאבת לחלוטין פנימה - בעיקר אם אתה גבר סטרייט.
זה מתחיל כבר בשם של הפודקאסט, רוגן הוא "הג'ו הממוצע", היה יכול להיות חבר של כולנו. הוא כמובן רחוק מהממוצע, עם טווחי עניין, ידע ועיסוק יוצאי דופן, אבל זה מה שמאפשר לו לקרוץ כמעט לכל קהל היעד הגברי-סטרייטי. מהחנוני עד הקשוח ביותר, רוגן נוגע בכל תחום עניין שנחשב "גברי". הוא אוהב וויד וסמים פסיכדליים, לאכול בשר, לעשות כושר, לדבר על פוליטיקה, ספורט, מדע פופולרי ואנקדוטות היסטוריות. הוא מדבר על טכנולוגיה, מדעי המוח ועתידנות באותה ההתלהבות בה הוא מדבר על אלימות תחרותית והישרדות בטבע. הוא מגן בחירוף נפש על זכותו לדבר בבוטות ובגסות וחושב ש"סאות'פארק" היא אחת מיצירות התרבות החשובות בעשורים האחרונים.
הדעות הפוליטיות של רוגן מספיק מגוונות כדי לקרוץ גם למצביעי טראמפ וגם לדמוקרטים חובבי ביטוח בריאות והכנסה בסיסית לכולם. אפשר להכניס אותו תחת ההגדרה של "דמוקרט טראמפ" (לבנים חובבי חופש אישי וחשדנים כלפי הממשל שנמשכים לנון קונפורמיזם של טראמפ), אבל גם עם מספיק רגישות חברתית וחריגות שמאלה כדי לעבור בגרון גם לשמאלנים חובבי גסויות. רוגן הוא תומך אדוק של זכויות נשים ומיעוטים, אבל מבלה את רוב זמנו בתלונות על שיח הזהויות. הוא חובב ציד נלהב, אבל מקפיד שלא לאכול בשר מתועש ומזהיר מפני הרס הטבע ושינויי האקלים. הוא שותה שייק ירוק כל בוקר ומזריק לעצמו טסטוסטרון והורמון גדילה כמה פעמים בשבוע. הוא מאמין בתיאוריות קונספירציה, אבל לא באלוהים. קנאי לנשק אישי ומתנגד למלחמות. ליברל שנוטה לליברטיניות אבל גם לסוציאליזם, הכריז שיצביע לברני סנדרס וכשזה פרש עבר מיד לטראמפ.
בן לאם היפית ואב אלים שעזב את הבית כשהיה ילד קטן, רוגן עבר בילדותו בין מדינות שונות בארה"ב. קשיי ההשתלבות הובילו אותו לאמנויות הלחימה ובגיל 19 הוא היה אלוף מסצ'וסטס בטאקוונדו, אחר כך פרש ועבר לסטנדאפ ומשם למשחק והנחיה. את הפודקאסט "The Joe Rogan Experience" השיק בשנת 2009, בראשית ימי הפורמט, והמשיך בעקביות להעלות פרקים ולצבור מאזינים עד שהגיע ליותר מ-1,500 פרקים ומאות מיליוני האזנות וצפיות (הפרקים עולים גם ליוטיוב כראיונות מצולמים). אין פה קסם מיוחד, רק בחור חביב, כריזמטי וסקרן, לא האיש הכי מצחיק בעולם אבל מבין הומור, לא גאון הדור אבל מסוגל לנהל שיחה אינטליגנטית עם כמה מהאנשים הכי חכמים בעולם. הוא לא מראיין קלאסי, הוא חותך את האורחים וקופץ בין נושאים. הוא לקח את הסגנון הזה ושייף אותו לכדי שלמות עם שיחות טבעיות, נגישות וחכמות עם אנשים מעניינים. זה סוד ההצלחה של הפודקאסט, לפני כל שיוך פוליטי או תרבותי.
רוגן נחשב למראיין חם ונוח, למרות שהוא ממש לא מתרחק מסוגיות פוליטיות נפיצות. לאורך השנים הוא הסתבך מדי פעם בשערוריות זוטות, אבל ההתנגדות שלו ושל ה"בייס" שלו לתקינות פוליטית גורמות לחצי מהביקורות להינתז ממנו ללא פגע. הוא מתנגד לשילוב של ספורטאיות טרנסג'נדריות בספורט נשי ותקף את קייטלין ג'נר פעמים רבות. הוא כינה שכונה אפרו-אמריקאית אליה נקלע בטעות כ"כוכב הקופים". הוא עישן ג'וינט עם אילון מאסק בתכנית וגרם לחברת הענק שלו לצנוח בבורסה. הוא אירח את הקונספירטור הימני השנוי במחלוקת אלכס ג'ונס. לאחרונה הוא אפילו החליט לתקוף את גל גדות וקרא לה "פאקינג אידיוט" כי שרה "דמיינו שאין גן עדן" כשהסבים והסבתות של כולנו נמצאים בסכנת חיים מהקורונה (עמוד האינסטגרם "ישראל בידור", למה נרדמתם בשמירה?).
רוגן לא רואה את עצמו כגזען או שונא נשים בארון, ואין לו שום עניין להיזהר במילותיו כדי שלא יאשימו אותו בכך. הוא לואי סי. קיי. קטן ושרירי, רק בלי אשמה אינסופית וחיבה לכפייה מינית (וגם בלי ההומור הגאוני, אם להיות כנים). למעשה, רוגן מגלם בדיוק את הלך הרוח הגברי-לבן-סטרייטי של העת האחרונה. מאוים, חשדני, מוכן להיות סובלני לאחרים אבל רק אם זה לא פוגע בזכות שלו להגיד דברים פוגעניים. הגברים שהסירו מעליהם את שלשלאות הרגישות הפוליטית, ומאז בעיקר מחפשים שלשלאות מדומיינות לנתץ (כמה באמת חשוב לבקר את הצביעות הליברלית ביחס לטרנסג'נדרים?). הוא מכיר בעוולות של המין והגזע שלו, אבל אין לו כוונה להתנצל עליהן. הוא מודאג מההשפעה של תאגידים על הפוליטיקה האמריקאית, והדאגה הזאת הובילה אותו לחיקו של המיליארדר טראמפ.
כשמקשיבים לרוגן אפשר להבין את התנועה העממית הלבנה שהביאה לטראמפ את הנשיאות, ולא כקריקטורה אלא כעמדה הגיונית לחלוטין. עם ראש פתוח וגישת "חותך את הבולשיט" חכמה ומודעות עצמית, רוגן מצליח להפוך אמונה בתיאוריות קונספירציה לאופציה הסבירה ביותר. הוא גוש טסטוסטרון (ממש מילולית) נוטף גבריות אבל הוא לא זכר אלפא טיפוסי, מספיק רגיש ופגיע כדי לא להרתיע. הוא משכיל, פלספן ונוטה לגלוש לניתוחים פסיכולוגיסטיים. יש לו קול חם, צחוק לבבי והוא אומר "פאקינג" כל משפט שלישי. ג'ו רוגן הוא האידאה של הגבר. לא הגבר המושלם, אלא כל הגברים כולם בגוף של איש אחד.