"לב שבור זה כל מה שנשאר". במילים הללו נפתח השיר המנצח של הולנד בתחרות האירוויזיון האחרונה שנערכה בשנה שעברה בתל אביב, ואלה המילים שמבטאות ביממה האחרונה גם את התחושות של מיליונים באירופה ובאוסטרליה, לאחר ההכרזה הבלתי נמנעת על ביטול התחרות השנה בעקבות התפשטות נגיף הקורונה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
בפעם הראשונה בהיסטוריה של התחרות, שמתקיימת ברצף כבר 64 שנים ושרדה את התהפוכות, המאבקים, המלחמות והחומות, היא תבוטל. תחרות הזמר שנוסדה ב-1956 כדי לאחד את אירופה שעוד אספה את השברים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, לא תהיה זו שתאחד השנה את היבשת, שלצד העולם כולו, מתמודדת בימים אלה עם אחד המשברים החריגים והמוזרים בתולדותיה.
בשבועות האחרונים התכנסו מיטב המומחים ואנשי המקצוע באיגוד השידור האירופי ובהולנד, המדינה שמתוקף זכייתה בשנה שעברה קיבלה לידיה את זכות האירוח של האירוויזיון השנה, כדי לדון בשאלה "מה עושים?": האם יש לדחות את התחרות עד יעבור זעם, האם לערוך אותה ללא קהל או במתכונת "אונליין" כלשהי – או שלמרבה הצער, במציאות בה שערי עוד ועוד מדינות באירופה ננעלים, יש לנקוט בצעד הקיצוני ביותר: הודעה על ביטול.
גם כשנדמה היה שההכנות נמשכות כרגיל, הליך בחירות השירים של המדינות השונות הושלם - ואף הוכרז על מועד נוסף למכירת כרטיסים לאירוע, זה כבר היה באוויר: התחרות לא תצא לדרכה במאי, ואחרי ההודעה אתמול התברר שמה שלא יקרה במאי, לא יקרה גם ביוני-יולי. נורת האזהרה הגיעה יממה לפני כן, כשאופ"א הודיעה על הזזת טורניר היורו בכדורגל לשנה הבאה – ונראה שהבאה בתור להיפגע היא האולימפיאדה בטוקיו.
באופן אישי, סברתי שהאפשרות הטובה ביותר היא לדחות את האירוויזיון לסתיו – כך היה נשאר מספיק זמן להבין לאן הולך משבר הקורונה, וגם היה נותר די זמן למדינה המארחת הבאה לארגן את התחרות של השנה הבאה. המארגנים החליטו אחרת – ככל הנראה לאחר שההולנדים התעקשו שלא לקיים תחרות ללא קהל, והאמת? די בצדק. האירוויזיון לא יהיה מה שהוא ללא קהל. אין מסיבה בלי קהל ואין תחרות בלי מעריצים משולהבים שמנופפים אל על בדגלי המדינות המתחרות.
ישראל חייבת לשלוח שוב את עדן אלנה, גם אם השיר יוחלף
אז לאן הולכים מכאן? ההחלטה הראשונה שחייבת להתקבל במהרה היא הכרזה של איגוד השידור האירופי שאירוויזיון 2021 ייערך בהולנד – המנצחת האחרונה של התחרות חייבת לארח אותה. ההחלטה השנייה צריכה להיות של המדינות המשתתפות: עליהן לשלוח לתחרות את כל האמנים שנבחרו ולא זכו לעמוד על הבמה הגדולה בעולם, ובהן גם עדן אלנה שלנו, שפרצה בבכי עם הישמע בשורת הביטול. מדינות לא מעטות כבר מיהרו להכריז שישלחו בשנה הבאה את האמן הנבחר לשנה זו.
השינוי היחיד שצפוי, אם לא יוחלט על עיר מארחת אחרת, יהיה בשירים המתחרים. לפי כללי התחרות, על כל השירים המשתתפים להיות כאלה ששוחררו לאחר 1 בספטמבר של השנה הקודמת. ברור שבאיגוד יוכלו להתגמש בעניין הזה, אלא שנראה שיוחלט שעל כל המדינות לבחור שירים חדשים כדי ליצור "באזז" מחודש סביב התחרות. וזו דווקא בשורה טובה כי היא טומנת בחובה הזדמנות לשפר עמדות, להפתיע ולחדש (ובינינו, רוב השירים שנבחרו לתחרות שבוטלה היו, איך נאמר, משמימים)
נדמה שדווקא בשנה הכה קשה שעוברת על האנושות, היה צורך דווקא לדחות את התחרות למועד מאוחר יותר ב-2020 ולא לוותר עליה לגמרי. אירופה, אוסטרליה והעולם כולו זקוקים למנת האסקפיזם הזו ולהתרגשות שרק מוזיקה יכולה לספק, אלא שההחלטה, כאמור, כבר התקבלה.
אז הלב אמנם שבור עכשיו, אבל משהו אומר לי שתחרות האירוויזיון הבאה, זו שאחרי המשבר, תהיה הגדולה והשמחה ביותר שהייתה אי פעם. היא חייבת להיות כזו.