אי שם בחודש מרץ האחרון הכריז המתמודד הטרי דאז יאיר לפיד על כך שאין בכוונתו לצרף אף פוליטיקאי מכהן למפלגתו המתגבשת. לפיד אף שלל על הסף את האפשרות כי ישתף פעולה עם ציפי לבני ואמר כי יש להחליף את מי שנכשל בתפקידו.
אמש, ועל רקע החזרה המסתמנת של לבני לזירה, הודה יושב ראש "יש עתיד" שהוא שוחח עם שרת החוץ לשעבר ואף הציע לה את המקום השני ברשימתו על חשבונו של הרב שי פירון. פניית הפרסה של לפיד מצביעה על היעדר עקביות אבל היא לא אמורה להפתיע אותנו מפני שכולנו יודעים שבפוליטיקה המטרה מקדשת לעתים קרובות את האמצעים. השאלה היותר חשובה כאן היא האם מציאות שבה נבחר הציבור יקיים כל הבטחה שתצא מפיו בכלל יכולה לקרום עור וגידים בעולם שבו אנו חיים?
נתחיל בניתוח הפוליטי הקר. כיום, ועל רקע האכזבה הציבורית מתפקודו של בנימין נתניהו במבצע "עמוד ענן", גם שלי יחימוביץ' וגם יאיר לפיד מרגישים שצירופה של ציפי לבני לרשימתם יכולה לשנות את המפה הפוליטית. אין זה אומר למשל שמפלגת העבודה בראשותן של יחימוביץ' ולבני תזכה בהכרח ליותר מנדטים מהליכוד ביתנו אך גם אם לא, הרי ששיתוף פעולה מהסוג הזה עשוי לצמצם משמעותית את הפער הקיים היום בין שתי הרשימות.
גם יאיר לפיד ראה את הירידה שלו בסקרים בשבוע האחרון, מנהיגה של "יש עתיד" חלם להוביל את המפלגה השלישית בגודלה בכנסת הבאה אך כיום סביר להניח כי זו תהיה בכלל "הבית היהודי" בראשותו של נפתלי בנט – ומכאן שהפנייה ללבני משקפת באופן טבעי אינטרס פוליטי טהור.
מעבר לכך ולמרות שסביר להניח כי בסופו של דבר לא ישתפו השניים פעולה, הרי שעל רקע העובדה שהסקרים מנבאים לרשימה עצמאית בראשותה של לבני בין 5 ל-10 למנדטים, המשחק הפוליטי חייב את לפיד להראות באופן פומבי לתומכיו כי הוא לפחות ניסה לשכנעה. אחרי הכל – לא פעורה בינם תהום אידאולוגית כלשהי שיש בה בכדי לשלול שילוב כוחות שכזה על הסף.
ואם כבר בתהום אידאולוגית עסקינן הרי ששלי יחימוביץ' טענה פעם אחר פעם שאין בכוונתה להיות חלק מהקואליציה של נתניהו, אם וכאשר זו תקום אחרי הבחירות. בפועל, שמענו ממנה בעבר גם הצהרות הפוכות לחלוטין ומכאן שכלל לא מן הנמנע הוא ששיתוף פעולה כזה דווקא יהפוך למציאות מהר מהצפוי.
אמנות הפשרה
ציבור הבוחרים במדינת ישראל, ולא רק בה כמובן, רגיל לאכזבות, אבל זה רק בגלל שהוא רגיל להאמין להבטחות. כל פוליטיקאי חדש שרק נכנס לזירה ידבר על שינוי ועל פוליטיקה אחרת אך בפועל הוא יגלה מהר מאוד שמדובר במיתוס אוטופי שכן בכל מקום בו יש אנשים – לעולם יהיו גם הסדרים שנויים במחלוקת. כך נראתה הפוליטיקה בימיו של מקיאוולי – והאמינו לי שדבר לא השתנה ככל שעברו השנים.
הנה לכם מצב היפותטי: תארו לעצמכם שנבחרתם אתמול למשכן המחוקקים ואתם רוצים לקדם חוק המבקש להקל מעט בצורה זו או אחרת על אמהות חד-הוריות המתקשות לשלב בין הטיפול בילדיהן לעבודה. ברור ונהיר הוא שעל פניו מדובר ביוזמה ברוכה שראוי שלקדמה ויפה שעה אחת קודם, אך מרבית הסיכויים מצביעים על כך שברגע שתבקשו להתניע את המהלך, יגיע למשרדכם אחד מחברי הכנסת הוותיקים יותר ויציע לכם את תמיכתו המשמעותית בהעברת החוק בתמורה לתמיכה מצדכם בהצעת חוק פרי עטו שעמה, איך נאמר, אתם פחות שלמים. אחרי הכל, איך אמר נתניהו, אין ארוחות חינם.
הניסיון מלמד אותנו שכמעט כל חבר כנסת חדש יסכים לעסקת חליפין מסוג זה. המחשבות על הפרסום בתקשורת והכותרות הגדולות כבר יעשו את שלהן. האם זה הופך אתכם למושחתים? לא בטוח. כמובן שצריך לבחון כל מקרה לגופו אך לא במקרה אומרים שהפוליטיקה היא אמנות האפשר - אמנות הפשרה.
למען הסר ספק, איני מבקש לסנגר בדבריי על תופעות בעייתיות ופסולות יותר דוגמת מתן שוחד פוליטי אבל חשוב לזכור שאי-שפיות, כך אמר איינשטיין, זה לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות – אז אולי הציפיות שלנו פשוט מוגזמות? נקודה למחשבה.