לשם המחשה, מסקר של מכון פאנלס עבור אתר mako עלה כי לא פחות מ-64% מהמשיבים מאמינים שבנימין נתניהו יהיה זה שיכהן כראש ממשלה גם לאחר הבחירות הבאות. לכאורה, מדובר בחדשות טובות מבחינתו של ראש הממשלה. בפועל עם זאת, מדובר במוקש בעייתי מאין כמוהו. תשאלו את אולמרט.
זמן קצר אחרי נפילתו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון למשכב, בינואר 2006 מונה ממלא מקומו אהוד אולמרט לראש הממשלה בפועל ולמועמדה של מפלגת קדימה שזה עתה נולדה לראשות הממשלה. כל הסקרים חזו לקדימה לא פחות מ-35 מנדטים, והיו גם סקרים שהרחיקו לכת וטענו כי תקבל 40 מנדטים לכל הפחות. אולמרט שהתבשם מהסקרים וכבר חשב על החליפה שילבש ביום ההשבעה, הוסיף חטא על פשע עת הגיע לכנס בחירות כשבועיים לפני יום הבוחר ואמר כי קדימה כבר ניצחה – השאלה היחידה שנותרה היא רק באיזה הפרש. מדובר על טעות פוליטית ממדרגה ראשונה. היבריס פוליטי אם תרצו.
התחושה לפיה ברור ונהיר הוא שקדימה תהפוך ממילא לכוח הפוליטי המשמעותי בכנסת ה-17, ולמעשה כי אולמרט יוביל בוודאות את הממשלה, הביאה תומכים רבים שחשבו בהתחלה להצביע לקדימה, לתמוך במפלגות אחרות או בכלל להישאר בבית, כך שבסופו של דבר קיבלה המפלגה 29 מנדטים בלבד. נתניהו מודע היטב לתקדים ההיסטורי וחושש מאוד מזליגת קולות אל מגוון המפלגות שמימינו, ומכאן שבחודשים הבאים הוא ישדר לציבור, לפעיליו ולתמוכיו מסר חד וברור: שום דבר לא סגור עד לרגע האחרון, ולא משנה מה אומרים הסקרים.
הצטרפות של דרעי לש"ס תוביל להתחזקות של מפלגת העבודה?
למען הסר ספק, גם אם בנימין נתניהו יהיה זה שירכיב את הממשלה הבאה, אין זה אומר בהכרח כי בדיוק מה שהיה הוא שיהיה. במילים אחרות, במידה והעבודה ומפלגתו של יאיר לפיד יתפסו את המקום השני והשלישי בהתאמה, נתניהו, שיודע ריאליזם פוליטי מהו, לא יוכל להרשות לעצמו להתעלם מהן במשא ומתן הקואליציוני ולצעוד יד ביד רק עם השותפות הטבעיות שלו – המפלגות החרדיות.
כחלון היה ברשימת החיסול של נתניהו
אין זה סוד שפסק הזמן שלקח משה כחלון מהחיים הפוליטיים יפגע בליכוד בצורה משמעותית. כחלון היה השר הפופולרי ביותר בממשלה, אך בנימין נתניהו לא אהב את העובדה שפעם אחר פעם נוצר בקרב הציבור הרחב הרושם לפיו כחלון הוא האיש הטוב ואילו הוא האיש הרע. אם תוסיפו לכך את ההתקרבות בין כחלון למיכאל פועה מהמחנה הפוליטי של משה פייגלין, תבינו לבד מדוע כחלון בחר להימנע מהפריימריז הקרובים – סביר להניח שהוא הבין ששמו מופיע באחת מרשימות החיסול הפוליטיות של ראש הממשלה.
המפתח לניצחון האלקטורלי של הליכוד היה ונשאר השיח הבטחוני-מדיני כי גם חלק גדול ממתנגדיו של נתניהו, פשוט לא מסוגלים לדמיין לעצמם את שלי יחימוביץ או יאיר לפיד מקיימים משא ומתן עם נשיא ארצות הברית או פוצחים בנאום חוצב להבות בעצרת האו"ם. כשזה מגיע להנהגת מדינה הניסיון הוא המרכיב הקריטי. לי יש ניסיון, יאמר ראש הממשלה לציבור, ואילו המתחרים שלי לעומת זאת – טרם שילמו שכר לימוד. תרתי משמע.
ובינתיים, בעולם הדמוקרטי האמיתי
הלילה ייערך בארצות הברית עימות הבחירות השני בין ברק אובמה למיט רומני. אנחנו עוד לא יודעים האם אובמה ירשום קאמבק או שמא רומני ימשיך את המומנטום, אבל מה שמובן כבר מזמן הוא שמדינת ישראל זקוקה לעימותי בחירות כדבר שבשגרה. אז נכון, מי שמוביל בסקרים לעולם יתחמק מעימות משום שיש לו רק מה להפסיד ללא כל קשר לכישוריו הרטוריים, אבל בארצות הברית מדובר על חלק בלתי נפרד מהתרבות הפוליטית, מהשקיפות הציבורית ומהחגיגה הדמוקרטית.
וקוריוז לסיום: נכון לרגע כתיבת הדברים, הרכבן של שלוש מפלגות לא חרדיות אשר יעברו את אחוז החסימה ייקבע על ידי ועדה מסדרת של איש אחד: לפיד, ליברמן וגם בקדימה יהיה מופז זה שיכריע. דמוקרטיה לחוד ומציאות לחוד.