ממרומי עמדת השידור שלי בבית סוקולוב, באולם הלא גדול במיוחד, שהפך בליל אמש למטה מפלגת ההפתעה של הבחירות לכנסת ה -19, נראו לי האנשים שם כמו חבורת נערים בקייטנה, שזכתה באליפות ספורט. חבורה של פעילים במגוון גילאים רחב, שלא חדלה לשיר, לרקוד, ולהתחבק במשך כל הערב הארוך.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
אנרגיות בלתי נדלות של אנשים שהשקיעו מאמץ משותף אדיר במסע ארוך, ובערב הזה, ממצים את תענוג ההצלחה וההישג.
בתוך החבורה העליזה הזאת, הסתובבו מועמדי "יש עתיד". מרביתם אנונימיים לנו, האורחים לרגע. אבל לפעילים המסתחבקים הם מוכרים היטב. נטולי מניירות של פוליטיקאים, אפילו התיאור בוסר מתאים להם. הם ממתינים בסבלנות לתורם להתראיין, לא מאיצים, ממצים את רגעי הניצחון המתוק. הם מוכנים להמתין לריאיון מתארך ממטה אחר, מקפידים להציג את עצמם בשמם (רק כדי לוודא שהמראיין מזהה) ואת מקומם ברשימה.
מקפידים לא להתחייב התחיבות פוליטית כלשהי (האם הם יודעים בכלל איך מנהלים מו"מ קואליציוני? איך בוחרים משרד לעמוד בראשו?) ומתרכזים בעיקר בהנאת הרגע המתוק של הניצחון.
כבר נכחתי בעבר במעמדים האלו, אבל בלא ספק, אמש זה נראה אחרת, זה הרגיש אחרת, כי זה היה משחק בחומרי גלם אחרים: שחקנים של חוקי משחק אחרים.
זה לפחות מה ש״יש עתיד״ הבטיחה. עכשיו נראה אם גם יקיימו.