מיום שני בלילה, עת הוכרזה רשימת הליכוד לכנסת ונצטיירה דמותה החדשה של המפלגה, שמו של סבא רבא שלי נזרק לכל עבר. האמת? כבר התרגלתי.
המון פעמים כשמישהו רוצה להתחמם באורו האינטלקטואלי-הגותי-רעיוני, הוא תולש משפט או שניים מתוך הקונטקסט וזורק אותם בידענות, כשלפעמים הקשר בין דעותיו של הדובר לאלו של ז'בוטינסקי - הוא מקרי עד קלוש.
באופן טבעי (או לא טבעי, אני לא ממש בטוחה) רבים מחבריי ומכריי התעניינו במה שיש לי לומר על החדשות האחרונות. ככה זה, להיות "הנינה של", אפילו שאני בעצמי בכלל לא מתפקדת ליכוד ואינני פוליטיקאית, אלא סתם עוד אזרחית צעירה שמנסה לחיות את חייה - שם המשפחה שלי מחייב וגורר פעמים רבות שאלות שמסתיימות בציפייה דרוכה למוצא פי, כאילו שאני מהווה איזה גלגול מיסטי של האינטלקטואל, הוגה הדעות והפוליטיקאי הענק שהיה.
אז קודם כל, הסתייגות: זה אולי ישמע מפתיע – אבל למרות מתנות גנטיות שקיבלתי מסבא רבא שלי, אני לא הוא. גדלתי בבית ליברלי והורי עודדו אותי תמיד למחשבה עצמאית. אף אחד לא "דחף" לי מסרים ימניים, אף אחד לא הכריח אותי להיות מה שאני לא. "תחליטי בעצמך", הם אמרו לי וכך עשיתי. שוחחתי עם אנשים, קראתי הגות, התעניינתי בהיסטוריה ובהווה ובסופו של דבר – לאחר פלרטוטים רבים עם רעיונותיו – הבנתי שאני מאוד מתחברת לדעותיו ומסכימה עם רבות מהן, שמדהים כמה הן אקטואליות עד היום.
לטעמי, לא הרבה פוליטיקאים יכולים לטעון שהם באמת פועלים ברוח ז'בוטינסקי, אבל שניים מהם, שנתפשים בעיני כבית"רים אמיתיים, נדחקו ביום שני בלילה החוצה מרשימת הליכוד - בני בגין ודן מרידור.
שני "הנסיכים" שייצגו דרך שורשית, ליברלית וציונית אמיתית ופעלו בצניעות ומקצועיות, לא הצליחו לזכות במקום ריאלי ברשימה. פוליטיקאים אחרים, שחלקם מגלמים ימין קיצוני – שברובו איננו מקובל עלי, התברגו פנימה. חברי הליכוד אמרו את דברם ושמו אותי – ושכמותי בבעיה.
קשה – זאת אומרת אפשר
אתם מבינים, אני צעירה ימנית, חילונית וליברלית שמרגישה, מאז יום שני האחרון – ואם להיות כנה, כבר כמה שנים טובות - שאין לה בית אמיתי בפוליטיקה הישראלית. אין כרגע אף מפלגה שמייצגת את הרצון שלי במדינה דמוקרטית בעלת צביון יהודי, ברוח ערכי המוסר של נביאי ישראל - כאשר היהדות בה כפופה לדמוקרטיה ולא להיפך.
מדינה שלא חלה בה כפייה דתית, שמכבדת את הדעות השונות של אזרחיה ושיהדותה מתבטאת בכך שהיא מושתתת על מורשת ישראל כמכלול ולא על ההלכה כפרקטיקה. מדינה פמיניסטית, שמעודדת חקיקה חברתית למען קידום נשים ומגזרים נחשלים. מדינה בעלת כלכלה חופשית מחד, אך שאינה זונחת את נזקקיה מאידך ודואגת להם ל"חמשת המ"מים" המפורסמים של סבא רבא שלי: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא (וכן, גם אם הם בוחרים להתגורר בתל-אביב דווקא).
מדינה המתקצבת ומעמידה במקום גבוה לא רק את הביטחון, אלא גם את החינוך, התרבות והאקדמיה ולבסוף, מדינה שמנוהלת מתוך ההבנה שכלפי איום בטחוני כזה או אחר על אזרחיה, יש לנקוט באגרוף ברזל איתן, זאת מבלי לגרוע מרצוננו להושיט יד לשלום – כלפי אלה הרוצים ומוכנים לכונן שלום אמיתי איתנו.
ישנם צעירים ימניים רבים כמוני. אני רואה אותם באוניברסיטה בה אני לומדת (טוב נו, לא הרבה מהם. בכל זאת, אני לומדת באונ' תל-אביב). אני מדברת איתם ברשתות החברתיות, אני יוצאת איתם לבירה ואנחנו עצובים יחד על הדרך שאבדה. רבים מאיתנו מנסים לעשות מעשה, להקים מפלגה אלטרנטיבית, להתפקד ולהשפיע מבפנים בעוד שחלקנו – כמוני – בוחרים להשקיף מן החוץ, אולי עד שירגישו בשלים מספיק כדי להצטרף לעשייה.
למרות ה"משבר הפוליטי" בו אני נתונה, הייתי רוצה לסיים דווקא בנימה אופטימית. אני בוחרת להתמקד בכל הטוב שאני רואה סביבי – ויש הרבה ממנו. מתחת לשפם, צומח פה דור מרשים של אינטלקטואלים ציוניים, מלאי רוח ועשייה. אני רוצה להאמין שדור ההמשך של הימין - החבול כל כך מהשחיתות שפושה בכל עבר, מאי השוויון ומהתנהלות המערכת הפוליטית הנוכחית - ישכיל להקים פה פוליטיקה ימנית אחרת, ערכית, חכמה ונקייה. פוליטיקה פלורליסטית ומכבדת, שאינה מתפשרת על ערכי היסוד של המחנה הלאומי. כזו שבצילה יוכלו לחסות ימניים מכל הסוגים, המגזרים והמינים.
נכון, זה יהיה קשה, אבל איך אמר סבא רבא שלי? "קשה – זאת אומרת אפשר!".