זה הפך להיות חלק מהבון טון התקשורתי, חלק מהטרנד החדש של מערכת הבחירות, חלק מהפולקלור של 2008. ועכשיו אחרי דחיית הבחירות המקדימות בעבודה יש לזה אפילו הצדקה עובדתית - איך הפכה מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק לבדיחה?
יש הרבה שאלות רציניות, מהותיות כמו:
מה הביא לשקיעת המפלגה? מה הבריח את הבוחרים? האם הציבור השתנה? האם נגמר מחנה השלום? אבל אנחנו מעדיפים הרי תשובות פשוטות, כמו שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים ותשובות בני משפטים או בשני שקל. אז הכול מתמקד לשאלה האישית: למה אהוד ברק צולל?
הראיון השונה והמעניין ששידרה אילנה דיין אם אהוד ברק אמש במסגרת "עובדה" חידד את השאלה. דיין עסקה רק באישי, בשגיאות, בגירושים, בהכאה על חטא - ברק סיפק את הסחורה. מיוסר, מופנם וקשוב הוא שידר כמעט רחמים.הוא אמר את האמת. לא בטוח שזה עוזר כעת.
במסגרת הזרם התקשורתי אני מציע תשובה פשוטה ותשובה מורכבת.
הפשוטה היא ציטוט של שיר של ליאון ראסל שתרגם לעברית יהונתן גפן ולדעתי מתמצת את הבעיה של אהוד ברק.
הימין חושב שאני בשמאל
השמאל חושב שאני משמין
הדתיים חושבים שאני כופר
הכופרים חושבים שאני מאמין
בעיני החזקים אני לא שווה סטירה
אבל בעיני החלשים אני בריון
בשביל המולדת אני כלב שמירה
בשביל המלחמות אני פיון
הנצים חושבים שאני יונה
היונים חושבות שאני טווס
התשובה המורכבת היא שאהוד ברק כבר לא מסמל תקווה.
במערכות הבחירות בישראל בשני העשורים האחרונים אף אחד לא ניצח- כולם הפסידו. בגלל התקווה.
ב-1992 יצחק רבין לא ניצח. יצחק שמיר הפסיד. אחרי שנגרר בשערות ראשו למדריד והתעמת עם ארה"ב על ההתנחלויות והפסיד את הערבויות הוא היה הפך מתקווה ורבין ניצח בגדול.
ב-1996 אחרי הרצח של רבין וגל הטרור הרצחני פרס הפסיד כי נתניהו סימל תקווה לשינוי ליד חזקה יותר ולביטחון. אחרי שלוש שנים הוא הפסיד לאותו אהוד ברק שסימל את שובה של התקווה לשינוי ולשלום בנאום ה"רק לא ש"ס" וה"שחר של יום חדש". אחרי שנתיים אינטנסיביות וכישלון מהדהד של שיחות קמפ דויד ופתיחת האינתיפאדה השנייה ברק הפסיד לאריאל שרון שסימן תקווה למנהיגות בוגרת ובעיקר לביטחון מול גל הטרור. מצנע לא הצליח לייצר תקווה ב-2003, ואולמרט על גלי מפלגת קדימה של שרון ששקע סימל תקווה לדרך ה"אמצע" חצי שמאל חצי ימין שתביא שלום וביטחון.
ועכשיו? נתניהו מסמל תקווה לשינוי. למדיניות נוקשה, שאולי תביא לעמידה על עקרונות מול מציאות ההקצנה בלבנון ובעזה. מי שבוחר נתניהו רוצה שהוא "כבר יראה להם". אולי זו תקווה ילדותית, אולי זו תקוות שווא, אולי זו תקווה מעושה אבל זו תקווה.
ציפי לבני מסמלת תקווה לשינוי. היא אישה. והיא נהנית מתדמית "נקייה", והיא מהווה תקווה לשינוי משלטון ה"שחיתות" עם מירכאות ובלעדיהן. למרות שמפלגתה היא שהמליכה את אולמרט לבני נתפשת כשינוי מאולמרט, כבחירה בדרך אחרת. חוסר ניסיונה הוא יתרון במובן הזה.
ואהוד ברק הוא נופל בין הכיסאות. לשמאלנים הוא האיש ש"חשף את פרצופו" של ערפאת ותקע את תהליך השלום, שר הביטחון שלא פינה מאחזים ולא הסיר מחסומים. לימניים הוא האיש שהסכים ל"תת הכול" והיה מוכן לדון באופן מעשי על חלוקת ירושלים. לשומרי שלטון החוק הוא ברק של העמותות לאנשי התכל'ס הוא ברק שדחף לרגיעה ולא למבצע. בשני המקרים הוא לא מייצג תקווה. לא לשלום ולא לעימות צודק על עקרונות או סתם מלחמה שאפשר אולי לנצח.
הבעיה של אהוד ברק שהוא אומר במקרים רבים את האמת. האמת הפשוטה הערומה: אין מבצע קל ופשוט בעזה. אין שלום מחר בבוקר. אין "ניקיון" מוחלט במערכת הפוליטית. אין אפשרות לישראל להגיד "לא!" למשא ומתן ולא "כן!" לקבלת תנאי הערבים כדי להתקדם בביטחון ובזהירות לפיתרון של שלום או לפחות של הפרדה יציבה.
האמת לא מייצרת תקווה. היא לא תמיד מייצרת סלוגן. סיסמא קליטה. ברק הוא אפילו כבר לא ההפך מביבי. האמת של אהוד ברק לא מבטיחה פתקי א.מ.ת בקלפי. להפך היא אולי מבריחה אותם.
והוא גם יודע את האמת. הסיכוי האמיתי שלו לחזור לשלטון הוא לא בבחירות הקרובות אלא באלה שאחריהן, אם הוא יישאר בראשות העבודה וילך לאופוזיציה ויבנה אלטרנטיבה. שם יש תקווה.