מאז פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, הילדות של רבים מילדי ישראל נגזלה מהם באכזריות. המספרים מספרים סיפור קשה: 869 ילדים הפכו ליתומים, ובשיא המלחמה 48 אלף ילדים פונו מבתיהם. ילדי הדרום עברו תופת שקשה לתאר במילים, בעוד ילדי הצפון עדיין חיים תחת איום מתמיד של אזעקות. במקביל, ילדיהם של הלוחמים מתמודדים עם חודשים ארוכים של געגוע ופחד לשלום הוריהם. אולם בתוך המציאות הקשה הזו, ישנם אנשים ומקומות שמהווים איים של תקווה, מקומות שבהם אנושיות וחמלה מאירים את החשכה.
אחד מאיים אלה הוא "קהילת לאונרדו פלאזה" בטבריה, קהילה שנולדה מתוך הכאוס של הפינוי ההמוני מהצפון. במרכזה של קהילה מיוחדת זו עומדת דנה דהן, אישה שהפכה ל"אימא" לעשרות ילדים - כשרק שלושה מהם הם ילדיה הביולוגיים. דנה, שאין לה הכשרה פורמלית בחינוך, פעלה מתוך אינטואיציה ורצון עז לעזור. היא עצמה פונתה מקריית שמונה עם משפחתה, אך במקום להתמקד בקשייה האישיים, היא בחרה להקדיש את עצמה לטיפול בילדים המפונים האחרים.
מיד עם הגעתה למלון בטבריה, דנה זיהתה את הצורך הדחוף בטיפול בילדים המפונים. היא לקחה על עצמה משימה מורכבת: ליצור מסגרת ותחושת בית עבור ילדים שנעקרו מביתם. בעזרת נציג ממשרד החינוך, היא פעלה במהירות להכניס את הילדים למסגרות לימודיות. אך היא לא הסתפקה בכך: דנה גייסה תרומות לכל מה שהיה נחוץ, החל ממחברות וכלי כתיבה ועד למחשבים. היא לא נחה לרגע, וגייסה מתנדבים שיעבירו שיעורים פרטיים וחוגים כמו גיטרה ושחמט, במטרה להעניק לילדים שגרה ותחושת נורמליות בתוך הכאוס.
סיפורה של מעיין דן, נערה מפונה מקריית שמונה, ממחיש את ההשפעה העמוקה שיש לדנה על חיי הילדים. מעיין, שעברה טלטלה קשה ונאלצה לעבור בין 6 מקומות שונים מאז תחילת המלחמה, הייתה בתחילה מסוגרת ומנותקת. דנה לקחה על עצמה משימה אישית לעזור למעיין להיפתח. היא הייתה ניגשת אליה מדי יום, מנסה ליצור קשר, עד שלבסוף הצליחה לחדור את החומה שמעיין בנתה סביב עצמה. כיום, מעיין מתארת כיצד היא מחבקת את דנה בכל הזדמנות, עדות מרגשת לשינוי העמוק שעברה בזכות הטיפול והאהבה שקיבלה.
סיפור נוסף שממחיש את השפעתה של דנה הוא זה של אמיל גוסין, נער מפונה שמצא בדנה עוגן של יציבות בתוך הסערה. אמיל מספר כיצד היה צמוד לדנה לתקופה ארוכה, והיא עזרה לו לשמור על שפיותו בתקופה הקשה. יתרה מזאת, בזכות התמיכה והעידוד שקיבל, אמיל הצליח לשפר את הישגיו הלימודיים באופן דרמטי. מתלמיד שהתקשה במתמטיקה וקיבל ציונים נמוכים, הוא הפך לתלמיד מצטיין שהשיג 100 בבחינת הבגרות.
דנה מדגישה את חשיבות התמיכה והאמונה בילדים אלה, במיוחד בשל המצב הקשה בבתי מלון אחרים. היא מתארת מצבים מזעזעים שבהם נוער מתמודד עם בעיות קשות כמו פשע וסמים, בהיעדר דמות תומכת שתאמין בהם ותרים אותם. דנה רואה בעבודתה שליחות, ומקדישה את כל כולה לילדים אלה. היא מספרת כיצד היא בוכה וצוחקת איתם, ואף מתקשה לעזוב את המלון כדי לבקר את משפחתה שלה, מרגישה שהיא חייבת להיות שם עבור הילדים בכל רגע.
למרות האתגרים הרבים, דנה והילדים הצליחו ליצור קהילה מלוכדת ותומכת. הם יוצאים יחד לפעילויות, כמו הליכה ארוכה של 50 דקות לגלידריה מחוץ לעיר. דנה מתארת כיצד כשהיא איתם, לא משנה המרחק או הזמן, הילדים מרגישים בטוחים למרות המצב הקשה. היא מספרת שהילדים אינם רוצים להיפרד, ואפילו ילדיה שלה מעדיפים להישאר במלון עם הקהילה שנוצרה.
סיפורה של דנה דהן ו"קהילת לאונרדו פלאזה" הוא עדות מרגשת לכוחה של אנושיות ואכפתיות בזמנים הקשים ביותר. בתוך מציאות של מלחמה ועקירה, הם מצליחים ליצור אי של תקווה ואהבה. זוהי תזכורת חשובה לכך שגם בתוך החשכה הגדולה ביותר, תמיד יש מקום לאור - אור שמגיע מליבם של אנשים טובים שבוחרים לפעול למען האחר.