בראשית החודש, רגע לפני שהמולת אוגוסט שטפה את הקניונים, הפארקים או כל מרחב ציבורי אחר שהיה יכול לספק בידור לילדים ושקט להורים, עוד נשמעה ההמולה בבתי הספר עצמם – אלו שאחרי הצלצול האחרון-האחרון של שנת הלימודים לכאורה שוקעים בתרדמת החופש הגדול. בבית הספר בבלי-ירושלמי, מבתי הספר היסודיים הגדולים בתל אביב, ואולי הגדול שבהם, מתרוצץ אב הבית הלוך ושוב בין הכיתות כדי להתחיל לסדר את מה שהוזנח עם פרוץ החופש. בין ארגזי הקרטון מנסות המזכירות להסתגל לחדר החדש שניתן להן, ובחדר לידן, מול דלת פתוחה כמו תמיד, יושבת המנהלת דנה דניאל-איוון ובוחרת עם הקבלן גוונים לחדרי הכיתות, רגע לפני שהיא מתפנה לריאיון קצר.

"הדלת הזאת פתוחה. ולא באמירה של 'מדיניות דלת פתוחה'. לצערי היא פתוחה מדי", אומרת דניאל-איוון וניגשת לעסוק במורות שעליהן היא אמונה. "הן נכנסות מתי שהן רוצות והן מתקשרות מתי שהן רוצות. וזה לעיתים גובל גם בשישי-שבת וגם בחגים וגם בלספר לי שהחבר נפרד ממנה ושהיא יצא לדייט והבחור לא שילם עליה. וזה גם לדעת שהיא לא מצליחה להיכנס להיריון או לא מצליחה להתמודד עם הבת שלה. ואני חייבת להגיד ש-90% מהשיחות לא קשורות לעבודה. ההיכרות שלי איתן ורווחתן חשובה לי".

דנה דניאל איוון (צילום: N12)
"המורות נכנסות מתי שהן רוצות והן מתקשרות מתי שהן רוצות". דנה דניאל-איוון | צילום: N12

היבט אחד של המולת אוגוסט, כזה שהוא נחלתם של מנהלים רבים, נחסך מדניאל-איוון. בתקופה שבה נדמה שהמחסור הכרוני במורים מאיים תדיר על המערכת, אצלה המצב הפוך – ויציב. "זה לא שהמחשב שלי מתפוצץ מקורות חיים והטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. זה לא קורה. מה כן קורה? כוח האדם שכבר נבחר והתקבל, אנחנו יודעים לשמר אותו, אנחנו יודעים לטפח אותו, לפתח אותו, להחזיק אותו. עכשיו. מה קורה עם כוח האדם הזה? ההוא אומר לחבר שלו וההוא אומר למישהו אחר, לחברה או למישהי מבית ספר אחר או אפילו מעיר אחרת, שמחפשת אולי עבודה בתל אביב, וכך אתה מצליח, אתה יוצר איזשהו שם". 

הבעיה היא לא צירוף מורים חדשים, טוענת דניאל-איוון, אלא ביכולת לתת להם את המסגרת שגם תגרום להם לרצות להישאר. בשיחתנו היא מדברת בגאווה על ההשקעה שלה בהכשרת הסטאז'רים: "האם אני מצליחה לגרום לסטאז'רית שמגיעה לראשונה להישאר? היא מתמודדת עם 35 ילדים, מתוכם אולי שישה תלמידי חינוך מיוחד ושתי סייעות שאולי נמצאות לה בתוך הכיתה, זו כיתה מאוד הטרוגנית וקשה. והיא צריכה לא רק להישאר אלא גם לאהוב את זה, בזמן שהיא תקבל את אותו שכר על עבודה קשה הרבה פחות. צריך לתת לה ליווי חזק מאוד וביטחון, וגם לתת לה גב מול ההורים".

בי"ס בבלי ירושלמי, תל אביב (צילום: N12)
מבתי הספר היסודיים הגדולים בתל אביב. ביה"ס בבלי-ירושלמי | צילום: N12

"מה ששובר הרבה מורים זה ההורים"

אנשי חינוך רבים מצביעים על הבעיה הזו כעל אחד הקשיים הגדולים להשאיר מורים, בדגש על האיכותיים שבהם, במערכת. בעידן שלכל כיתה, שכבה או מגמה יש קבוצת וואטסאפ וזמנו הפנוי של המורה כבר מזמן נתון כהפקר בידי הורים טורדניים, הגב הזה הוא כבר עניין קריטי ממש. גם זיו טוגנדר-אלמוג, מנהלת חטיבת הביניים על שם מרים ילן-שטקליס בנתניה, שמה על כך דגש. "מה ששובר הרבה אנשים זה ההורים. לפעמים המקום של ההורים, שאתה צריך להתמודד עם הדבר הזה כל הזמן, שובר המון אנשים".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"הורה שבא להתלונן צריך לעשות שיח לא איתי לבד, הוא חייב לנהל את השיח הזה גם עם המורה עצמו, כדי שכולנו נשמע. יש איזה משהו בשותפות הזאת של אנשים שהמשמעות שלה היא 'תשמע מה יש לומר וגם תגיב'. אני רוצה שהמורים יגיבו ושכל זה יתנהל ממקום שקוף ופתוח על השולחן. קשה לעשות את זה: אנשים לעיתים לא ידידותיים לצוות ולא כולם מצליחים לעמוד בזה. יש לי מורים שהיו פעם מחנכים והם לא מוכנים להיות מחנכים יותר". 

"להיות מחנך זה להיות מורה-על", אומרת טוגנדר-אלמוג, שטוענת שהמחסור ניכר במחנכי הכיתה יותר מבמורי המקצוע. "ממחנך כיתה יש דרישה אישית יותר – להכיר את הילד כסיפור ולא רק כמה הוא טוב בעברית או במתמטיקה או בגיאוגרפיה. צריך להכיר את הבית שלו, את המשפחה שלו, מה קרה לו בקורונה ומה עבר עליו במלחמה, אם יש לו אח שנפצע".

זיו טוגנדר (צילום: N12)
"להיות מחנך זה להיות מורה-על". זיו טוגנדר | צילום: N12

"הרבה יותר קשה למצוא מחנך טוב, ואני חייבת לדייק את זה. לדייק את זה לכיתה ולילדים. יש לי מורות מדהימות שמתאימות לכיתה מסוימת ולא מתאימות לכיתה אחרת. ופה אני לא מוותרת. על חינוך כיתה, אם צריך אני מזיזה מורה ואני לא מכריחה אף אחד להיות מחנך. יש לי היום בסגל מורים מעולים, שהיו יכולים להיות מחנכי כיתה מצוינים. אבל הם לא רוצים. אני יודעת שאם צריך גיוס עכשיו לטובת המערכת כי נתקעתי במצב באמת בלתי אפשרי, הם יהיו שם".

ובתרמילה של טוגנדר-אלמוג עוד פתרון יצירתי. התגלית של בית הספר ע"ש ילן-שטקליס היא לימוד במקביל, מהלך שהתחיל לפני ארבע שנות לימוד כפיילוט בשיעורי לשון בלבד ומשם צמח גם למקצועות ההוראה האחרים. כל כיתה בבית הספר מתפצלת לשתי קבוצות לימוד במרבית המקצועות ונהפכת מעשית לשתי כיתות מקבילות, ולכל קבוצה אחראי מורה אחר. 

השלב הראשון בפירוק האתגר שרבץ לפתחה, מספרת מנהלת בית הספר בנתניה, היה דווקא מתחום הבינוי והאדריכלות: איך למצוא בכלל, בתוך המרחב המוגבל של בית הספר, את החללים שיאפשרו למספר גדול של קבוצות קטנות ללמוד. "למדנו להתגבר על הדבר הזה. בניתי מרחבים מחוץ לבית הספר, יש לי כיתת חוץ, לקחנו את המעבדות והשתמשנו בהן, לקחנו כל מרחב שהיה לנו – ובשיקול דעת חכם התחלנו לבנות את זה נכון במערכת. ואז הגיע האתגר של ההון האנושי. בהתחלה לקחנו את הכיתות המורכבות יותר, המאותגרות יותר, ושמנו עליהן את הדגש בפיצול".

זיו טוגנדר (צילום: N12)
"זה הרבה יותר קשה למצוא מחנך טוב מלמצוא מורה". טוגנדר-אלמוג | צילום: N12

"את הכיתות המצוינות שמנו לרגע בצד – מורים שהם חזקים מאוד באותו תחום לימוד לקחנו למקום שצריך להרים שם את התלמידים. צריך להתאים גם את המורה לילדים. צריכה להיות התאמה, ואם זה לא מצליח אז שנה אחרי כן עושים החלפה ולא קרה כלום".

"העולם השיג אותנו כל הזמן"

"מנהל הוא יזם", קובעת פרופ' יולי תמיר, שרת החינוך לשעבר, "וכמו כל יזם הוא צריך קבוצת תמיכה. כמו כל יזם הוא צריך דוגמאות. כמו כל יזם הוא צריך ליווי והנחיה. והדברים האלה, שהם זולים ופשוטים לתת, הופכים את המנהל שיש לו רעיון, מרץ וחזון למנהל אפקטיבי. כדי שאנשים יבואו להיות מורים הם צריכים להרגיש שהם עושים משהו משמעותי עבורם. זה מקצוע שוחק, לא כולם יודעים את זה. אז כל הזמן צריך להתאים את המורים. לתת להם תמיכה ולהטעין אותם".

פרופ' תמיר משמשת בימים אלו נשיאת מכללת בית ברל, אחד המוסדות הגדולים בישראל להכשרת מורים. היא סבורה שצריך לצאת מהתבנית הקלסית של הכשרת מורים, המתנהלת כמו הכשרה מקצועית של כל מקצוע אחר: אחרי כמה שנים של לימודים באוניברסיטה במכללה יוצא הסטודנט לדרכו, ושיהיה לו בהצלחה. כדי להשאיר את המורים במערכת, לנוכח העזיבה הגדולה, טוענת תמיר, נדרשת תחזוקה שוטפת.

"זה נכון למורה, למנהל וגם לאיש הייטק: אתמול הייתה תוכנה אחת ומחר כבר תהיינה שתיים חדשות. אם אתה לא לומד, אתה נסוג. זה הדבר שאנחנו אומרים לכל תלמיד אצלנו מהרגע הראשון. אנחנו רצים מהר כדי להישאר במקום. בשביל ללכת צעד אחד קדימה צריך בכלל להיות מרוץ בלתי פוסק, כי העולם השיג אותנו כל הזמן".

יולי תמיר (צילום: רלי אברהמי)
"מנהל הוא יזם". פרופ' יולי תמיר | צילום: רלי אברהמי

התחזוקה השוטפת הזו מתרחשת במוסדות להכשרת מורים, כדוגמת בית ברל, אך לבסוף היא מתגלגלת ל"חזית" עצמה, אל השוחות של בית הספר, כלומר אל המנהלים והמנהלות. ההכרה בצורך הזה הולכת ומחלחלת וגם משרד החינוך מרים את תרומתו. בשנים האחרונות המגמה הברורה, שעליה מצביע כל מי שדיברנו איתו, היא התרת הרסן והגדלת האוטונומיה של המנהלים. כל המנהלות ששוחחנו איתן בכתבה זו מנהלות את אותה "תחזוקה" באופן שונה.

טלי שוורצשטיין בסר, מנהלת בית הספר אוסישקין בכפר סבא, הגיעה להוראה מאדריכלות בכלל. לפני 15 שנה עשתה הסבה והפכה למורה. "כשנכנסתי למערכת ורציתי לעשות דברים אחרת, לא הייתה לזה היתכנות מצד המנהלים, מצד האנשים שהיו מעליי, ולכן החלטתי לנהל בעצמי", היא אומרת.

"די מהר היו לי רעיונות להוראה אחרת", מספרת שוורצשטיין בסר. "המנהל היה בעניין ואמר לי להכין תוכנית. עבדתי קשה, חקרתי את הדברים, שוחחתי עם הרכזים והכנתי תוכנית – ואז באתי אל המנהל וביקשתי משאבים. הוא אהב את התוכניות, אבל התשובה הייתה שאין משאבים. באותו היום הבנתי שאם אני רוצה לעשות שינויים, אני צריכה לנהל בעצמי – מה שבכלל לא כיוונתי אליו באותה תקופה".

וכך קרה: "בתוך זמן קצר כמנהלת התחלתי לשנות את ההוראה יחד עם הצוות. כשהפיקוח ונציגים ממשרד החינוך והרשות הגיעו לביקור, הם תמכו בזה – ואם הייתי צריכה משאבים נוספים, נתנו לי. מה שהייתי צריכה להראות היה הרציונל, וגם להוכיח שהשינוי מיטיב עם הילדים והתוצאות בשטח מדברות בעד עצמן. ככה שלא רק שלא הפריעו לי אלא תמכו בי. המשרד פשוט הבין שהשינוי הכרחי ושהוא יכול להיעשות במגוון דרכים: מנהלים יכולים לפתח תוכניות, והן בכלל לא צריכות להיות אחידות.

טלי שוורצשטיין בסר (צילום: N12)
"כשנכנסתי למערכת רציתי לעשות דברים אחרת". טלי שוורצשטיין בסר | צילום: N12

"ברור שמשרד החינוך עבר תהליך: הרי הם רואים מה קורה במדינות אחרות, בארצות סקנדינביה למשל, והם ערים לעולם שמתפתח אל מול השחיקה של כוחות ההוראה והעומס בכיתות. אם פעם היו יעדים של כור היתוך, לדוגמה, היעדים שלנו כחברה משתנים.

"כשעזבתי את התיכון הלכתי בהתחלה לתיכון הפרטי חברותא בעמק חפר, שרק הוקם. שם הייתי מנהלת אקדמית ובבורד של בית הספר היו מובילי החברה הישראלית – ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, בכירים מתחום המדעים, ההייטק ועוד. התיכון היה אמור להצמיח את מנהיגי החברה הישראלית. בשנה השנייה הגיעו לשם מפקחים ממשרד החינוך, לביקורת, והם אמרו לנו, 'אתם עושים כאן דברים מדהימים, אבל חזרו ללמד במערכת הציבורית, אנחנו צריכים אתכם'. בשנה השלישית נגמר הכסף וחלקנו באמת חזר למערכת". 

"אני לא באה לנהל", אומרת שוורצשטיין בסר לסיום. "אני באה לראות מה הם צריכים כדי שהם בסוף יעשו את העבודה מול הילדים בצורה הכי טובה. אנחנו מסייעים גם בחיבורים בין המורים, וזה משמעותי. אנחנו למשל פותחים קבוצה למורים חדשים עם מורים ותיקים שמצטרפים לסיוע. זו קבוצה שבועית שמתקבצת ויושבת יחד עם הפסיכולוג של בית הספר ויחד עם היועצת כדי לראות איך אפשר לעזור. גם תחילת הדרך קשה. לא רק כשהם נשחקים".

ביה"ס אוסישקין כפר סבא (צילום: N12)
ביה"ס אוסישקין כפר סבא | צילום: N12

"יש לי שדרה ניהולית חזקה, ולכל אחד יש תפקיד בתוך הדבר הזה", מוסיפה דניאל-איוון על מסגרת מדיניות ה"דלת הפתוחה" שהוזכרה קודם. "נגיד שיש לי מורה ספציפית שהיא חזקה ביוגה ועושה יוגה אחרי העבודה, או שהיא אוהבת מיינדפולנס (קַשיבות). או שהיא רוקמת, או עובדת בחמר. אני לוקחת את הכוח ומשתמשת בתוך בית ספר. יש לתלמידים שעות בחירה, והמורות יכולות לבחור כל דבר שבא להן להעביר. הן יכולות לעשות את זה בקבוצות קטנות של ילדים".

"יש לי מישהי בצוות שזה מה שהיא עושה: היא מזהה את נקודות הכוח של כל אחת תוך רמה של היכרות קרובה עם כל אחד מהמורים", היא מספרת. "מעבר אליה יש לי מישהי שעוסקת בתפיסה מגדלת, שזו תפיסה 'תל-אביבית'. תפיסה מגדלת, במילים אחרות, זה כשנשות הצוות שלי יושבות, בלעדיי, כדי שיוכלו לקטר עליי חופשי. אלה מעגלי שיח קטנים של עשר משתתפות, וכך אחת לשבוע בימי ראשון הן מרוקנות את נפשן".

רתימת היכולות האישיות של המורים והמורות מעבר לכישורי לוח וגיר עומדת גם בלב האג'נדה של זיו טוגנדר-אלמוג. "אני קודם כל בודקת את מה שקיים אצלי, מי המורים שלי ומה המומחיות של כל אחד מהם. אם יש לי הון אנושי מספיק לשיעורי העברית, אני מתחילה לפצל את הכיתות. בבתי ספר אחרים מורה נכנס לשיעור עברית עם 37 תלמידים ואומרים לו: למד. פה כבר יודעים שעובדים בקבוצות אז גם מגיעים מורים שרוצים לעבוד כך".

"לא אחת גייסתי מורים למערכת שהם לא היו מורים בכלל קודם לכן, ואת זה אני מאוד אוהבת", מגלה טוגנדר-אלמוג. "הם מומחים לתחום התוכן שלהם והם יכול ליהפך למורים אחר כך. את המזכירה שלי, שהיא יד ימיני מאז שהגעתי לכאן לראשונה לפני שמונה שנים, דחפתי ללימודי הוראה – ובשנה שעברה היא הייתה מורה שלימדה שמונה שעות שבועיות ונשארה מזכירה ב-80% משרה. השנה היא עזבה את המזכירות, אחרי שסיימה את הלימודים, והיא תהיה מורה במשרה מלאה ומחנכת כיתה".

זה לא נעשה מחוסר ברירה?
"להפך. אם אני רואה מישהו שיכול להיות מורה מהמם למחשבים ואין לי מורה למחשבים, יש סיבה שלא אקח אותו? אני לא יודעת אם מלמדים אותך בסופו של דבר להיות האדם שנכנס לכיתה ומצליח לעמוד מול הילדים. את זה לא מלמדים בבתי הספר להוראה, פשוט לא מלמדים". 

מי המורה האידיאלי בעינייך?
"יש משהו בקרבה, בשיח האישי, בזה שהם מצליחים להגיע לילדים. צריכה להיות גם יכולת גדולה לעבוד בצוות. אני קוראת לתלמידים שלי 'אנשים קטנים', אני לא מבדילה ביני ובינם. מורים חדשים צריכים להבין שאתה עובד עם אנשים. מי שבורח מהמערכת, בעיניי אין לו היכולת הזאת לעבוד עם 'אנשים קטנים' יותר". 

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv