ערב לפני 7 באוקטובר הם והן עוד תכננו מה ללבוש ומה לספר לחברים בבית הספר אחרי חופשת החגים. ברגע אחד החיים השתנו - ונקרעו ממקומם: השיגורים והלחימה הפכו גם את הבתים שלהם לאזור מסוכן, ובתוך ימים הם נאלצו לעזוב הכול מאחור. רבים מבין עשרות אלפי תושבי הצפון שנהיו פליטים בארצם הם תלמידים, שמנסים עכשיו להציל מה שניתן משנת הלימודים. בשנים האחרונות הם כבר ידעו קורונה וסבבי לחימה שהפסיקו את הלימודים, אבל את מה שקרה בחודשים האחרונים הם לא היו יכולים לדמיין. כך זה נראה מהעיניים שלהם.
הילה שעשוע, שלומי, כיתה י'
אני ומשפחתי התפנינו מביתנו ב-10 באוקטובר: בימים הראשונים התגוררנו אצל סבתא. ב-19.10 החלטנו להתפנות לבית מלון, כדי שנהיה קרובים לחברים שלי: עברנו למלון ביי וויו חיפה. הצוות במלון קיבל אותנו מאוד יפה והיה מרגש להיפגש עם התושבים. יחד עם זאת, החיים במלון לא פשוטים: להיות במרחב קטן בתוך החדר שלושה אנשים והכלבה שלנו - זה לא ממש נוח, אבל הכי חשוב שיש לנו איפה להיות. עם הזמן התחלתי להתרגל.
מאבדים את הצפון - פרויקט מיוחד
- התושבים שמשעממים את מדינת ישראל
- מפת הספיגה של יישובי הצפון
- הציוצים של המנהיגים שנערמים 8 חודשים
- כך זה נראה מהאוויר: היישוב שסופג בלי הפסקה
במלון היו נציגים ממשרד החינוך ונציגים מעיריית חיפה. הנציגים ממשרד החינוך השתדלו מאוד למצוא מענה לכל ילד וילד. בהתחלה חשבתי להירשם לבית ספר פה בחיפה, אך בית ספר אורט שלומי החליטו לפתוח שלוחה של בית הספר כאן בחיפה, במכללת גורדון, ונרשמתי שם כדי שאלמד עם החברים שלי ועם המורים שלנו. המורים באים מכל מיני מקומות ולילדים יש הסעה שמביאה אותם מנהרייה, מעכו והקריות כדי שנוכל להמשיך עם הלמידה הפרונטלית ולא בזום.
למרות כל המאמצים, זה עדיין לא כמו להיות בבית הספר שלנו, אנחנו לומדים מעט שעות ויש קושי בהכנת שיעורי בית, הכנת עבודות ובלמידה למבחנים כי אין לנו ממש תנאים לכך, אנחנו אמורים לעשות זאת בתוך החדרים שלנו במלון, ואין לנו ממש שקט, כי כל המשפחה בתוך החדר, אבל זה המצב ואני משתדלת מאוד להמשיך את השגרה: למרות הכול אני מצליחה לשמר את הציונים הטובים שלי.
רוב החברות שלי מפוזרות ברחבי הארץ וזה מבאס. יש חברות שלא ראיתי מ-7 באוקטובר וזה עצוב כי אני מתגעגעת אליהן. הכרתי פה חברים חדשים אבל עדיין מתגעגעת לחברות שלי ולשטויות שהייתי עושה איתן.
בשעות הפנאי שלי אני מעבירה פעילויות במלון לידינו. אני מדריכה של הנוער העובד והלומד. את הקורס עשיתי כאן בחיפה, בזכות הנציגים של דרור חי שאחראים על החינוך הבלתי פורמלי במלונות. בנוסף, אני אוהבת לרקוד אז פעמיים בשבוע אני נוסעת לנהרייה לרקוד בסטודיו ענבל חסון. הנסיעה לא פשוטה, לי זה לוקח לי כמעט שעתיים: אני נוסעת בכרמלית ולאחר מכן אני לוקחת רכבת ואבא שלי או חברה שלי אוספים אותי מהרכבת.
למרות שזה לא פשוט, אני מתמידה להגיע כי זה ממש חשוב לי להמשיך לרקוד בלהקה. לפעמים אני לא מגיעה כי אין לי איך לחזור לחיפה או איך להגיע לסטודיו וזה מבאס אותי מאוד, כי אני אוהבת להיות שם - זה כמו הבית השני שלי.
אני מקווה שבקרוב נוכל לחזור לשלומי בביטחון, שנוכל לחזור לבית הספר שלנו, לחברים שלנו ולבית שלנו. אני מאחלת שכל החטופים והחיילים יחזרו לביתם לשלום.
יעל רז, קיבוץ אילון, כיתה י"ב
פוניתי עם משפחתי למלון קדמא בשדה בוקר עם חלק מקהילת הקיבוץ. אני לומדת בבית הספר מנור כברי בגליל המערבי, ובשל המצב והמרחק החלטנו שאני אלמד באופן עצמאי.
מבחינת הלימודים אני מסתדרת: ללמוד לבד לבגרויות זה לא החלק הקשה. יש מקצועות שהצלחתי ללמוד בלי בעיה, ויש כאלה שהייתי צריכה בהם עזרה. מורים התנדבו לעזור ולקחנו מורים פרטיים. עם המבחנים הסתדרתי. אבל לתפיסתי בית ספר זה יותר מבגרות: לא למדתי כדי לעבור מבחן, זה לא עניין אותי. למדתי מתוך סקרנות, התעניינתי בדברים, הייתי שותפה לשיח בכיתה. בית ספר זה שגרה, זה מקום מפגש עם חברים - ואת זה אין לי.
כיום אני לומדת כדי לעבור בגרות, לא כדי לדעת. אני לומדת מהכרח, לא מתוך עניין. הקושי הוא שאני לומדת לבד: החברות שלי בצפון, אני לבד בצד השני של המדינה. השכבה עובדת על מופע סוף השנה ואני לא חלק ממנו. אני לא חלק מהכיתה שלי, לא חלק מהשכבה שלי, כבר שנה. זה קשה ובודד מאוד.
במקום להעביר את י"ב עם חברים וליהנות מהשנה האחרונה שלי במסגרת הזו, אני עוברת את השנה בצד השני של המדינה, לבד. יש לי את הקהילה שלי מהקיבוץ ואת המשפחה שלי, והם מחבקים ומשמחים אותי, אבל זה קשה. אני כותבת עכשיו ברכבת, עוברת מחברה אחת שהייתי אצלה הלילה לחברה אחרת שאשן אצלה היום. הגעתי לביקור בצפון. וגם זה קשה - לעבור מבית לבית, לראות מי יכולה שאני אשן אצלה כי אין לי איפה לישון בצפון.
עוז מאיר, קריית שמונה, כיתה ט'
פוניתי לפני יותר מ-220 ימים מקריית שמונה לבית שאן בעקבות מלחמת חרבות ברזל. המעבר גרם לי להתמודד עם אתגרים רבים: חיים חדשים, שגרה שונה, בית ספר אחר, חברים אחרים וחומר לימודי חדש - כל אלה גרמו לי להרגיש שונה מהאחרים.
נתקלתי ביחס שונה ומועדף מצד המורים - מצד אחד זה טוב עבורי, אבל מצד שני זה גורם לחברים לנעוץ בי מבטים וזה לא ממש נעים. האנשים מסביב מרחמים עליי או מתייחסים באופן לא נעים: כשאני אומר שאני מקריית שמונה מגיבים לי "אה, אין לך בית', או עוד כל מיני אמירות שנאמרות לפעמים בכוונה לצחוק או להתחברות - אבל בעצם לוחצות על נקודה רגישה.
אבל לא התייאשתי. מצאתי משמעות ותחושת שייכות בעשייה החברתית. בצל הפינוי, ולמרות השינויים הגדולים בחיי, המשכתי בפעילות החברתית והפכתי לדובר מועצת התלמידים והנוער המחוזית במחוז הצפון. יחד עם המועצה אנחנו פועלים באופן יום-יומי כדי לייצג את כלל בני הנוער במחוז, בהם בני הנוער המפונים.
המועצה נתנה לי הזדמנות להיות פעיל ומשמעותי, ולא התעלמה מהצרכים שלי. הם שלחו אותי לייצג את בני הנוער המפונים בכנסת פעמיים, שם יכולתי להשמיע את קולם של בני הנוער המפונים ולשתף את תחושותיהם.
