עם השנים, נראה שהסבלנות שלנו, בני האדם, להקשיב לתוכן מסוים - הולכת ופוחתת. אמש (ראשון) ב"המהדורה המרכזית" שידרנו את החלק הראשון של "מדינה בהפרעה", והנה מה שמצאנו. תחילה, רישתנו את כיתה י"א בתיכון מור במכבים-רעות במצלמות, כדי לראות מה באמת קורה לקשב של התלמידים. ד"ר טוהר ריגלר, נירולוג ורופא ילדים, צופה יחד איתנו.
"נראה לי שכמה ילדים כבר רואים אותם שהם הלכו לאיבוד", אמר ד"ר ריגלר כמה דקות לאחר תחילת השיעור. "ראיתי כבר כמה בנות שהן ממש לא מרוכזות, יש כבר כמה ילדים שמתחילים להיות מוסחים על ידי פלאפונים". אבל לא רק הילדים מוסחים, גם לאפרת, המורה, קשה לשמור על הקשב - כשהפלאפון שלה מונח על השולחן. "לפעמים זה מפריע להתרכז", טענה. "אבל לפעמים פתאום אני רואה שקופצות לי המון המון התראות או הודעות, אני ישר חושבת מה זה יכול להיות, אולי זה משהו שקשור לבת שלי".
>> מדינה בהפרעה: לחלק השני בסדרה
רוית ורון, מנהלת תיכון מו"ר במכבים רעות, טענה: "צריך להיות מורה וירטואוז, מורה מעניין, מורה מאתגר, וכן, מורה שגם יוצר קשר אישי ומחויבות אישית של התלמיד. אחרת, הילד יהיה כל הזמן בטלפון, וגם מול מורים אחרים, מול ההורים - הילד כל הזמן בטלפון". לטענתה, שיעור צריך להיערך כחצי שעה, אך לדבריה זה לא עתיד לצאת לפועל בקרוב. הבעיה היא שארגוני המורים לא מאפשרים לבתי הספר לקבוע את גבולות הזמן ולקצר שיעורים. הם חוששים שזה יכביד על המורים ויפגע בתנאי ההעסקה שלהם.
מעולם הילדים - לעולם ההיי-טק
בחדר הישיבות מסכמים עכשיו את הרבעון הקודם. זו ישיבה שהתכוננו אליה שבועות קודם לכן וכולם פה מאוד מרוכזים. פרופ' גיל זלצמן, פסיכיאטר ילדים ונוער, סיפר: "רצינו לקחת קבוצה של אנשים שיושבים בישיבה ולא יודעים מה אנחנו באנו לעשות. זה היה כל הרעיון, ולנסות לתפוס אותם ברגעים של מוסחות והפרעת קשב".
"יש חלק - לא כל הקבוצה, שזז המון עם הרגליים, שכל הזמן מקפץ עם הרגליים או עם הכיסא", המשיך זלצמן. "כמו מישהי שבדקה מיילים והסתכלה בוואטסאפ כל הישיבה. היא הקשיבה, היא ידעה על מה מדברים, אבל היא לא הייתה שם באמת. ראינו כשמישהו מדבר ופתאום מישהו נכנס באמצע ומעיר לו הערה - הוא פונה אליו ואז הוא צריך לחזור חזרה לכביש 6. אלה שחוזרים לכביש 6 בקלות הם מיעוט. רוב האנשים כשמסיחים אותם הצידה ליציאה מכביש 6 - קשה להם מאוד לחזור לכביש".
טווח הקשב שלנו עומד על 3-5 דקות
רן בראון, מנכ"ל מכון מתבגרים, הסביר על התופעה שהולכת ומחמירה: "אם רגע מסתכלים ב-100 השנים האחרונות, לפני 100 שנה טווח הקשב שלנו היה 45 דקות, בשנות ה-80 של המאה הקודמת הוא ירד ל-20 דקות, והיום אנחנו מדברים על 5-3 דקות. ואפשר לראות את זה לדוגמה בשירים, השירים הצטמצמו לשלוש דקות, הרצאות בטד הצטמצמו לשלוש עד חמש דקות. אין לנו יכולת להכיל כל כך הרבה מידע.
לדברי בראון, מנבא לאושר זה לא "איפה אני נמצא" אלא זה "איפה המחשבות שלי נמצאות". "אם אני אשאל אותך עכשיו: 'מה את עושה?" ותגידי לי: 'מסדרת את החדר'. אני אשאל אותך: 'על מה את חושבת?' ותשיבי: 'אני חושבת על סידור החדר' - אז טוב לך, כי המחשבות שלך נמצאות כאן ועכשיו והן נוכחות".
"אבל כשרוב הזמן המחשבות שלנו נמצאות במקומות שאנחנו לא נמצאים בהם, אז אנחנו חד-משמעית לא נוכחים ובעצם מה שאנחנו מפספסים זה לא את המקומות שאנחנו לא נמצאים בהם, אנחנו מפספסים את היכולת להיות במקומות שבהם אנחנו נמצאים", המשיך בראון.