תנועת החרם: בכל פעם שתהל מגיעה לבית הספר, ילדי הכיתה אומרים לה שהיא שמנה. להילה קוראים "המשקפופרית של הכיתה", על רותם זרקו כיסאות ועם מתן הילדים האחרים פשוט לא מדברים. ליווינו 30 ילדים שחוו חרם מגיל גן ועד כיתה י"א במסע מרגש ומיוחד בהרי ירושלים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
לפי מחקר שערך פרופסור יצחק גילת ממכללת לוינסקי לחינוך, 1 מתוך 6 ילדים חווה חרם, והתופעה שכיחה יותר בכיתות ד' עד ו'. בנות מוחרמות פי 2 יותר מבנים, ו-43% מהחרמות נמשכות חודש או יותר. לחרם גם השלכות ארוכות טווח - לפי מחקר שנעשה בקרב אנשים בוגרים שעברו חרם בילדות, 40% מדווחים על חוסר אמון באנשים, 32% סובלים מבדידות, 31% מחרדה חברתית ו-72% זוכרים עד היום את החרם שעברו.
"הילדים שיושבים פה אלו ילדים שקמו היום בבוקר מלאים באומץ, ומגיעים לפה באמירה: די לחרם ומפסיקים לשתוק. אנחנו מייצגים את כל הילדים שנמצאים במדינת ישראל ומרגישים לבד", כך מספרת שירי קניגסברג לוי, אשר יזמה את המסע המיוחד והמשותף של הילדים. שירי אוספת אליה ילדים שעברו חרמות, מושיטה להם יד, נותנת להם קול, ומחברת את השברים שבנפשם.
רותם כהן, בת 13 מאילת, מספרת על החרם שעברה: "החרם התבטא באלימות, זריקת כיסאות, לפעמים היו צוחקים עלי בגלל המראה או כל דבר אחר, היו מקללים אותי. זו הייתה קבוצה של ילדים והם כולם ביחד עשו עלי חרם". מתן אליהו, תלמיד בבית ספר יסודי, משתף את החוויה הלא פשוטה שעבר: "הילדים לא מדברים איתי ותמיד שאני רוצה לשחק איתם, הם לא רוצים לשחק איתי".
מתן מוסיף: "עוד חודש הולכת להיות לי בר מצווה, אין לי כל כך את מי להזמין כי אף אחד לא מדבר איתי כמעט חודשיים. אני לבד. אנשים החליטו שהם לא רוצים לדבר איתי יותר". הוא משתף באומץ את משאלת ליבו: "אני מדמיין לפעמים חברים שקופצים עלי, אומרים לי מזל טוב. הלוואי וזה היה אמיתי. אני עכשיו לבד, ועדיין אני נשאר חזק. צריך לדעת להסתדר".
לפי מחקר, 40% מההורים לא יודעים על החרם שעובר הילד שלהם. ליז בן ארי, שבנה עבר חרם בגן, מספרת: "אני מגיעה אחר הצוהריים להוציא אותו מהגן, ואני ניגשת לאחד הילדים, בן 5 וחצי, ואומרת לו 'יגל רוצה לשחק איתך, אזמין אותך אחר הצוהריים'. הוא הסתכל עליי ואמר 'לשחק איתו? אנחנו שונאים אותו'".
מאז ומתמיד היו חרמות, אך היום קל מתמיד לדחוק ילד מחוץ לחברה. מספיק להוציא את הילד מהקבוצה הכיתתית, לפרסם נגדו ברשתות החברתיות או לשלוח לו תמונות של אירועים אליהם לא הוזמן. מנגד, על פי מומחי מכללת לוינסקי, מספיק ילד אמיץ אחד שיושיט יד ויפרסם הודעת תמיכה בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית או יתקשר לילד המוחרם כדי לשבור את החרם.